אסון בראש פינה

8 חיילים מחטמ"ר 3 נהרגו בהפגזה שנחתה היישר לתוך החפירות ליד משטרת ראש פינה, בבוקר ה-6 ביוני 1967 * תושבי המושבה מספרים על גשם של אלף פגזים * עדויות מתוך תעלות המחסה שלא הגנו מפני הפגזים * ומדוע הנושא לא הוזכר בדו"חות הסיכום של פיקוד צפון, לא פורסם בתקשורת ולא תועד בספרים? * תחקיר על אסון שאין לו זכר ולא הנצחה * [עדכון: באוגוסט 2017 הציבה המועצה המקומית גל-עד במקום הפגיעה לזכר החללים] 

הרוגי ההפגזה על משטרת ראש פינה, 6 ביוני 1967

הגליל העליון, יום שלישי ה-6 ביוני 1967, היום השני למלחמת ששת הימים.

הבוקר התקשה להאיר את דרכו מבעד לערפילים. מתח עצום שרר בפיקוד צפון לקראת הבאות. הקרבות בחזית מצרית והירדנית היו בעיצומם, אבל החזית הסורית היתה נעלם גדול. הפקודות לתקיפת הסורים נדחקו הצידה כל עוד מרבית הכוחות נלחמים בגזרות אחרות. החשש היה שהסורים יתקפו את ישראל, על-פי ברית ההגנה שחתמו עם מצרים.

מהצד הסורי נשמעה במשך הלילה פעילות ערה של כלי רכב ונצפו אורות במקומות שונים. היה ברור שכוחות מקודמים אל הגבול. בפיקוד צפון לא ידעו מהיכן תגיע הרעה: מכורזים, מגשר בנות יעקב, מדרדרה, מרמת הבניאס או שמא ממטולה. האפשרות הסבירה ביותר היתה מגשר בנות יעקב לכיוון צומת מחניים.

המפקד הבכיר בשטח היה סא"ל מנו שקד, מפקד החטיבה המרחבית 3 האחראית על קו הגבול הצפוני. בבניין פיקוד צפון בנצרת שררה המולה, אבל לא רק בגלל הנעשה בגזרה הסורית. מחצית מצמרת הפיקוד, כולל אלוף דוד אלעזר, היתה עסוקה מצהרי יום אתמול בחזית לחימה לא צפויה שנחתה עליה – צפון השומרון. חטיבה 45, חטיבה 37 וכמחצית מחטיבה 1 שהיו ת"פ הפיקוד הופנו ללחימה בג'נין, עמק דותן ושכם.

מי שנשאר להגן על הגבול הצפוני היו שלושה גדודי חי"ר של חטיבה 3, גדודים 51 ו-13 של גולני, גדוד השרמנים 377, גדוד הטנקים 181 של פיקוד צפון [גש"פ], מספר גדודי ארטילריה וכוחות ההגנה המרחבית של הקיבוצים והישובים. הכוחות הסורים שניצבו מולם ברמה היו עדיפים בהרבה מבחינת כמות. המשימה הסורית העיקרית בהבקעת גבול ישראל נועדה לגזרת גדות. טנקים היו אמורים לעבור דרך גשר בנות יעקב, וחלק מכוחות החי"ר התכוננו לחצות את הירדן בסירות. לאחר חציית הנהר היו הסורים אמורים להמשיך לצומת מחניים ולראש פינה, לעלות לצפת ולהשתלט על צומת גוש חלב, כל זאת במטרה לנתק את אצבע גליל.

לצה"ל היה קלף מנצח שהלך איתו לאורך כל הדרך: עם שחר ירדו כמה יעפים של מטוסי חיל האוויר על ריכוזי כוחות סוריים באיזור בית המכס העליון, במה שנראה ופורש כהתארגנות לקראת תקיפה. אלה נפגעו או התפזרו לכל עבר. זמן קצר לאחר מכן פתחו הסורים בהרעשה מאסיבית לאורך כל הגבול מתל קציר בדרום ועד לקיבוץ דן בצפון. מכת הארטילריה הזו היתה כנראה חלק מתוכנית האש למאמץ ההבקעה הסורי, שבינתיים סוכל.

שלא כמו בכל תקרית ירי, שבה רק הישובים הסמוכים לגבול מופגזים, הפעם הרחיקה האש אל קו הישובים השני והשלישי: איילת השחר, בני צפת [מערבית למשמר הירדן], מחניים, אליפלט, חצור וראש פינה.

יום קודם, ב-5 ביוני 1967, מעט אחרי השעה 18:30, נחתו שני פגזים בראש פינה. שניים בלבד. בפיקוד צפון הבינו שאלה פגזי טיווח לקראת הבאות. תושבי המושבה הועמדו בכוננות ספיגה.

תקיפת חיל האוויר לפני עלות השחר של ה-6 ביוני נתנה את האות לפתיחת הלחימה בחזית הסורית: בסביבות השעה 0545 החלו מאות פגזים לנחות על הישובים, פגעו במבנים והציתו שדות. הארטילריה הישראלית לא ישבה בחיבוק ידיים. כל הגליל רעם ובער.

בית שנפגע בראש פינה ב-6 ביוני 67 [ארכיון צה"ל]

במיפקדת חטמ"ר 3 שישבה בבניין משטרת ראש פינה ניתנה הוראה לחלק מהאנשים לצאת לתעלות מחסה שנחפרו בתקופת הכוננות שלקראת המלחמה, בחורשת זיתים מאחורי הבניין. חלק מהחפירות היו עם כיסוי ראש של פחים, שלא נתנו מיגון כנגד פגיעות ישירות.

עשרות אנשי חטיבה 3, בעיקר הזוטרים שבהם – אנשי מודיעין, מבצעים, קשר ונהגים – מיהרו אל החפירות/תעלות הקשר, ששימשו מחסה מאולתר ולא ממוגן מפני הפגזה.

מה הסיכוי שפגז יפול בדיוק בתוך חפירה כזו? לסטטיסטיקה חוקים משלה, אבל באותו בוקר היא התגמשה בפני המטר המאסיבי. פגז אחד או יותר נפל היישר לתוך החפירה. שמונה נהרגו. מספר הפצועים אינו ידוע.

ביומן המבצעים של פיקוד צפון ב-6 ביוני 1967 הופיע דיווח לקוני בשעה 07:00: "בחטמ"ר 3 קיבלו פגיעה ישירה בתעלה, 7 הרוגים וכמה פצועים". בשעה 09:16 נרשם ביומן: "8 הרוגים ו-6 פצועים בראש פינה באג"מ המיפקדה".

ההרוגים הם: טוראי בנימין אלכסנדרוביץ', בן 22 מקרית ביאליק. טוראי עזרא גבאי, בן 31 מחיפה. רב"ט יוסף גרינבלט, בן 24 מקיבוץ שמיר. טוראי יעקב כהן, בן 22 מתושב טבריה. טוראי יעקב לוי בן 34 מחיפה. טוראי דוד עובדיה בן 25 מעפולה [כל אלה מיחידת קשר 356]. טוראי ליאון (נאשי) טבקרו בן 20 מחיפה [חייל בסדיר ממיפקדת חטמ"ר 3]. טוראי מאיר פייגלסון בן 52 מקיבוץ דפנה [יר"מ 718].

מרבית ההרוגים היו מפלוגת הקשר של חטמ"ר 3. המ"פ שלהם, סגן גיורא שני מקיבוץ שער העמקים, היה באותו זמן בזחל"ם המח"ט. הוא מספר לנו: "אנחנו היינו בחפ"ק בכיוון דן, בתצפית על כל מה שקורה [כנראה באיזור צומת כ"ח]. היו חפירות אחרי המשטרה ובזמן שהיתה הפגזה אף אחד לא נשאר בתוך המבנה, כולם שכבו בתוך החפירות האלה. לרוע המזל פגז אחד פגע בתוך חפירה כזאת שבה שכבו חיילים, במקרה חיילים של הקשר, והם נפגעו".

קיבלת הודעה על כך בקשר? "אני לא זוכר אם קיבלתי בקשר, אבל אני זוכר שבמשך שנים אחרי האירוע הזה מדי שנה הייתי הולך לבקר את משפחות החללים".

את גופות אנשיך ראית אחרי שחזרת למשטרה? "לא ראיתי".

מתוך לו"ז של חטמ"ר 3 ביום 6 ביוני 1967

שושנה רם מחטמ"ר 3 בתוך שוחה בזמן ההפגזה: שמענו את היציאות ואז באו הנפילות 

מה קרה ברגעים הללו? שושנה רם היתה חיילת מילואים בת 23, שרטטת מודיעין בתפקידה, שגוייסה בצו 8 ונשלחה למיפקדת חטמ"ר 3 במשטרת ראש פינה. רם מקיבוץ גבע היתה נשואה טרייה, פחות משנה.

"ההפגזה תפסה אותי בתוך בניין המשטרה", מספרת לנו שושנה. "אמרו לנו שהמשטרה מטווחת ושאנחנו צריכים לצאת לתעלות בחורשה, שהיתה בצד המערבי של המשטרה. רצנו לחורשה מאחורה. איתי היתה יעל, חיפאית, גם היא מילואמניקית. בחורשה היו שוחות מזוגזגות ומכוסות שחפרו אותן. היתה שוחה אחת קטנה פתוחה עם מדרגה, שחפר אותה מאיר מוזס, ולשם נכנסנו".

מוזס הנ"ל היה מ"פ הסיור של גולני שנפל בשבי הסורי ב-1951 ביחד עם אורי אילן ["לא בגדתי"], בעת שהיו בדרכם להחליף סוללות במתקן ציתות לא הרחק מתל פאחר. כשהוחזר לישראל אחרי כשנה וחצי, הואשם במסירת סודות לאויב ובבגידה ולאחר משפט הורד לדרגת טוראי. ברבות הימים זכה לחנינה ודרגותיו הושבו לו. במלחמת ששת הימים שירת מוזס בחטמ"ר 3 במחלקת מבצעים.

שושנה זוכרת שמוזס נותר בבניין בזמן ההפגזה, בעוד שהיא ורבים מפלוגת המיפקדה מיהרו החוצה. "באותה תקופה הזיתים פרחו והפרחים נפלו עלינו", היא מתארת.

מוזס מספר לנו שבעת ההפגזה אכן היה בבניין, בחדר שבו חוזקה התקרה עם עמודים ושעל הגג הונחו שקי חול. "סיפרו לי שבתוך החפירה שלי היתה חיילת [הכוונה לשושנה רם ולחברתה] שישבה שם ולא נפגעה". עוד הוא מספר שקציני ניהול האש של החטיבה ניהלו את סוללות הארטילריה מהשוחות שמאחורי בניין משטרה.

שושנה יודעת לספר שהפגזים הסורים היו מתותחי 120 או 122 מ"מ – "היו ארבעה תותחים. שמענו ארבע יציאות ולאחריהן היו ארבע נפילות. זה מה שהרגשתי בשטח וזה מה ששמענו. הנפילות בהתחלה היו הרבה מאחורינו, רחוק מהמשטרה לכיוון מערב [צפת], אבל הן הלכו והתקרבו והתמקדו לכיוון המשטרה. יעל ששכבה איתי בחושה הזאת כל הזמן רצתה לעבור לשוחה מכוסה, ואני כל הזמן החזקתי אותה ואמרתי לה – אם תרימי את הראש את תיהרגי. ממש החזקתי אותה. כי בעלי הסביר לי פעם שאם פגז נופל, הרסיסים עולים למעלה. אמרתי לעצמי אם אני אמות אני אמות. לא פחדתי, אבל לא רציתי להיפצע ולהיות ולנטל".

בבניין היה מרתף, למה לא ירדת אליו אלא רצת עם עוד חיילים לחפירות בחוץ שלא היו ממוגנות? "כי אמרו לנו שהבניין מטווח, וההוראה שנתנו היתה שנרוץ לחורשה".

אין לה תיאור ספציפי על הרגע שבו נפל פגז היישר לתוך אחת השוחות, אבל "הייתי בשוחה סמוכה לזו שנפגעה ושמעתי צרחות של כאב".

היא זוכרת בשלב כלשהו מטוסים שטסים לעבר הרמה, מפציצים ולאחר מכן האש שוככת. כשההפגזה פסקה, היא מספרת – "באו חיילים ולקחו אותנו [אותה ואת יעל] חזרה לבניין מסביב, בדרך עוקפת, כדי שלא נראה את המראות בתעלה. הושיבו אותנו במרתף הבניין לאורך הקירות, הביאו לנו ביסקויטים ומים. אחרי זמן-מה פינו אותנו באוטובוסים לצפת".

לדבריה, החבר'ה סיפרו כי אחד החיילים נהרג כשיצא מהשוחה לאחר שכלב הזאב שלו נמלט משם בבהלה. במהלך הריצה נפגע החייל מרכב ונהרג. "החיילים מצאו אותו הרוג על הגדרות ואספו אותו משם", מספרת שושנה רם.

רם איננה יודעת מי החייל, אבל אמנון נבר, יו"ר העמותה להנצחת חללי אלכסנדרוני, בתגובה שפירסם כאן בפוסט על חללי החזית הסורית בששת הימים, כתב: "אריה טבקרו, חייל סדיר בחטיבה, נדרס בכביש מול המשטרה בראש פינה, כנראה במנוסה בזמן ההפגזה". אם כך, זהו טבקרו, אבל כנראה שלא היתה זו מנוסה, אלא ניסיון לתפוס את הכלב המבוהל.

שושנה מספקת פרט נוסף שעשוי לשפוך אור על האירוע: בתחילת ההפגזה היא יצאה עם שק השינה שלה שאותו הותירה שם לאחר שחזרה לבניין. מאוחר יותר, לפני שעלתה על האוטובוס לצפת, היא חזרה לשוחה לקחת את השק"ש שלה, ואז ראתה בחורשה משאית שק"ם פגועה: "חלק מהפגוש של המשאית היה על השק שינה שלי. לקחתי את השק שעומד אצלי כפסל עד עצם היום".

ייתכן, אפוא, שטבקרו נפגע מאותה משאית שנסעה שם במהירות – נפגעה מפגז ופגעה בחייל, או שרק פגעה בחייל והתנגשה בגדר.

התלאות של שושנה. "הקטע של החורשה היה עבורי מאוד מאוד קשה, כי הייתי תחת אש", היא מסכמת את הטראומה שחוותה. גם בתחילת המלחמה יום קודם חשה ברע.

אבל הגרוע יותר היה לפניה. בעלה הטרי, סגן יהודה רם, מ"מ בפלוגת הסיור של חטמ"ר 3, נהרג ארבעה ימים לאחר מכן. היה זה ביום שבת ה-10 ביוני, זמן קצר לאחר כיבוש ג'לבינה. תול"ר פגע בג'יפ שבו נע אל עבר מוצב דוריג'את והרג אותו ואת הלוחם יפתח שפרונג.

ראש פינה בשנות ה-50 [צילום: זולטן קלוגר, בלוג ארכיון המדינה]

הרופא החטיבתי ד"ר מנצור מתאר את הטיפול בנפגעי ההפגזה

ד"ר שמואל מנצור, הרופא של חטיבה 3, כתב את זכרונותיו במכתב ששלח ב-1968 למחלקת היסטוריה של צה"ל, שפורסמו גם כאן. הוא התייחס בין היתר להפגזת המושבה: "בשעה 060610 (זאת אומרת 06:10 בבוקר ב-6 לחודש) החלה טבילת האש על ראש פינה. 'חבר'ה, מפגיזים אותנו! כנסו לעמדות!'. צליל אחרי צליל של התעופפות פגזים החותכים את האוויר מעל ראשינו ואחריהם הבום של התפוצצויות כמה מטרים מאחרינו. לא אשכח את זה לעולם! דיין מתחיל להתפלל בקול רם את הקטע הראשון מספר תהלים. 'אשרי האיש אשר לא הל….ך בעצת רשעי….ם', בנוסח חזנות בבל.

'בלום את פיך יצחק', אני צועק, 'תן לי לשמוע היכן נופלים הפגזים! חבר'ה, התפזרו, אל תתרכזו במקום אחד, כנסו לתעלות!'.

אחד הנהגים מתעטש כל הזמן, חושבני מפחד. דיין ממשיך להתפלל, הפעם בלחש. אחד לועס מסטיק ללא הרף. מישהו מחלק תפילת דף-לקרב של הרבנות הצבאית. מעבירים את ההעתקים מיד ליד דרך התעלות. אני נכנס יותר באדמה כששריקות הפגזים מתקרבות יותר ויותר. קור הבוקר נכנס בעצמותיי, כקור בתעלה של בית קברות?

70 דקות ספגנו את ההפגזה. ופתאום נשמעו המטוסים של חיל האוויר הישראלי העוברים מזרחה. התפוצצויות רבות וכבדות נשמעות מכיוון הרמה. ועכשיו שקט. טבילת האש נגמרה. הגיעו אלינו הפצועים באמבולנסים, בג'יפים, בטנדרים, במכוניות אזרחיות.

לא מצטער אני שפקדתי על הפלוגה הזאת: איך עבדו האנשים! הרופאים, החובשים, האלונקאים. כצוות אחד, כגוף אחד. גאה אני שעבדתי עימם. גאה אני שהייתי אחד מהם. פלוגה כזאת לא ראיתי! כל פצוע אשר הגיע אלינו עם רוח חיים ניצל, אפילו בין הקשים ביותר. לא איבדנו איש… היו 11 חללים, להם אף אחד לא היה יכול לעזור".

דיווח מעניין אחר הוא של נהג מכונית אספקה מנחם גינסבורג, שנסע ב-6 ביוני להביא מצרכים לשאר ישוב. סיפורו פורסם בספר "אנו הלוחמים". וכך כתב גינסבורג בקטע הרלבנטי לפוסט זה: "נסענו דרך ראש פינה שעברה הפגזה כבדה. גגו של בית הדואר הישן עמד כמו לאחר פירוק ושברי רעפים מילאו את החצר שמתחתיו. בדרך מראש פינה לקרית שמונה לא הורגשה תכונה צבאית מיוחדת, אך גם מכוניות פרטיות לא נזדמנו בדרכנו. למרות הכל, נראתה הדממה כשקט שלפני הסערה".

טרף קל לארטילריה הסורית

ניסינו להעריך מאיפה ירו על ראש פינה. לסורים היו קרוב ל-20 גדודי ארטילריה מפוזרים לכל אורך הרמה, בתוספת גדוד תותחים אורגני לכל אחת מהחטיבות הסדירות והמילואים של הקו הראשון, ובסך-הכל מדובר בכ-30 גדודי תותחים.

לסורים היו מרגמות 120 מ"מ (ואולי גם 160), תותחי שדה 122 מ"מ משני סוגים ותותחים בינוניים 130 מ"מ לטווח 27 ק"מ ו-152 מ"מ לטווח של כ-17.5 ק"מ. לדעתו של ידידנו בני, לשעבר קצין ארטילריה, ייתכן שה-152 מ"מ שהיו באיזור בית המכס הם שגרמו לאסון. על ציר גשר בנות יעקב / קוניטרה היתה ארטילריה מגוונת. זאת בנוסף לנשק החדיש – קטיושות.

טווח ארטילרי מהרמה הסורית לראש פינה. מבט ממזרח למערב. כ-12 ק"מ מזרחית לבית המכס העליון, כ-8.5 ק"מ בקו ישיר מתל משנוק

בספר "המערכה על הגולן" נכתב כי ביום ה-6 ביוני 1967, לקראת תקיפת ישראל, פרשו הסורים בגזרה המרכזית [איזור בית המכס העליון /גשר בנות יעקב] מערך ארטילרי גדול ומרשים שכלל 6 סוללות מרגמות כבדות, 4 גדודי תותחי שדה ו-5 גדודי תותחים בינוניים, ובסך הכל 144 קנים. וכל זה בלי להזכיר את המערך הארטילרי בקו השני – על ציר עלייקה-קונייטרה, כשעמדת התותחים העיקרית היתה באיזור של סנבר ועין סמסם [כיום קדמת צבי]. בסה"כ היו לסורים בכל הרמה הסורית כ-230 קנים [מול 183 לצה"ל].

יצוין כי יום קודם לכן, ב-5 ביוני, היום הראשון למלחמת ששת הימים, נורו שלושה פגזים אל ראש פינה בשעה 18:40. מעט קודם לכן בשעה 17:15 נכתב ביומן המבצעים של פיקוד צפון כי התקבלה ידיעה לפיה הסורים עומדים לירות 80 פגזים על ראש פינה.

הסימוכין בקשר לבית המכס העליון כמקור הירי, הוא מסמך פירוט הפצצות חיל האוויר ברמה הסורית, כפי שפורסמו כאן בספטמבר 2015. ההפגזה הסורית על איזור חצור וראש פינה החלה לקראת 6 בבוקר. בהמשך נשלחו מטוסים לשתק את מקורות הירי. ואכן במסמך אפשר לראות יעפי הפצצה של חיל האוויר על איזור בית המכס בשעה 06:30, ולאחר מכן בשעות 07:30 ו-08:00. ביעף האחרון צוין שהמטרה היא סוללת חת"מ מזרחית לגשר בנות יעקב.

תותח סורי 130 מ"מ M-46 מתוצרת בריה"מ. השתתף בחלק גדול בהפגזות על ישראל

לגבי הטיווח, ראש פינה היתה מטרת שטח. תחנת המשטרה היתה מטרה קלה לטיווח, וכל קת"ק שישב במוצב המורתפע [מצפה גדות] יכול היה לעשות את העבודה ללא קושי. לדעתו של בני, על-פי התיאור של שושנה רם, הקת"ק הזחיל את האש תוך הוספת טווח מפגז לפגז.

מפת מודיעין פיקוד צפון משנות ה-60 על איזור בית המכס. ריכוזים גדולים של מתחמי שריון וארטילריה בכל האיזור

שבעה מהחללים – אנשי מילואים: נהג אוטובוס, צבעי, עובדי מפעלים ונהג משאית מגוייסת בן 52 מדפנה 

מודעת אבל של דן לאגד על מותו של יעקב לוי

לא הצלחנו להגיע לכל משפחות החללים, ולשמוע מהם קצת על יקיריהן והאם יש להם מידע נוסף על מה שקרה. מאתר "יזכור" למדנו שיעקב לוי מטבריה בן 33 היה נשוי ואב לשלושה, נהג אוטובוס ובעל לב זהב. יעקב כהן, גם הוא מטבריה, היה בן 22, עבד במפעל לפורמייקה ותמך בהוריו. חייל המילואים דוד עובדיה בן 25 מעפולה עבד במחלבות תנובה בתל יוסף. בנימין אלכסנדרוביץ' בן ה-22 מקרית ביאליק היה בחור דתי שהתחנך בין היתר בבני עקיבא, שיחק כדורגל, היה מומחה לנגרות ואהב לצלם. עזרא גבאי מחיפה בן ה-31 היה בחור דתי שעבד כצבעי. ליאון (נאשי) טבקרו בן 20 שנולד ברומניה, למד מכונאות רכב ועלה עם משפחתו לארץ ב-1964.

הצלחנו ליצור קשר עם קרוביהם של שניים מההרוגים. המבוגר ביניהם היה מאיר פייגלסון בן 52 מקיבוץ דפנה, שהתנדב לשרת חרף גילו ולאחר מותו הוכר כחלל צה"ל.

בנו של מאיר, אריק פייגלסון, היה בששת הימים חייל מילואים בן 27 בגדוד חרמ"ש 25 של חטיבה 45. הגדוד הזה נכנס לחימה בשטח הירדני דרך ערערה ובהמשך הגיע לג'נין ולאיזור שכם. ב-7 ביוני כשהגדוד התארגן לפני פיצוץ גשרי דמיה, פתאום הגיע אליו המג"ד סא"ל לוי מן ובקול נכאים בישר לו: "אבא שלך נהרג".

אריק שוחרר לביתו בג'יפ שהסיע אותו לעפולה, משם המשיך והגיע לפנות בוקר [ה-8 ביוני] לקיבוץ דפנה. אגב, למחרת היום עבר הגדוד של אריק ליד דפנה בדרכו למשימת כיבוש רמת הבניאס ותל חמרה.

המשאית של מאיר פייגלסון

מאיר פייגלסון התגייס בתקופת ההמתנה. למעשה, לא הוא היה זה שגוייס, אלא רכבו – משאית מדגם ליילנד ששימשה אותו בעבודתו כנהג בקואופרטיב הגליל העליון. פייגלסון החליט לא להשאיר את משאיתו לבדה ביר"מ 718 והצטרף אליה, על אף שמפקדו הודיע לו כי הוא משוחרר מפאת גילו.

במכתב שנשלח למשפחה לאחר מותו, כתב מפקדו עדי שלווי מקיבוץ יפתח, כי מאיר התעקש בכל תוקף להתנדב ולשרת את הצבא, ולעשות זאת בחזית. בעקבות כך צורף פייגלסון עם משאיתו ליחידת הקשר של חטמ"ר 3. שלווי כתב: "רצונו היה עז לתת את מירב יכולתו למען המאמץ המלחמתי. בעבודתו שם היה מאוד מרוצה ועשה רבות וללא ליאות. יצא לנסיעות יום ולילה רבות ללא מנוחה וללא טענה, ודחה את הצעתי להחליפו לימים מספר כדי לנוח… רוחו הטובה לא עזבה אותו לרגע ורצונו לעזור לזולתו לא ידעה גבולות".

הבן אריק פייגלסון מספר: "קיבלתי מכתב מאבא בתקופת ההמתנה [ראו בסוף הפוסט] ופגשתי אותו יומיים-שלושה לפני התחלת המלחמה. אחרי כמה שנים נודע לי שכמה דקות לפני שהוא נהרג הוא היה במזנון בכביש הראשי של ראש פינה [לא הרחק מבניין המשטרה]. עד כמה שאני יודע, התחילה הפגזה של מאות פגזים בסביבות 5 וחצי בבוקר על כל ראש פינה והאיזור, וכולם נכנסו לאיזה מחסה. נהג, שאותו פגשתי שנים אחר כך, שהוביל דגים לצפת, פגש את אבא במזנון. לאחר מכן כשאותו נהג המשיך בדרכו והיה בעליות של ראש פינה החלה ההפגזה. אבא אמר שהוא צריך להיות עם החבר'ה שלו, ובעל המזנון אמר לו – אל תרוץ, חכה כאן עד שתיגמר ההפגזה. אבל אבא רץ לשם לאותה תעלה, ואז פגע פגז בעמדה והוא נהרג".

אריק מוסיף: "ב-6 ביוני בצהריים הגדוד שלי נכנס למוצב גדול ביעבד [מערבית לעמק דותן], שבלילה התקיפו אותו. אני לא לקחתי שום דבר מכל מה שהיה שם, חוץ מדגל ירדני. ואז אני שומע ברדיו שבשאר ישוב ודפנה, שזה הישוב שלי, היתה הפגזה קשה. אז אמרתי שגם את הדגל הירדני אני לא רוצה, והשארתי אותו שם".

מאיר פייגלסון: התנדבתי וליבי פעם משמחה

מאיר פייגלסון

בשבת ה-3 ביוני, שלושה ימים לפני שנהרג, נפגשו האבא מאיר והבן אריק שחזר מיחידתו לסופ"ש בקיבוץ. למחרת כתב לעצמו מאיר על השבת הנפלאה שעבר. הנייר נמצא לאחר מותו והדברים פורסמו בחוברת לזכרו שהוציא קיבוץ דפנה:

"אני כותב בשדה הפתוח. אני גאה במלוא מובן המילה להיות פה, יחד עם כל החבר'ה הצעירים. בעצם גייסו רק את האוטו, אבל אני התנדבתי לתת את חלקי במלחמה זו. הלכתי, וליבי פעם משמחה. דאגתי כאן לכולם – והם לא עזבוני. "סבא, מה שלומך?", הם שואלים אותי ואני עונה להם: 'כמה טוב שהסבא עומד עם כולם בתור לאוכל. אין הבדל, כולם שווים'.

שבועיים ממש לא הייתי בבית. ומה גדול אושרי ביום שישי האחרון. היה זה יום נפלא, האבא והבן, לבושי מדים, נפגשו ביחד בבית, בבואם לחופשה. השמחה היתה גדולה. יום גדול ושבת נפלאה".

—-

יוסי גרינבלט, הרוג נוסף באסון ראש פינה, נולד ברוסיה וב-1956 עלה לארץ עם אמו טובה ואביו מישה. עם פרוץ מבצע קדש אביו, שהיה אוקראיני, עזב את הארץ והותיר את האם ואת הילד מאחור. השניים נקלטו בקיבוץ שמיר, שבו התגוררה אחותה של טובה.

אמו של יוסף היתה דכאונית ופגועה נפשית ממלחמת העולם השנייה, ומדי פעם אושפזה במזרע. הילד יוסי התקשה בשנים הראשונות להיקלט בחברת ילדי הקיבוץ, גם מפני שלא כל כך ידע עברית. יעל שפיגלר שלמדה איתו בכיתה מספרת: "אנחנו לא ידענו לקלוט ילד שהיה שונה ומדבר רוסית. הבנים היו עולבים בו וזורקים עליו אבנים, ולא פעם נאלצנו לקרוא למבוגרים כדי להפסיק את זה. יוסף שקראו לו יורקה היה בחור מקסים באישיותו ותלמיד מבריק. אני זוכרת שמדי פעם אמו היתה באה לבית הילדים ושרה לנו שירים ברוסית".

רותי יפת, חברה נוספת של גרינבלט לספסל הלימודים, זוכרת שהיתה במקלט בשעת ההפגזה [אם כי אף פגז לא נפל על שמיר]. "מאוחר יותר הגיעו לקיבוץ וסיפרו שיוסף נהרג. זו היתה שטות להיות בתעלה, הם לא היו צריכים להיות שם. מצד שני, מי האמין שיפגיזו את ראש פינה?".

שמונה הרוגים בהפגזה אחת – והתקשורת לא מדווחת?

עוד נחזור לעדויות מההפגזה עצמה, אבל בינתיים נעשה תפנית לעניין מטריד שצץ לאחר האירוע: לתוצאות הטראגיות של ההפגזה בראש פינה אין כמעט זכר בכתובים. התקשורת לא דיווחה על כך מאומה. לא בדיווחי הרדיו באותו יום ולא בעיתונים למחרת.

יותר מכך: גם דו"חות הסיכום של חטמ"ר לאחר המלחמה לא ציינו את המקרה, לא המור"ק של פיקוד צפון שנכתב אחרי המלחמה ושוכתב שנים לאחר מכן במחלקת היסטוריה של צה"ל, ולא הספרים שעסקו בחזית הסורית במלחמת ששת הימים. במקום שבו אירע האסון אין הנצחה לזכרם של השמונה. ככל הידוע, המשפחות לא פנו בבקשה כזו למועצה המקומית או לאגף ההנצחה במשרד הביטחון.

לגיורא שני, מפקד פלוגת הקשר של חטמ"ר 3 ששישה מאנשיה נהרגו בראש פינה, יש הסבר להעלמת הנושא מסדר היום: "הסיבה שלא הזכירו את זה היא שזה קרה תוך כדי מלחמה. זה לא היה יוצא דופן כל האירוע הזה. במלחמה באופן כללי הציפייה היא שיש קורבנות ובאמת היו, ובמקרה במקרה נפל פגז בתוך שוחה של חיילים".

משטרת ראש פינה כיום [צילום מהרשת]

אלא שהסבר זה מתנפץ אל מול המציאות. עיתוני ה-6 ביוני 1967 עסקו אומנם בהרחבה במלחמה עצמה, אבל גם דיווחו על נפגעים בעורף. כך למשל דווח על 15 תושבי ירושלים שנהרגו בהפגזות הירדנים, על ארבעה פועלים שנהרגו בבית חרושת אלבר בכפ"ס בהפצצת מטוס ירדני, על תשעה חיילים שנהרגו ליד עפולה בהפלת מפציץ עיראקי, על הפצצה של מטוס עיראקי אחר במרכז נתניה ועל בניין מגורים בת"א שנפגע קשה מפגז ירדני.

רק האירוע בראש פינה לא הוזכר כלל בעיתונים למחרת – יום רביעי ה-7 ביוני. בדיווח במעריב של אותו יום, תחת כותרת מתלהבת על הסורים שנסו על נפשם, נכתב: "שקט השתרר אמש בצפון לאחר יום של אש ותמרות עשן. יום של הפגזות ישובים לאורך כל הגזרה, יום של הסתערויות האויב הסורי בניסיון נואש לחדר לשטח ישראל – ניסיון שהפך למפלה".

כאן בא סיקור על הישובים שנפגעו בהפגזות, ובהמשך נכתב: "ישוב אחר שניזוק באופן חמור הוא ראש פינה, אם מושבות הגליל, שזו הפעם הראשונה שהרגישה הפגזה מהי. 15 בתים ניזוקו בהפגזה ואחד נשרף כליל. אך גם בקרב תושבי ראש פינה לא נפצע אלא אחד באורח קל. בחצרות המושבה נופצו ציוד חקלאי, קווי מים נשברו, גדרות נפלו ונגרמו נזקים שונים".

סיקור דומה התפרסם גם ביתר העיתונים וברדיו. כלומר, מלבד נזק לרכוש פלוס פצוע קל אחד בראש פינה – ישובי הצפון עברו את האירוע בקלי-קלות. הסיבה לשקט היא מן הסתם איסור פרסום שהטילה הצנזורה על האירוע.

רמז לאסון – בעיתון מעריב

כתבנו קודם שאי אפשר היה למצוא זכר לאירוע בזמן אמת? אולי בכל זאת יש משהו.

בעמוד 2 של מעריב מה-7 ביוני 1967, בסיקור התקיפה הסורית, הופיעה מסגרת ריקה עם סימני טשטוש אותיות.

מעריב 7.6.67, הוצאה ראשונה

וכך נראית אותה ידיעה במהדורה שנייה של מעריב מספר שעות לאחר מכן, בגליון שהודפס בעקבות פריצת צה"ל לעיר העתיקה ולהר הבית:

מעריב 7.6.67, הוצאה שנייה

המסגרת הריקה נעלמה ולא נודע כי באה לעולם.

בעיון בבוקסה מטושטשת האותיות יש סבירות שמדובר בשמות ההרוגים. נראה שהעמוד הזה היה מוכן לדפוס עם הידיעה על האסון ושמות ההרוגים [כנראה שלא כל השמונה כי היו עדיין פצועים שנפטרו בהמשך], אלא שסמוך לסגירת העיתון הגיעה הוראת פסילה של הצנזורה. את הטקסט הצליחו לסדר מחדש בדפוס העופרת של אז, אבל בגלל קוצר הזמן אי אפשר היה למצוא פיתרון מהיר להעלמת המסגרת, וכל שנותר היה לטשטש את הטקסט [יש לכם השערה טובה יותר? אתם מוזמנים לשתף בתגובות].

מהי הסיבה שמותם בהפגזה של שמונה חיילים נותר סוד צבאי?

1) פגיעה במוראל הלאומי לנוכח הצלחות צה"ל [ואם כך, מדוע אושר לפרסום מותם של תשעה חיילים בהפלת מטוס אויב במחנה עמוס ליד עפולה?]. 2) לא רצו לספק לסורים אישור להצלחת הפגזתם, פן יחזרו ביתר שאת להפגיז את ראש פינה. 3) שר הביטחון משה דיין חשש שפרסום האסון יביא ללחץ ציבורי לתקוף את סוריה, דבר שהוא לא רצה בשלב זה של המלחמה.

אגב, באחד מסיכומי מחלקת היסטוריה על החזית הסורית בששת הימים נכתב כי אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר ראה בהתקפות הסוריות בבוקר ה-6 ביוני עילה מספקת לתקיפת הרמה הסורית, אבל לא כן שר הביטחון משה דיין – "לא רק משום שבפיקוד צפון פשוט לא היו מספיק כוחות לביצוע מתקפה, אלא מטעמים עקרוניים".

גם אם החלטת הצנזורה לאסור את הפרסום נבעה משיקולי פגיעה בביטחון המדינה או במוראל הלאומי – עדיין תמוה איך ייתכן שהנושא נעלם ואיננו גם אחרי המלחמה?

אסון ראש פינה נעדר מדו"חות הסיכום של פיקוד צפון ומהספרים

בדו"ח סיכום של חטמ"ר 3, אסון ראש פינה כלל לא אוזכר. הדבר הכי קרוב היו השורות הבאות מתוך הדו"ח: "ב-6 ביוני עם שחר החל קרב ההגנה בגליל כשהסורים החלו להפעיל ארטילריה לעבר מוצבים, מיפקדות וישובים בשטחנו. המוצבים שהופגזו היו: תל דן, נוטרה, תל אבו חנזיר, דרדרה, פרדס חורי וחורשת טל. הישובים שהופגזו היו: כפר הנשיא, שמיר, גדות, יסוד המעלה, חולתה, כפר סאלד, שאר ישוב, דפנה, דן, הגושרים וראש פינה, כולל מיפקדת החטיבה".

"כולל מיפקדת החטיבה"! ומה קרה במיפקדת החטיבה? האם מותם של שמונה חיילים מפגז אויב אינו ראוי לכמה שורות בדו"ח כל כך מפורט וארוך?

מסמך נוסף שהתעלם מהאירוע הקשה הוא דו"ח על נזקי הישובים במלחמת ששת הימים מטעם קצין הגנה מרחבית (הגמ"ר) של פיקוד צפון. בדיווח על ראש פינה ב-6 ביוני 1967 נרשם כי נפגעו 15 בתים [לקריאת הדו"ח לחצו כאן].

היעלמות הנושא מהמור"ק החטיבתי גרר כתוצאה מכך את חסרונו מהמור"ק הכללי של פיקוד צפון, שגרר בעקבותיו אי-אזכור בספרי המלחמה. עלעלנו בשניים מהמרכזיים שבהם.

בספר המפורט ביותר – "המערכה על הגולן" מאת ההיסטוריון ד"ר מתי מייזל [התפרסם בשנת 2001], בעמודים שעסקו בנסיונות התקיפה הסוריים ב-6 ביוני 1967, כולל כישלונם לכבוש את קיבוץ דן, מצאנו את השורה הבאה: "ההפגזה הסורית גרמה נזקים למבנים ורכוש, אך לא אבידות בנפש".

הדבר מוזר כפליים מפני שבסוף הספר ישנו נספח – "חללי צה"ל בקרבות רמת הגולן". ברשימה זו מופיעים שמותיהם של שמונה ההרוגים תוך ציון העובדה שנפלו בחורשת ראש פינה.

דיווח של יחזקאל המאירי, ידיעות אחרונות 7.6.67

בספר "משני עברי הרמה" (שיצא ב-1970) מאת העיתונאי יחזקאל המאירי, נכתב בעמודים הרלוונטיים: "האש הסורית נורית מתותחי 120, 122 וכן 130 מ"מ. האחרונים מכוונים בעיקר לעבר ראש פינה. מצטרפים אליהם גם תותחים כבדים 150 מ"מ. גדות מופגזת בקטיושות. עשרות מטחים, 32 פגזים בכל מטח, בהפרשי זמן קצרים. כל 70 המבנים שבגדות נפגעים וכן ציוד ובעלי חיים. הנזק נאמד ביותר משני מיליון לירות".

לפי הספר הזה, מלבד בעלי חיים שנהרגו ונזק לרכוש, איש לא נפגע.

גם כאן הדבר מוזר מאוד, מפני שהמאירי היה כתב קול ישראל וידיעות אחרונות בצפון. הוא לבטח ידע על האסון ביום התרחשותו, סביר להניח שאף הגיע לזירת האירוע, אולי גם לבית החולים שאליו נשלחו הנפגעים, והעביר דיווח לכלי התקשורת שבהם עבד. ובכל זאת הוא אינו מזכיר ברמז את האירוע בספרו שהתפרסם בחלוף שלוש שנים מהמלחמה, כשכבר אין כמובן שום סכנה לביטחון המדינה או למוראל הלאומי.

המח"ט מנו שקד ב-1967: על אף ההפגזות הרציניות על הישובים היו בסה"כ 3 פצועים

רשימת 8 הרוגי ראש פינה בדף של חטמ"ר 3

נסיבות מותם של השמונה מצויינות באתר יזכור, וכן באתר אלכסנדרוני המסקר את לחימת חטיבה 3 בששת הימים ואת נופליה.

בנוסף, יש נייר מודפס של חטמ"ר 3 עם שמות כל הרוגי החטיבה במלחמת ששת הימים. מסמך זה צולם בעת ראיון עם מנו שקד שנערך בספטמבר 2013. אם תרצו, זוהי העדות הרשמית הראשונה והיחידה עד כה לאירוע.

בפאנל מח"טים של פיקוד צפון לאחר המלחמה, סקר מנו שקד את קורות חטיבתו במלחמה וכך תיאר את אירועי ה-6 ביוני: "עם תחילת הקרבות בדרום [בסיני], התחילה הפגזה סורית על המרחב שלנו. ההפגזות בתחילה היו חמורות מאוד. מוכרחים לציין שתי נקודות. א) על אף ההפגזות הרציניות מאוד על הישובים כולם, לכל הישובים היו בסך הכל שלושה פצועים, וגם זה לא כתוצאה שאנשים נפצעו בבונקרים או בהתחפרות, אלא כתוצאה שאנשים יצאו לראות מאיפה דופקים, או את המטוסים. ישובים סבלו נזקים קשים, אבל אף אזרח בקו הישובים הקדמי לא נפגע. זה מראה שלפחות הישובים בקו הסורי היו מוכנים במאה האחוזים".

כפי שאפשר לראות, גם בפורום הבכיר הזה שקד לא הזכיר את שמונת ההרוגים מהחטיבה שלו, בהפגזת ראש פינה.

במהלך הכנת כתבה זו [אוגוסט 2016] צלצלנו למנו שקד, כיום בן 86, כדי לשמוע ממנו על האירוע ממרחק 49 שנים, אולם הוא הודיע שכבר אינו זוכר דבר מאותה מלחמה.

בכיר אחר בחטיבה 3 שעימו שוחחנו הוא הרמ"ט דאז, סא"ל גבי ברשי, שבזמן ההפגזה היה בבניין. ברשי אמר לנו השבוע כי בזמן ההפגזה הוא ירד עם אנשים נוספים למקלט ושם הם עמדו לאורך הקיר. מעבר לכך הוא אינו זוכר שבאירוע היו שמונה הרוגים. "תדבר עם עזרא שניצר", הציע ברשי, "אולי הוא זוכר".

קצין הגמ"ר: ההפגזה הפתיעה אותנו בבוקר. ראיתי את האנשים שנפגעו, אחד מהם היה הנהג שלי

צלצלנו לרס"ן עזרא שניצר, קצין הגמ"ר של חטיבה 3 במלחמת ששת הימים, כיום בחור לא צעיר – בן יותר מ-92. הוא מספר: "התחילו להפגיז את המיפקדה שלנו, והחבר'ה שהיו מאחורי המשטרה בחפירות נפגעו. כשזה קרה אני הייתי במשרד שלי שהיה בחזית מבנה המשטרה. זה היה מין צריף טרומי, ושם הייתי במהלך ההפגזה".

ככל שזכור לו, ההפגזה היתה מאיזור בית המכס העליון.

למה החבר'ה הלכו לחפירות, אם בבניין המשטרה היה מקלט? "כי היה יותר חיילים ממה שהמקום היה יכול לאכלס, והיה צריך לפזר את הכוחות".

אחרי סיום ההפגזה מה קרה? "תראה, פרט לזה שזה הפתיע אותנו בבוקר, אני לא זוכר בדיוק מה היה, אבל אנחנו אחרי ההפגזה לא ידענו בדיוק מה באמת קרה עד שלא יצאנו וחיפשנו".

המראות בחפירות היו קשים? "לצערי כן, כי הנהג שלי נחתך לשניים. אני לא זוכר את שמו, הוא היה בחורצ'יק צעיר, בלונדיני, נמוך ורזה. זה היה מראה קשה".

בנימין אלכסנדרוביץ'? "ייתכן, אני לא זוכר את שמו".

מה עוד ראית? "ראיתי את האנשים שנפגעו".

כולם היו בחפירה אחת? "הם לא היו בחפירה אחת, החפירות היו מפוזרות, היו תעלות ונפלו שם שלושה פגזים".

כל השמונה לא נהרגו מפגז אחד? "כנראה שלא".

בבניין עצמו היו פגיעות? "בבניין לא, אבל בצריפים שלי כן. רסיס אחד חתך לי את קו הטלפון בתוך הבטונדה".

על הסיבות לאי אזכור האירוע בתקשורת ובכלל, אומר שניצר: "את ראש פינה הפגיזו, לא התקיפו אותה קרקעית, לא היו טנקים פנצרים שירדו מרמת הגולן כמו שירדו על תל דן, אז התייחסו לזה אחרת. הפגזה זו הפגזה. אתה צריך להבין דבר אחד – את גדות הפגיזו כל הזמן, זאת אומרת זה לא היה עניין חריג".

אבל הפגזה על ראש פינה היתה עניין חריג, שלא לדבר על השמונה נהרגו. "תשמע, אני הייתי בתוך הדבר הזה ואני יכול להגיד לך שאנחנו לא ראינו את זה כדבר יוצא מן הכלל. היה לנו ברור שזה יקרה. המשטרה בראש פינה היתה לה תפקיד כפול – גם היתה משטרה וגם מיפקדת הגוש, ככה שהיינו מטרה ברורה. כל אחד [סורי] שעבר שם ברמה למעלה והסתכל למטה ראה שבמשטרה אצלנו מסתובבים חיילים יותר מדי. הם ראו את זה".

אז נערכתם להפגזה? "עובדה שחפרו את החפירות מחוץ למבנה וחשבו שזה יהיה יותר בטוח, אבל הסורים החטיאו את המבנה והגדילו את הטווח יותר מדי ופגעו דווקא בחפירות".

לכמה הגדילו את הטווח? הרי החפירות היו במרחק קצר מהמבנה. "החפירות היו אולי עשרה מטר או 15 מטר. עשו את החפירות קרוב על מנת שבאזעקה לא יצטרכו לרוץ רחוק, אבל דווקא שם הפגזים נפלו".

ותיקי ראש פינה: נפלו עלינו אלף פגזים באותו יום

"אני זוכרת פגז אחד מתפוצץ ואז אבא אמר מיד ללכת למרתף", זוכרת רות מייסטר את היום ההוא. מייסטר, בת לראשוני המושבה, היתה אז בת 23, נשואה ובהריון. בעלה, יעקב, היה בחזית סיני. היא מספרת: "כל הבתים במושבה היו בנויים עם מרתפים, ובמרתף הזה היינו אוגרים שמן וביצים והוא שימש גם מקום מסתור גם במלחמת השחרור. בששת הימים היתה מסה רצינית של פגזים על ראש פינה. באותו יום נפלו עלינו כאלף פגזים. אחד הפגזים נפל בחצר של ההורים שלי ועל הרפת, שלא היו שם פרות והיא נשרפה.

"כשיצאנו מ'המערה', כך קראנו למרתף, אמרנו מי יודע מה הולך בחוץ, ומה שראינו היה שכל האקליפטוסים במושבה נכנעו לפגזים שחתכו את העצים. בעצם האקליפטוסים שלנו שמרו על המושבה. כל הכביש שעולה מראש פינה לצפת, רחוב דוד שו"ב, היה מכוסה באקליפטוסים. אחד האנשים מהמושבה, שהיה במילואים במחנה פילון [כ-1 ק"מ דרומית למושבה], אמר לנו שהוא ראה את מטח הפגזים יורד על ראש פינה, שזה היה גשם של פגזים שאי אפשר לתאר, והיה בטוח שלא ימצא בית אחד שלם. אני זוכרת שנפגעה מרפסת אחת של ההורים של בעלי, ובית אחד ברחוב התחתון יותר, ונפל פגז על מחסה שהיה בהרחבה א' והיה שם גן ילדים, שלא היו בו ילדים, אבל סוס נדנדה מברזל נפגע ועד היום הוא עומד שם".

סוס העץ שנפגע בגן ילדים בראש פינה בהפגזת ה-6 ביוני 1967 [צילום: במחנה]

מה ידוע לך על החיילים שנפגעו? מייסטר: "היתה שוחה לחיילים על יד המשטרה, נפל שם פגז ונהרגו חיילים. כמה נהרגו, אני לא יודעת".

שמונה חיילים. "אמרו לנו שנהרגו חיילים, אבל הבית שלנו לא היה קרוב למשטרה".

מי שזוכר מצוין את הפגיעה בתעלה הוא אבנר קוזוינר – "אני הייתי עשרה מטר משם", הוא מספר. קוזוינר בן 90 ["אני באותו גיל של המלכה אליזבט, נולדנו באותו שבוע"], מספר על הפגזת ה-6 ביוני 1967: "נפגעו לי שני בתים, שדה זיתים ושדה חיטה נשרפו לגמרי. היה לי זוג הורים שהיו במקלט, ואשה ושלושה ילדים קטנים שלי היו במקלט, ואני הייתי בחפירה של 40 ס"מ ליד בניין המשטרה. זה היה המצב. החיילים נהרגו עשרה מטר ממני. אני יודע על חמישה חבר'ה שנהרגו, לא על שמונה. הם היו מאנשי הקשר של החטיבה שהיו כולם בבור אחד, ופגז אחד נכנס לבור. אני כוסיתי בעפר ואבנים, והג'יפ שלי כולו זרם ממים ובנזין ושמן. אם תרצה עוד תיאורים אני אשמיע לך כשניפגש".

מותם של השמונה לא פורסם בכלל. קוזוינר: "לא פורסמו הרבה דברים על ראש פינה, אבל אני לא מאלה שמפרסמים, אני בסך הכל חקלאי. זאת לא היתה הפגזה היחידה עלינו. ראש פינה הופגזה במלחמת השחרור, אני הייתי נוכח כאן, ומיתקנים וטחנת קמח וחצרות ופרות נפגעו. מטוסים סורים טסו מעלינו כמו שטסים מעל שדה דב. ואנחנו עם הרובים הפולנים לא יכולנו לעשות כלום מולם. אני התעסקתי גם בייבוש החולה, הסורים היו מעל הראש שלנו כל הזמן, אנחנו ראינו אותם בעיניים, וכל הזמן תותחים ופצצות. אבל ידעתי שבסוף נכה אותם".

מכתב של ראש מועצת ראש פינה לראש הממשלה יוני 1967 [ארכיון המדינה]

ראש המועצה לשעבר: יש מקום להנצחה עם שלט שיסביר מה קרה

אהרון ברנזון, ששימש בעבר שבע שנים ראש מועצת ראש פינה, היה במלחמת ששת הימים איש קיבוץ כפר גלעדי ומ"כ בסיירת אגוז, שלדבריו תוכננה לכמה פעולות ברמה הסורית ולבסוף עלתה בעקבות חטיבה 8 והגיעה לקונייטרה. לדבריו, אין לו צל של מושג על הפגזת ראש פינה במלחמה זו, כל שכן שנהרגו בה שמונה חיילים – "לא שמעתי על זה בחיים".

עכשיו כשאתה שומע שהיו שמונה חיילים הרוגים בראש פינה, האם יש מקום להנצחתם? "אם משרד הביטחון והמועצה המקומית יחשבו כך, ואם יש עוד משפחות חללים ואכפת להן, אז בהחלט יש מקום לשים לפחות שלט הנצחה בבניין המשטרה, כדי שהציבור יידע".

סוף דבר: בין אסון ראש פינה לאסון בית המכס העליון

קו עבה מחבר בין אסון ראש פינה ב-6 ביוני 1967 לאסון בית המכס מה-15 ביוני 1967. בשניהם נהרגו חיילים כתוצאה ממחדלים. בבית המכס נהרגו 11 חיילי גולני שנשלחו לפנות אמל"ח מבונקרים סוריים בלי שהוכשרו לכך ובלי שאותם מוצבים נבדקו קודם ע"י אנשי הנדסה. באסון ראש פינה נשלחו עשרות חיילים מתוך בניין מוגן יחסית עם מרתף – החוצה אל חפירות לא ממוגנות, שם מצאו שמונה את מותם.

בחסות אווירת הניצחון של 1967 הועלמו המקרים מידיעת הציבור ונקברו. פרשת אסון בית המכס צצה לפני כמה שנים ומאז מוזכרת לסירוגין בתקשורת, אולם אסון ראש פינה לא זכה לציון בתקשורת ובכתובים השונים, כאילו לא היה.

הפרסום המקיף והמרוכז שנעשה כאן בנושא זה הוא כנראה הראשון. מוקדש לזכרם של שמונה חיילים שמתו לשווא ונשכחו.

"לאריק היקר שלום רב". המכתב האחרון של מאיר פייגלסון לבנו

באוגוסט 2017 הציבה מועצת ראש פינה גל-עד לזכר שמונת ההרוגים

————————————————————————————————————————————————————————