"הדחקתי לגמרי את הקרב הזה"

זחל"ם המחלקה המיוחדת היה הראשון שביצע את האיגוף והגיע לתל פאחר * בראיון עמו, משוכנע המ"מ עזרא סלע שזה מה ששבר את הסורים * דברים רבים מהקרב הוא אינו זוכר, לרבות ההרוגים בזחל"ם שלו * את הצל"ש שבו זכה הוא מסביר בחשיבה מקורית ("זה היה או טר"ש או צל"ש") או אם תרצו – המודיעין שאסף לפני המלחמה בתצפיות מגבעת האם סייע לו לקבוע את כיוון התנועה ולבצע את המשימה

עזרא סלע בסיור מפקדים לתל פאחר, אוקטובר 2013

לפני כשלוש שנים השתתף עזרא זכריה (לימים, סלע), מ"מ המיוחדת בגדוד 12, בסיור מפקדים שנערך בתל פאחר וכלל את שחזור התנועה מגבעת האם. לא רבים מהמשתתפים באותו סיור ידעו שעבור סלע זהו אירוע נדיר. לאורך השנים הוא נמנע בדרך כלל לבקר בתל פאחר, למעט פעמיים שעשה זאת לבקשת חבריו שביקשו לשמוע את סיפורו ביעד עצמו. ההתנתקות שלו כללה דחיקה של זכרונות ושל אירועים די משמעותיים שהתרחשו בזחל"ם שלו תוך כדי תנועה.

סלע, שנולד וגדל בעכו, התגייס ב-1965. לדבריו, הוא הגיע לגולני בטעות. "לפני הצבא הייתי חזק בים והדרכתי בימאות בבית ספר לקציני ים בעכו. כשהתגייסתי אמרתי שמובן מאליו שאלך לשייטת. הגעתי לבקו"ם, עברתי את הגיבוש, אבל אז אמרו לי שאני צריך לחתום שלוש שנים. אמרתי אני לא חותם בשום אופן. היות ואני גר בעכו ויש בסיס קרוב של גולני, אמרתי אני אהיה קל"ב, ביקשתי גולני והגעתי. קצת איכזב אותי שלא הגעתי לחיל הים. חשבתי לעשות שירות ללא חשק, אבל סיימתי טירונות כמצטיין, שלחו אותי לקורס מ"כים וגם אותו סיימתי מצטיין, אח"כ שלחו אותי לקצונה ומשם הגעתי לגדוד 12. הייתי בהתחלה מ"מ בפלוגה א' של ורדי וכשהתפנה מקום במחלקה המיוחדת קיבלתי את המחלקה הזו שהיתה אז המחלקה הכי קרבית (קודם לכן עברתי קורס קציני חבלה בדורה)".

את המחלקה קיבל סלע בינואר 1967. הוא מספר על קשר ישיר שהיה לו עם המג"ד מוסא קליין: "אני כל הזמן אמרתי לו שאני רוצה משימות ומשימות. יום אחד הוא נתן לי לעשות תרגיל ואמר – אם אתם מצליחים, אני מבין שאתם ברמה גבוהה. הוא נתן לנו ללכת ברגל מחוף בצת עד לאיזור שבין צפת לכינרת, לעשות את המסע הזה זה כל הלילה ולתקוף שם איזה מיתקן, להסתתר ולמחרת לחזור לבצת. מבחינת קילומטרים אלה לא היה מרחקים גדולים, אבל הלכת בשטח הררי, אתה עולה ויורד ושוב עולה ויורד, וזה היה באמת מאוד מאוד קשה. ביצענו את המשימה וחזרנו, ומוסא אמר לי – כל הכבוד, אתם באמת מבצעיים".

מ"מ הולך ככה למג"ד ומבקש משימות? אתה הרי היית תחת מ"פ המסייעת. "המחלקה היתה די קשורה למג"ד, היא היתה תחת המסייעת, אבל המג"ד נתן למחלקה המיוחדת יחס מאוד מיוחד, טיפח אותה ורצה שתהיה מבצעית. ככה עשינו אימונים ולאט לאט נכנסנו לקראת המלחמה. בתקופת ההכנה למלחמה ישבנו באיזור חורשת טל וכל לילה מוסא אמר שצריך להתכונן לעלות ברגל לרמה. היינו עושים את העלייה לרמות נפתלי ברגל עם כל הציודים. בשלב מסוים הבנו שגדוד 12 הולך לתל פאחר".

איך נודע לך שהגדוד מיועד לתל פאחר? "היתה קבוצת פקודות בחטיבה, ובחטיבה ייעדו את תל פאחר לגדוד 12, את גדוד 51 לתל עזזיאת וגדוד 13 לבניאס. ואז מוסא קרא לי ולשלמה סגל שהיה קמב"צ הגדוד ואמר לנו – אני רוצה שתצאו בימים הבאים לעשות תצפית על תל פאחר ולמרחב כהכנה. ובאמת יצאנו כל בוקר, תפסנו נקודות תצפית חלק מגבעת האם וחלק מכל מקום שניתן היה לראות את תל פאחר".

מפת איזור גבעת האם / תל פאחר / בניאס. באדום: מראה מגבעת האם לעבר היעדים שתוצפתו ע"י עזרא סלע ושלמה סגל

מאיפה עוד חוץ מגבעת האם? "בעיקרון, אתה יכול לראות את תל פאחר מכל ישוב למטה. גבעת האם היתה נקודה חשובה ששם צפינו על התל והיינו משנים כל פעם זוויות לראות ממקומות אחרים. המשימה היתה לדווח על כל הפעילות שישנה בגזרת תל פאחר ודרומה לה, לדעת את אורחות החיים שלהם. שמתי לב בתצפיות האלה שתוואי ההטיה הוא ריק מתנועה מהבניאס ולאורך הדרך דרומה [לתל פאחר], ולא נוסעים עליה".

לא נוסעים בכלל על דרך ההטיה? "לא נוסעים עליה כמעט. ואיפה כן נסעו? אם זה מינהלות ואספקה נעו רק בדרך הנפט. מה ששמתי לב שכל המשולש הזה – תל פאחר, דרך הנפט ותוואי ההטיה, כמעט שאין שם כוחות".

זיהיתם בקלות את דרך ההטיה מגבעת האם? "חלק גדול ממנה, כן".

איזה משקפות היו לכם? "8 על 30, הרגילות".

איזה כוח צה"ל היה בגבעת האם? "היתה שם מחלקה בזמן הזה, אחר כך נדמה לי תגברו את זה לפלוגה. אני יודע את זה כי אחי היה מילואימניק בצנחנים והוא הוצב בגבעת האם במסגרת חטיבת מילואים [חטמ"ר 3]. בתצפיות שהייתי הוא לא היה בגבעת האם. הוא הוצב שם יום או יומיים לפני המלחמה שלנו, ובעלייה לתל פאחר הוא חיכה לי שם. ראיתי אותו מחכה ליד גבעת האם, ירדתי מהזחל"ם והתחבקנו".

תצפית מגבעת האם (ביום חורף) לצפון מזרח. כ-2.5 ק"מ בקו אווירי לתל פאחר

אז בכל התקופה לא ראיתם תנועה? "לא ראינו תנועת כוחות".

על המוצב עצמו אתה מזהה תנועה? "כמובן, ראינו לפעמים חיילים, זה היה קשה מאוד. היינו רואים משאיות נכנסות לפעמים לשם".

איך אתה רואה מגבעת האם משאיות נכנסות פנימה? "מדרך הנפט. היו מגיעות מדרום, יורדות למטה ונכנסות לתל פאחר. אני זוכר עוד נקודות שבהן צפינו על התל, אני לא זוכר איפה".

את המוצב הכי קרוב לגבעת האם – בחריאת, אתה זוכר? "יכול להיות".

ותל עזזיאת? "תל עזזיאת ודאי. צפינו גם עליו ושם ראית בבירור חיילים. תל פאחר היה מאוד רחוק, אם ראינו משהו שם זה תנועות של משאיות".

ובורג' בביל? "בורג' בביל מאוד נבלע בשטח וקשה מאוד לזהות אותו".

את המידע הזה מעבירים למג"ד? "אני את המידע הזה העברתי לו, אני אמרתי לו – לא יודע מה התוכניות, אבל קח בחשבון שכל השטח הצפוני מתל פאחר עד לבניאס, כל המשולש הזה, כמעט ואין תנועה, אין לוחמים, אין מוצבים".

מה זכור לך מהשיחות עם סגל? "סגל היה איש מדהים. הוא כל הזמן אמר לי – עזרא, אני הולך למות במלחמה הזו. אמרתי לו תפסיק לבלבל במוח. הוא אמר יש לי תחושה כזו. בחור מאוד צנוע, מאוד נבון, יסודי מאוד. היו לנו שיחות אישיות. היתה לו חברה שהכרתי אותה ומערכת היחסים ביניהם, וכל הדברים. והוא כמה ימים לפני העלייה לתל הוא קיבל את הפיקוד על פלוגה ב', אבל הוא כל הזמן אמר לי – אני לא חוזר מהמלחמה הזו".

מפרוץ מלחמת ששת הימים ועד ה-9 ביוני היה משהו מיוחד? "בעיקר ישבנו וכססנו ציפורניים, היינו מאוכזבים שאנחנו לא נלחמים. כי סיני נכבשה ויהודה ושומרון נכבשה, ואנחנו גולני יושבים, וזה היה נורא".

איפה המחלקה המיוחדת שהתה כל התקופה? "בחורשת טל או באיזור חורשת טל בכל מיני מקומות".

מי הלוחמים שהיו במחלקה שלך? "תראה, היינו 28 איש במחלקה, שלוש כיתות: כיתת סיור, כיתת חבלה וכיתת מק"כ. היה הוברמן שהיה מפקד צוות, היה שלמברג שהיה הסמל שלי, ולא זוכר מי עוד היה, את השמות ממש קשה לי לזכור".

את משה דרימר זוכר? "דרימר היה אחד הלוחמים. חוץ מהם ממש קשה לי לזכור. לא זוכר אותם. אבל היה חייל, קראו לו עזוט".

משה עזוט. "משה כן, הוא טוען שהוא הציל אותי ממוות ואני מאמין לו. הוא טוען שבמהלך התנועה מתחת לתל ירו עלינו אש תופת, אני הייתי עם הראש למעלה והוא כל הזמן אמר לי – תוריד את הראש, יורים, תוריד את הראש, יורים. בסוף הוא לקח את היד והביא לי מכה בקסדה, ובמהלך הזה שהוא מוריד אותי הוא מקבל כדור ביד. הוא מראה לי את היד ואומר לי – זה כי רציתי להוריד אותך וזה פגע בי".

עזרא סלע וחיילת בבניאס לאחר מלחמת ששת הימים

אז ב-9 ביוני, קבוצת פקודות. "יש קבוצת פקודות למ"פים והכל מהר מהר. כולנו היו תאבים לקרב, היתה שמחה גדולה שהנה סוף סוף אנחנו משתתפים בכלל במלחמה. הצטוותנו בנגמ"שים לפי כוחות והכל. על פי הפקודה, עד כמה שאני זוכר, לא בבירור, ורדי אמור לטהר את החלק הדרומי של התל, פלוגה ב' הולכת לבורג' בביל, אני הייתי אמור לפרוץ את הגדר לפלוגה של ורדי, הפלוגה המסייעת היתה בעתודה ופלוגה ג' היתה צריכה לכבוש את היעד הצפוני".

איפה התקיימה קבוצת הפקודות הזו? "בחורשת טל עצמה, במקום שאנחנו ישבנו, באיזור הזה. כשאני אומר לך באיזור חורשת טל, אנחנו בעיקרון היינו מפוזרים בחורשות. לא כל החטיבה באותו מקום, והיתה נקודת ריכוז שהחלה באיזור קרית שמונה".

כמה זחל"מים יש לך? "צמצמו לנו. אני קיבלתי שני זחל"מים כאשר אני חילקתי את הכוח לשניים, ודווקא מי שנפגע שם היו דרימר והוברמן בנגמ"ש השני, לא שלי".

אנחנו יודעים שהזחל"ם שעליו היו דרימר, הוברמן ושלמברג היה של מ"פ השריון. "תראה, יכול להיות שהזחל"ם של מ"פ השריון שובץ אליי ואני שיבצתי עליו חיילים, כי הכל היה בלגן".

אנשים נוספים שלך היו על זחל"ם המרגמה של פלוגת השריון. "כנראה שפיזרו את המחלקה שלי על פני כמה זחל"מים. זה היה בלגן אמיתי. אני יודע שיצאתי עם שני זחל"מים, אולי השני זה היה באמת זחל"ם של מ"פ השריון".

מי היה בזחל"ם שלך? "זה קשה לי לזכור".

את הנהג אתה זוכר? "כן, ואני אגיד לך למה. הנהג בעיקרון נפצע, וכשהגענו לאיזור תוואי ההטיה אני פוגש את יוסי פרידמן, שהיה הקמב"צ והחליף את סגל, ואני אומר לו – יוסי, מה קורה? הוא אמר – בלגן שלם, המג"ד נתן הנחיה לעלות עצמאית, והוא עלה וגם ורדי עלה".

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר, עוד נחזור לנהג וליוסי פרידמן. אתה זוכר איפה היית בסדר התנועה? "אני חושב שהייתי אחרי המחלקה הראשונה של ורדי. היתה לו מחלקה שהובילה והזחל"ם של ורדי, ואני הייתי אחריו ואחריי יתר הפלוגה".

מה קורה בגבעת האם? "כלום אני לא זוכר. אני רק זוכר שעברתי ופגשתי את אחי, שהיה ממש בכניסה לגבעה. ירדתי, התחבקנו – 'שמור על עצמך'. המצב היה שמגבעת האם ועד תוואי ההטיה זה היה כניסת שוק למלחמה. כי חטיבה 8 עברה לפנינו ואז אתה רואה זחל"ם של חטיבה 8 שרוף עם גוויות מוטלות, זו התמונה שאתה רואה, ואחרי כמה זמן שאתה נוסע אתה רואה את בירו [מג"ד 129] עם סיכת ביטחון והלשון שלו בחוץ, עומד זקוף וכולו דם, והפגזות על הפגזות. המעבר הזה היה תופת. כל הזמן היו עצירות ונסיעות. ואז אתה רואה נגמ"שים שרופים, גוויות, וזה השוק הראשוני. המשכנו מגבעת האם לאורך הדרך עד לתוואי ההטיה, וכל הדרך הפגזות של הסורים לאורך כל התנועה".

מאיפה הירי עליכם, אתה יכול להעריך? "קשה לי להגיד לך, אבל היו להם סוללות מזרחית לתל פאחר שעמדו, ומתל חמרה מצפון, שם ישבו תצפיתנים וטיווחו את הכוח שלנו. איפה ישבו הסוללות בדיוק, אני לא יודע".

מדרך ההטיה מה אתה זוכר? "בלגן נוראי. כלים תקועים, כלים נפגעים, פצועים שוכבים לאורך הדרך".

כשהזחל"ם של דרימר והוברמן נפגע, איפה אתה היית? "זה היה אחריי. המצב השתבש ואני מעריך שנכנסו בינינו כלים".

כשעליתם מגבעת האם הזחל"ם הזה היה אחריך? "כן, הוא היה אחריי, אבל בבלגן באיזור ההטיה הוא נעלם ולא ראיתי אותו ולא ידעתי איפה הוא".

כשהוא נפגע הוא התפוצץ. לא שמעת, לא ראית? "אתה יודע כמה פיצוצים היו?".

אבל זה היה פיצוץ יותר חזק מהיתר, בכל זאת היו שם מיכלי דלק וסיפרו שהיתה להבה גדולה. "לא יכולתי לראות ולא יכולתי לחשוב בכלל שזה הזחל"ם הזה. תשמע, זה היה אנדרלמוסיה כזאת שאתה אומר – כל עוד האנשים שלי בזחל"ם חיים והם בסדר"…

מחלקת החבלה/המחלקה המיוחדת 1966. עומד שלישי משמאל: משה דרימר ז"ל. כורע משמאל: יוסף ברוך ז"ל (מאלבומו של משה ביבר)

ני מתעכב על האנשים שלך בזחל"ם ההוא, כי בדיעבד יש פה שני חבר'ה שקיבלו צל"שים גבוהים – דרימר את אות הגבורה והוברמן את העוז. מי המליץ עליהם לצל"ש? "חיילים שהיו שם וראו את זה המליצו עליהם. זה לא שהיה איתם מישהו בכיר שאמר, אלא פשוט חיילים".

כי בדרך כלל מי שממליץ זה המפקדים, שזה אתה או יענקל'ה שוורצבורד המ"פ. "נכון, אבל אני לא ראיתי ולא יכולתי להמליץ, ויענקל'ה היה בכלל מאחורה לגמרי [בדן]. לא ראינו את הזחל"ם ולא ראינו את התהליך של דרימר ואת החיפוי שעשה שם".

על מה הוא חיפה? "הוא ירה 0.3 וצעקו לו הזחל"ם נשרף, והוא לא שמע והתפוצץ. זה מה שנקרא עמידה במשימה".

והוברמן קיבל עיטור העוז, אתה יודע על מה? "אתה שואל אותי שאלות"…

פגשת אותו מאז? "נפגשנו פעמיים באירועים, אבל לא יצא לנו לדבר על כל מה שקרה. אגיד לך את האמת, אולי פעמיים בכל השנים אני עליתי לתל עם אנשים להסביר להם את הקרב. חברים שלי לחצו עליי מאוד מאוד שאספר להם את הסיפור, והגעתי לשם. אני ניסיתי להדחיק את כל הקרב הזה. קשה לי מאוד היה. לא נברתי בכל הדברים מי עשה מה. אני כל הזמן אומר – התל הזה נכבש על-ידי כוחות מצומצמים והכוחות האלה הם לא ברמות של קצינים בכירים, אלא סמלים וקצינים זוטרים סך הכל שעלו לתל הזה. אם אתה לוקח את ה-15 של ורדי ואת ה-11 שלי ושל קרינסקי ושל דני, וכל אלה, זה קבוצות של 7-5 אנשים, אם אני לוקח את הכל ביחד זה 70-60 איש. הרבה אנשים ששאלנו אותם אחר כך מה עשיתם בקרב, אמרו לנו – אני חיפיתי ואני פיניתי פצועים, אבל ישבו הרבה למטה ולא עלו. הם לא עלו. תגיד את האמת, זה לא היה נעים. וזחל"ם של שמיל וזחל"ם של שוורצי והכוח של סולוביץ', שהוא עשה לדעתי עבודה יוצאת מהכלל, ואחר כך סיירת גולני שהשלימה את העבודה. בסך הכל 60-50 איש עשו את הקרב".

מה קורה בשלב הבא? "אני פוגש את יוסי פרידמן, קיבלתי ממנו מידע מה קורה".

איפה זה קורה? "ממש על דרך ההטיה".

איפה על דרך ההטיה? "קצת דרומית מהתל, כמה מאות מטרים".

עזרא סלע בדרך ההטיה, בסיור מפקדים ב-2013

אמרת שנסעת אחרי ורדי, איפה עכשיו ורדי נמצא? "ורדי, הם הגיעו לדרך ההטיה, סיפרו שלא יכלו לעלות [הזחל"מים], הורידו את האנשים מהכלים והתחילו לעלות ברגל".

לא ראית שוורדי עולה? "לא. הייתי אומנם מאחוריו, אבל לא ראיתי. היה בלגן ולא ראיתי, ועד שלא פגשתי את יוסי שאמר לי  – תקשיב, המג"ד עלה ברגל, ורדי עם כוח מצומצם עלה לתל, וזהו".

ואז מה קורה? "בדיוק הנהג שלי נפצע".

הוא לא נפצע. "אלא?".

הוא נהרג. "אני יודע שהוא נפצע".

על-פי החבר'ה שהיו איתך בזחל"ם, הנהג ספג כדור במצח ונהרג במקום והם הוציאו אותו דרך תא הלוחמים. "לא זוכר את זה".

הקמב"צ יוסי פרידמן ב-1967

אז איך יוסי פרידמן הגיע להיות הנהג? "אמרתי לו באותו רגע שאין לי נהג, אז הוא אמר – בוא, אני אנהג".

ואתה יודע שהנהג רק נפצע. "כן".

איפה אתה רואה שהוא נפצע? "אני רואה אותו פצוע, פינו אותו".

כי כמפקד הזחל"ם אתה עומד ממש מעליו. "נכון, נכון, פינו אותו. הוא לא במקום נהרג".

החיילים מספרים שהם הוציאו את הנהג ההרוג דרך הזחל"ם עצמו מהדלת האחורית. "כן, אבל הוא לא היה מת, הוא היה אז פצוע".

אתה זוכר שמוציאים אותו פצוע? "בוודאי".

והוא חי? "אני זוכר שהוא עוד חי, גם קשה לדעת אם הוא מת או לא, הוא היה במצב שהוא אפילו דיבר כמה מילים, לא זוכר מה".

שמו היה אמנון שוקרון. "אני יודע, אני רק לא יודע שאמנון שוקרון בסופו של דבר מת. ברצינות, אתה מחדש לי, לא ידעתי, אני ידעתי שהוא נפצע".

שוקרון הוא החלל היחיד שלא היה קשור לאף כוח אורגני. נהג מילואימניק. אתה זוכר אותו מהתחלת מלחמת ששת הימים? "לא, הוא צווות אליי ממש כשהיינו בהתארגנות, יום יומיים לפני העלייה. תחשוב איזה בלגן, אתה מתאמן כל הזמן עם צוות שלך, אנשים שלך, פתאום מביאים לך אנשים אחרים".

ואיפה היה הנהג שהיה איתכם כמה ימים קודם לכן? "אין נהג שהוא שייך למחלקה באופו אורגני. יש נהגים של הגדוד. כשאתה יוצא לתרגיל אתה יודע שיש נהגים שלנו, ופתאום מביאים לך איש מילואים. לא היה ציוות שיש נהג ששייך רק למחלקה המיוחדת. אבל במלחמה מביאים נהג ואומרים זה הנהג שלך".

אתה השתתפת בסיור מפקדים ב-2013, אנחנו הגענו לפיתול בדרך ההטיה שממנו ורדי עלה [בזמן הקרב] ליעד הדרומי. אתה יכול להראות על מפה איפה עצרת, איפה יוסי פרידמן תפס אותך ואיפה הנהג נפגע? "אני יודע שזה היה בתוואי ההטיה. להגיד לך כמה מטרים מתל פאחר דרומה, אני לא יכול להגיד לך. גם כשהיינו בסיור מפקדים לא ידעו להגיד בדיוק איפה עלו".

הוויכוח היה מאיפה הגדוד היה אמור לעלות לדרך הנפט. "אני דווקא בסיפור הזה תומך בגרסה של גדוד השריון, שהטנקים היו אמורים לעלות מתוואי ההטיה, לתפוס עמדות בחלק הדרומי של התל ואנחנו אמורים לעבור דרומה לו ולהגיע לתוואי הנפט. ורדי אומר שהטנקים לא עלו לגמרי, ואנחנו כאילו במקום לעקוף מדרום הלכנו ישר לכיוון התל. אבל איזה מסלול, מאיפה ירד ואיפה עלה לכיוון התל, הוא לא יכול לזכור".

אתה זוכר טנקים שמנסים לעלות מזרחה מתוואי ההטיה? "אני זוכר טנקים תקועים בשטח, אתה לא יודע מה ולמה, חלק יורה, חלק לא יורה. בין כל הבלגן הזה של הזחל"מים עמדו שם גם טנקים. אני לא ידעתי את הסיפור שטנקים לא יכלו לעלות. אני רק ידעתי את הסיפור שמה שיוסי אמר לי. יוסי אמר לי – יש בלגן, כרגע הטנקים לא מצליחים לעלות ומוסא החליט לעלות ברגל. והוא היה אמור להודיע לכוחות להתחיל לעלות ברגל".

ואז מה קורה? "אחרי שפגשתי אותו אמרתי לו – אין לי נהג, והוא אמר אני אנהג. אמרתי לו – בוא ניסע לכיוון דרך הנפט וניתבנו בין כל מיני זחל"מים שהיה שם, בלגן אמיתי".

והוא נוהג. "הוא נוהג, ואני אומר לו – יוסי, סע קדימה ישר. ונסענו כמעט ללא ירי. ירו עלינו בתוואי ההטיה מכל מיני כיוונים, אבל זה לא היה משהו מדויק. אני מעריך שירו עלינו מכיוון זעורה, אבל לא ירי ממש מכוון. נסענו על תוואי ההטיה צפונה שהוא הוביל עד הבניאס, למעשה עד המפגש שלו עם דרך הנפט".

איפה היה המקרה של עזוט שנפגע ביד? "זה היה באיזור שיוסי עוד לא נכנס לזחל"ם".

זכור לך הסמג"ד פצוע? "זוכר שהוא מסתובב עם היד על הצוואר".

מה קורה כשדרך ההטיה מסתיימת? "פונים לדרך הנפט, זה כבר כביש".

אספלט? "אתה יודע מה, אני לא זוכר אם זה היה אספלט, אבל זו דרך שנסענו בה די מהר".

מספרים שיוסי פרידמן נסע כמו משוגע. "נכון, יוסי נסע כמו משוגע, מאוד מהר, אני מעריך 60 קמ"ש שזה המון".

כמה הייתם בזחל"ם? "סך הכל איתי ועם יוסי היו 11 איש. אנחנו נוסעים לכיוון התל וברגע שמתקרבים לטווח הנק"ל שלהם אנחנו מרגישים שהזחל"ם קיבל ירי כמו פסנתר, מטח יריות, הכל על המתכת, אנחנו כפופים ואני כל הזמן צריך להראות ליוסי איפה לנסוע. הגענו לתל תחת ירי נק"ל כבד. לא היה בכניסה אף אחד. המשימה שלי היתה המוצב הדרומי ואני הלכתי לשם".

זה לא רק אתה שהולך לשם, זה הקמב"צ שנוהג. "ומי נותן ליוסי פקודות?".

על אף שהוא קצין בכיר ממך? "לא קשור, יוסי עכשיו נהג. אבל לא משנה, בעיקרון אנחנו כיוונו את הזחל"ם ליעד הדרומי, השער היה שם סגור, לא שער איזה מי יודע מה, נכנסנו עם הזחל"ם לגדר, הפלנו אותה ולמעשה אני מעריך שלא היה יותר מ-30 מטר שטיהרנו את התעלות מלמעלה מהזחל"ם עצמו".

היו שם סורים? "היו יריות, אנחנו לא ידענו.  אנחנו היינו צריכים לדעת שיש יריות וצריכים לירות חזרה, לא ידענו מאיפה יורים, ירו עלינו מהצפוני. ואז אני פתאום רואה את ורדי צועק לי – תרדו מהזחל"ם דחוף דחוף, יש תול"ר. ובאמת נתתי הנחיה לחיילים לקפוץ לתעלות ואז קיבלנו פגיעה".

כביש הנפט מצפון לדרום כ-1 ק"מ ממוצב תל פאחר [קבוצת העצים מימין לכביש]. מכאן הגיע זחל"ם המחלקה המיוחדת

אז פה אזכיר לך חייל שהיה בזחל"ם שלך, קראו לו ברוך יוסף. אתה זוכר בחור הודי גבוה? "יכול להיות".

אגיד לך למה אני מזכיר אותו – הוא נהרג פה מהתול"ר הזה. "מהתול"ר הזה?".

כן. "שמע, אני מרגיש חרא, כי אני הדחקתי את כל הקרב הזה לגמרי לגמרי לגמרי. לא רציתי לדבר על זה. הראיון שנתתי ל'במחנה' [לפני כשנתיים] היה הראשון שלי. ביקשו ממני לבוא להרצות בבית ספר לקצינים. אני הייתי נמנע מזה, זה עושה לי לא טוב".

אבל לפני שהתראיינת ל'במחנה', לא רצית לרענן את הזיכרון? למשל על כוח סולוביץ' ומה עשו הסיירת. "כל מה שפעלו מפקדי כוחות אני יודע, אבל לא תחקרתי כל חייל וחייל, הדחקתי את זה".

אז לא ידעת כל השנים שחייל שלך שכנראה איחר כאן לצאת נהרג מפגיעת התול"ר? "עד כדי כך שאפילו לא ידעתי. אולי זה קשה להבין את זה, אבל לא הלכתי למפגשים, גם המפגש שעשינו זה בגלל שוורדי ביקש שאבוא".

בתקופה שאחרי המלחמה לא ביקרת משפחות חללים? "הייתי והכל, אבל לא נכנסתי עמוק".

אני מבין שאתה לא יכול לזכור שמות של חיילים מ-1967, אבל אזרוק לך שם נוסף – ברוך צוקרמן. זוכר? "מאוד מוכר לי השם, אבל אני לא זוכר בפנים".

לפי מרדכי אשרף, שאול סולימן וזאב באום שהיו איתך בזחל, צוקרמן נהרג בדרך אל המוצב [לראיון איתם – לחצו כאן]. "תראה אני משוכנע כמעט במאה אחוז שאף חייל לא נהרג לי בזחל"ם בתנועה אל היעד. לא היתה עלינו אש כבדה בתנועה צפונה, רק כשהגענו למוצב מצפון ב-300 המטר האחרונים".

צוקרמן קיבל צל"ש. בצל"ש נכתב כי נהרג בעת שחיפה על חבריו שירדו מהזחל לתקיפת היעד. מי עוד חוץ ממך יכול היה להמליץ עליו? "זכור לי שצוקרמן קיבל צל"ש, יותר מזה אני לא זוכר".

לסיכום, בזחל"ם שלך היו שלושה הרוגים. "מה אגיד לך? ערערת לי את הזיכרון".

באיגוף צפוני עמוק. המסלול שעשה זחל"ם המחלקה המיוחדת בפיקודם של המ"מ עזרא זכריה והקמב"צ יוסי פרידמן

נחזור למה שקרה אחרי שקפצת מהזחל"ם. "קפצנו והתחברנו עם ורדי".

אתה אישית התחברת עם ורדי? "כן, ואז הוא אמר לי – מהתל הצפוני עדיין יורים, יש שם גם תול"ר. ולמעשה כל מה שעשינו מרגע זה הוא לשמור על עצמנו. חלק לירות לכיוון התל הצפוני, והאמת היא שמוורדי בשלב מסוים הבנתי, אני לא יודע איך, אולי דרך הקשר, שסולוביץ' נכנס ליעד הצפוני בשלב מסוים".

אתה ראית את סולוביץ'? "לא ראיתי, אבל ורדי הבין שסולוביץ' קיבל הנחיה להיכנס".

אתה זוכר במקרה את השעה שהגעת לתל הדרומי? "אני מעריך שזה היה שתיים וחצי או שלוש, משהו כזה. התל נכבש טוטאל בסביבות השעה שש וחצי או שבע, אנחנו היינו לפחות שעתיים בתעלות שם".

אנחנו מעריכים שהתחלת לבצע את האיגוף לפני השעה 16:00, כנראה שהגעתם תוך כעשר דקות. ורדי החל את העלייה שלו בשעה 15:10. "ורדי זכר שהוא התחיל ב-15:10?".

כן. "כל הכבוד. אני ידעתי את כל ציוותי הכוחות, אבל רק בסיור ההוא נודע לי לראשונה שדני ביזר עלה גם הוא. זה כוח שלא ידעתי עליו. ומה שהכי חמור, שלא היה תחקיר שישבו בו כל הקצינים. לא ישבתי בשום תחקיר אחרי המלחמה, ואנחנו התפלאנו. כזה קרב, כזה בלגן, מינו לנו את יפרח כמג"ד והוא לא בדיוק עיניין אותו כל הדברים, וממש לא היו כל הקצינים בתל ולא עברו אדם אדם ובדקו מה עשה".

התעלה עצמה ביעד הדרומי היתה עמוקה או רדודה? "לא היתה עמוקה מאוד".

כשאתה נמצא עם ורדי אתה רואה הרוגים שלו? "לא ראיתי".

את שירזי הרוג לא ראית? "שירזי נהרג על הגדר".

הוא נהרג על יד ורדי בתעלה, כך ורדי סיפר. "בתעלה עצמה?".

כן. את בן חמו שהיה סמל של ורדי אתה זוכר? גם הוא היה בתעלה. "שמואל בן חמו היה איתי בטירונות. לא ידעתי ששירזי נהרג שם, אני ידעתי כל השנים שהוא נהרג בגדר".

שירזי נהרג במהלך חילופי האש, ואם אתה בתעלה ביחד עם ורדי אתה אמור לראות אותו שם. "כל התנועה של ורדי שאתה מדבר עליה זה היה בכלל לפני שהגעתי, אני לא ראיתי את שירזי שם".

היית עם ורדי באותה תעלה כתף אל כתף, או בתעלה אחרת? "זה לא היה כתף אל כתף. הייתי בתעלה סמוכה עם החיילים שלי והוא עם שלו. היינו בקשר עין במרחק של 20 מטר או משהו כזה. הייתי מזרחה לו".

שלושה הרוגים וארבעה צל"שים – השמות הבולטים של המחלקה המיוחדת בקרב תל פאחר

מימין: המ"מ עזרא סלע – צל"ש, משה דרימר – נהרג וצל"ש, ישראל הוברמן – נפצע וצל"ש, יוסף ברוך – נהרג, ברוך צוקרמן – נהרג וצל"ש, אמנון שוקרון – נהרג

זוכר שפתאום זחל"מים נוספים מגיעים? "אני זוכר שהזחל"מים של שוורצי ושמיל מגיעים".

כמה זמן אחריך הם הגיעו? "אני מעריך משהו כמו 35 דקות. בערך. עכשיו, ורדי למשל לא זוכר בכלל ששוורצי עלה, הוא לא ראה אותו. הזחל"ם שלי הגיע ראשון לתל ולדעתי אחד הדברים שגם הסברתי את זה, כשאתה יושב במוצב ופתאום נכנס לך בשער מאחורה כלי של אויב, זה שובר אותך מוראלית, וזה עשה את שלו למרות שהזחל"ם שלי נפגע. אבל החיילים הסורים רואים שנכנסו אליהם, זה בהחלט שבר אותם. אחר כך ראיתי ששמיל נכנס דרך  השער הדרומי".

זיהית את שמיל? "לא זיהיתי, אבל ראיתי שנכנס זחל"ם שלנו. בהתחלה אחד ואחר כך הגיע כנראה שוורץ".

ולאיפה הם קופצים? "הם נכנסו לתעלה מזרחית אליי, קרוב יותר לשער, זה מה שאני זוכר".

מה קורה עד לסיום הקרב? "אנחנו שומרים על עצמנו ומגינים על עצמנו. פחדנו מהתקפת נגד של הסורים שיבואו לכבוש את התל. המשימה של כל אחד זה לחלק גזרות ולראות שאף סורי לא מגיע. ככה היינו עד שקיבלנו את ההודעה שהתל נכבש ואפשר לצאת מהתעלות".

דיברנו על הצל"שים שקיבלו חייליך, אבל גם אתה קיבלת אחד. על מה? "תראה, ההגדרה היא כאילו חשיבה מקורית. מחוץ לקופסה, מה שנקרא. אני לא בא בטענות לוורדי חס וחלילה, אבל אם אני הייתי יכול, אני הייתי עולה כמו שעלה דני ביזר, דווקא הקצין הצעיר שתפס קבוצה ועלה דרך הגיא, משם היו צריכים לעשות את ההתקפה כי משם קשה לראות אותו או לזהות אותו. אם כבר עולים ברגל – אז משם".

גם דני הגיע לשם די במקרה – המג"ד אמר לו ללכת לפי קול היריות והוא הלך באמצע. "הרבה דברים שנעשו היו מקריים. גם האינסטינקט הזה שאתה רואה את המג"ד שלך עולה ברגל. ורדי עלה חזיתית שזה קשה מאוד לעשות את זה. בכל לימוד טקטי שעושים, זה לשים רתק ותעשה איגוף גדול, אבל אני לא יכול לשפוט אף אחד".

מה זה אומר החשיבה שלך מחוץ לקופסה? "שהגעתי ממקום לא צפוי, בדרך אחרת, אל היעד".

כי אף אחד אחר חוץ ממך לא היה בגבעת האם וצפה אל היעד לפני המלחמה וראה שמצפון אין הרבה תנועה. למעשה, ניצלת את המידע שהיה לך. "ניצלתי אותו, אבל לא שמרתי אותו לעצמי. אני דיווחתי את זה למג"ד, שכל האגף הצפוני אין שם כוחות. זאת אומרת אם הייתי צריך לשנות, הייתי משנה את כל התוכנית החטיבתית כדי שגדוד 12 יגיע מצפון ולא מדרום".

אתה אומר שהעברת את המידע למג"ד, אבל כשהוא הגיע מתחת לתל, במקום לעשות כמוך הוא דווקא עלה מהדרך הצמודה לתל, חזיתית. "להערכתי חלק לא קטן מהכלים נפגעו, והוא הבין שבשביל לעשות כזה איגוף צריך כלים, והטנקים עמדו וחסמו את הצירים, או שהיו פגועים. זחל"ם אחד יכול להשתחל, אבל להוציא בכיוון ההוא כוח גדודי זה כבר סיפור אחר. אם זה היה מתוכנן מראש והטנקים היו מובילים את כל התנועה הזו צפונה, היה יותר קל. מוסא שינה את התוכנית. זה לא חוכמה להגיד את זה ולא פייר, אבל היה צריך לאסוף כוח לרכז אותו דרומה וללכת ברגל מדרום בשטח קצת יותר מוסתר ולהגיע עם כוח יותר גדול. זה יותר הגיוני מאשר להגיד לעלות לצפון, ואני באמת לא מבקר אף אחד. מלחמה זו מלחמה, ואתה לא יודע איך השיקולים. השיקול שאני עשיתי זה היה יכול להיגמר בכוח סורי שיעמוד באיזור הבניאס ורואה זחל"ם ודופק את כולו. זה צל"ש או טר"ש. אני לקחתי את הסיכון הזה ועל זה קיבלתי [צל"ש], לא על איזו מלחמה מי יודע מה. פשוט שיקול של ההחלטה שנעשתה, והיה לי מזל ואני אומר את זה חד משמעית. יוסי היה הנהג. הוא היה עם מוטיבציה לעשות את זה ונסע כמו שד. זה הכל".

עזרא סלע 2016

והקרב הזה לא מעניין אותך במיוחד כיום. "אני פשוט התנתקתי, לא רציתי לשמוע ולא לראות. היום זה תהליך קשה וצריך להבריא ממנו. זה לא קל".

בגיל 70 אפשר להבריא? "אני לא יודע, אפשר לנסות".

עם כל זה שיצאת מהקרב עם סוג של טראומה, המשכת אחר כך בצבא והגעת לדרגת אל"מ. "כן, הייתי מח"ט הבקעה, קודם לכן הייתי קצין אג"מ פיקוד וסיימתי בנספחות צה"ל בסינגפור כיועץ לקומנדו שם. אבל לגבי תל פאחר, תחשוב שאני הולך לשם ומדבר עם קבוצת חברים שלי, יש התרגשות גדולה ואני בוכה. זה עדיין הכל בפנים. אני לא הולך לשום מפגש ולא מגיע, אבל לסיור מפקדים הגעתי, כי זו היתה פעם ראשונה שהמפקדים עושים תחקיר. מעניין אותי לשמוע מה דני ביזר עשה ומעניין אותי המהלך שלו, שלא ידעתי עליו. את כל היתר ידעתי, וזה חוסר אינפורמציה שלא נעשה".

הסיפור של דני דווקא נכתב במור"ק שכתב אהרון מגד ויצא אחרי המלחמה. "אבל לא היה תיאור של איך הלך ומאיפה הלך. מה שעשה דני זה היה הפיתרון לעלות לתל, לנוע במקום מוסתר שאתה עולה בלי שרואים אותך".

עוד עשרה חודשים זה אירוע 50 שנה לקרב. "נחיה ונראה".

---

קישורים לכתבות נוספות על המחלקה המיוחדת בתל פאחר:

ישראל הוברמן על נסיונו לחלץ את דרימר

מרקי אשרף, שאול סולימן וזאב באום נזכרים

יוסי פרידמן משחזר את האיגוף עם המיוחדת

סיפורו של הנהג אמנון שוקרון