המג"ד שירד זקוף

תמונה נדירה – בירו מג"ד 129 בבית החולים חבוש בפניו לאחר שנפצע בסיר א-דיב * צרור תמונות חדשות בצבע [מקורי!] מאלבומו של קצין הארטילריה אהוד אברמסון שהלך לעולמו בנובמבר 2018 * סיור מצולם בקלע של אברמסון ונתי הורוביץ המ"פ/מג"ד והחברות שלהן שולה וגילה * וכמה מילים על דמותו המיתולוגית של בירו, מ"פ הצנחנים שצנח במיתלה והפך למח"ט בשריון 

יוני 1967, בית חולים רמב"ם. מג"ד 129 אריה בירו עם אהוד ושולה אברמסון

איש ממאות הלוחמים שעלו לקרב ההבקעה הראשי על הרמה הסורית דרך גבעת האם לא שוכח עד היום שני דברים עיקריים. את הזחל"ם הפגוע ולצידו גוויות חיילים ואת הסגן אלוף הפצוע החבוש בפניו שפונה לטיפול כשהוא יושב זקוף בג'יפ.

על בירו, סא"ל אריה בירו דיין, מג"ד 129, יש סיפורים למכביר של מאות פקודים, שמרביתם העריצו אותו. בעיקר איך היה שולף את אקדחו ויורה להם מעל הראש כדי לדרבן ולהפחיד. מין מג"ד שהוא גם רס"ר, ורוצה את החיילים שלו ממושמעים, מסורים ונותנים את עצמם עד הסוף. כך הוביל אותם לקרב ההבקעה העיקרי ב-9 ביוני 1967, בראש חטיבה 8. הוא לא הכיר את הרמה הסורית, וכמו פיקוד החטיבה סמך על צוות הסיור בתוספת חיזוק מקומי של קמב"צ, שיובילו אותם בציר הנכון לזעורה, כפי שתוכנן בקפידה על-ידי פיקוד צפון.

בדירוג "האשמים" בהחטאת הדרך המתוכננת, בירו תופס מקום גבוה מאוד. גדוד 129, כמיטב רוחו של בירו, נע ללא מעצורים לאחר שפגזי שריון סורי החלו ללחך את האנטנות והמדפים. בשלב זה בירו כבר פחות התעניין אם הוא בדרך הנכונה לזעורה. גם כשהתברר לו שאש הסיוע הארטילרית נופלת אי-שם הרחק, ואיפה הוא ואיפה זעורה, הוא לא התרגש. הוא הבין שכבר מאוחר לשנות את המסלול שוב, דבק במשימה החדשה שהגדוד שלו יצר וכיוון את אנשיו לתוך הכפר סיר א-דיב ומשם למחסום הקוביות, לתוך שטח השמדה בדרך העולה לקלע.

בשלב זה בירו יצא מהמשחק אחרי שנפגע מרסיסים וקליעים בפניו. למרות שהגיבורים הראשיים בהמשך העלילה היו ורדי ונתי, אלפרד ובן בסט, אילן ואפי, ויתר המפקדים ואנשי הצוות, אין מצב שבירו יישאר דמות חיוורת ונטולת אופי בעלילה. הסצינות הבאות אחרי שנפצע רשומות על שמו: את הפקודות רשם על פתק שהעביר לקצין הקשר בן ארצי שהיה עמו בטנק.

בירו, יוני 1967

לאחר מכן בא סירובו להתפנות כשהוא שכוב על אלונקה. לא אחד כמו בירו יסיים ככה את המלחמה. אחרי שלשונו נתפרה לשפה ופניו נחבשו, הוא התעקש לשבת זקוף בג'יפ, קרוב לאיבוד הכרה, תוך שהוא מנפנף למפקדי הטנקים שחלפו על פניו, מביטים ביראת כבוד במפקדם שמסרב להיכנע לפציעה ומן הסתם מקבלים מנת אדרנלין נוספת, נחושים להילחם גם בשבילו.

ככה מייצרים אתוסים בצבא. מהבחינה הזו בירו הוא מועמד לפרס גלובוס הזהב של חזית הצפון במלחמת ששת הימים, בקטגוריית בימוי לצידם של אינגמר ברגמן, פליני והיצ'קוק. צבא זקוק לאנשים כאלה כדי שיצבעו לו את המלחמות בצבעים הרואיים ויעניקו השראה למפקדי העתיד.

הרוח של בירו שרתה על פקודיו. גדוד 129 ניצח את קלע בשיניים. המג"ד המבוגר והמנוסה בן ה-40 המתין ודאי בבית החולים רמב"ם כשהוא מתוח ועצבני מפני הבאות, עד שהגיעה בשורת הניצחון. ברמב"ם הוא פגש בימים הבאים רבים מחייליו שנפצעו, חלקם קשה מאוד מכוויות ומרסיסים.

השיבוש הרציני בתנועה, שבו גדוד 129 הגיע לקלע במקום לזעורה, לא הביא להקמת ועדות חקירה. את הטעות שעלתה ביוקר, בעיקר בחיי אדם, הכתירו כמבורכת וציינו שבזכותה הורחבה אחיזת צה"ל על הרמה בתום יום הלחימה הראשון. מה שנכון. את מלחמת יום כיפור הוביל בירו כמפקד חטיבה 8, וגם כאן נפצע בגאון ובששון, וזכה לביקור של אלוף אריק שרון – עוד "פצוע ידוע".

המ"פ נתי הורוביץ הוכתר למצטיין של הקרב בזכות הפיקוד על הגדוד, וזכה להילה של מנצחים בשל צילום מהכפר קלע – תחבושת לבנה סביב ראשו. בירו שסיים את הקרב מוקדם מאוד עוטר מצידו עם תחבושת מלמטה. כך יזכרו אותו לוחמי מלחמת ששת הימים מחטיבה 8 וחטיבה 1 בגזרה הסורית – יושב בג'יפ פצוע עם תחבושת סביב פניו.

כך גם מצאו אותו אהוד אברמסון וחברתו שולה, שהגיעו לבקר אותו ברמב"ם כמה ימים אחרי המלחמה. הם לא עזבו לפני שהצטלמו למזכרת. צילום שנחשף כעת לראשונה ולא היה מוכר גם למשפחת בירו. אברמסון היה קצין הקישור הארטילרי של גדוד 129 [קש"א], ובזמן שהותם ביחד בתקופת ההמתנה בחזית הדרום היו ביחד. בירו סמך עליו וחיבב אותו.

בירו, כמה שנים לפני שנפטר, בראיון לסרט שהפיקו ותיקי גדוד 129 לפני כ-20 שנה – מדגים את ההבדל בין חיים למוות אם הקליע היה פוגע קצת יותר גבוה מהלחי

על הביקור הזה סיפר לימים לעיתון "במחנה": "בירו לא יכול היה לדבר בגלל הפציעה בלסת, אבל הדבר הראשון שכתב לי היה: למה לא ירית על מטרה ככה וככה? אמרתי לו: יריתי, אבל קצת מאוחר. אז הוא אמר: טוב, בסדר, נעשה אותך סרן, וככה קיבלתי דרגת סרן". שולה מספרת: "בירו לא התרגש מהפציעה שלו, אפילו צחק על כל העניין. הוא נראה לי גאה ובוטח בעצמו. יצאנו איתו קצת החוצה ואחרי זמן קצר עזבנו".

התמונות הבאות מאלבומו של אברמסון לקוחות מסיור שעשו זוג החברים אהוד ושולה עם הזוג נתי וגילה ברמת הגולן. שני הזוגות יינשאו בהמשך. מהתמונות עולה שהם סיירו בג'יפ בקלע, ברכת רם ואל-חמה. בקלע שיחזרו השניים את קורותיהם. הדי הקרב עדיין ניכרים אצל השניים: אהוד חבוש בידו, נתי בראשו. זכר לפציעותיהם הקלות. בין הביקור אצל בירו בבית החולים לטיול בגולן, כך זוכרת שולה, הפרידו כמה ימים.

אהוד היה מצויד במצלמה ואת הצילומים פיתח לשקופיות בצבע. שולה הפכה אותן לאחרונה לתמונות לצורך הפרסום כאן. כך שהצילומים הם מקוריים ולא נצבעו באפליקציה שצצה בשנים האחרונות וצובעת תמונות שחור לבן. כך מתווספים כעת צילומים חדשים משדה הקרב של גדוד 129 בקלע, בתוספת בירו הפצוע.

שרמן M-50 פגוע בקלע – למי היה שייך?

יוני 1967, מרכז הכפר קלע. טנק פגוע של גדוד 129 [צילום: אהוד אברמסון] לחצו להגדלה

דממת צהריים בקלע. זוג חמורים פוסעים על קצות האצבעות לצד שרמן פצוע – עדות לדרמה המלחמתית כמה ימים קודם.

התלבטנו למי שייך הטנק הזה מדגם M-50. המחשבה הראשונה היתה – זה של המ"מ נחום טויב מפלוגה פ'.

הטנק של טויב היה השלישי בסדר התנועה שנכנס למרכז הכפר קלע, כשבראש הטנק של סמל אלפרד פנקס ואחריו טנק המ"פ אפי ולך. שני הראשונים נפגעו בזה אחר זה מאס.יו-100 שניצב מוסתר והתפוצצו. הצריח אצל המט"ק אלפרד [שנהרג עוד לפני הכניסה לכפר] התנתק מעוצמת ההתפוצצות ונפל לאדמה, שני אנשי צוות נהרגו – בן ציון סולומון ודוד לוי. הטנק של אפי נפגע מיד אחריו ואחרי זמן קצר התפוצץ וגחונו קרס. הטנק של טויב ניסה לשפר עמדה כדי לפגוע בטנק הסורי ונפגע גם הוא.

בצילום כאן נראים בבירור סימני פגיעת פגז נפיץ בצריח וזחל פרוס. הזרקור על הטנק מעיד שהיה שייך למפקד מחלקה ומעלה.

יובל לאור, איש צוות בטנק של טויב, מסר כי הטנק שלו נפגע מפגז במזקו"ם ובעקבותיו נטשו אנשי הצוות, אבל לא זכר פגיעה בצריח. הוא הוסיף כי ייתכן שהטנק קיבל פגז נוסף אחרי נטישת הצוות. לעומתו, נהג הטנק לואיס סרבר זכר פגיעות של שני פגזים, האחד בצריח והשני במנוע. "מהפגיעות התעופפו בחלל התובה חתיכות רסיסים וקיבלתי רסיסים בפנים, בעין ובכמה מקומות בגוף", סיפר.

שלושת הטנקים הפגועים של גדוד 129 בקלע [מתוך "חשופים בצריח"]

בתמונה מהספר נראה הטנק של אפי עם הקנה ימינה. בין שני הטנקים, נראה קצה הטנק של אלפרד עם הצריח והתותח על האדמה, ומאחוריהם, משמאל בצילום, הטנק של טויב. גבי הבחין כי תותח הטנק של טויב מצודד, ואילו בתמונה שצילם אהוד אברמסון התותח מופנה לחזית, ולפיכך זה כנראה איננו הטנק של טויב.

בתמונה מהספר נראה הטנק של אפי עם הקנה ימינה. בין שני הטנקים, נראה קצה הטנק של אלפרד עם הצריח והתותח על האדמה, ומאחוריהם, משמאל בצילום, הטנק של טויב. גבי הבחין כי תותח הטנק של טויב מצודד, ואילו בתמונה שצילם אהוד אברמסון התותח מופנה לחזית, ולפיכך זה כנראה איננו הטנק של טויב.

לזיהוי הטנק שבצילום נעזרנו גם בגבי צוייגהפט, שהיה נהג הטנק של המ"פ ולך. בשיחה ראשונה, גבי הסכים איתנו שזהו הטנק של טויב, אבל למחרת חזר בו אחרי שפתח את הספר "חשופים בצריח" ועיין בצילום שלושת הטנקים הפגועים.

בתמונה מהספר נראה הטנק של אפי עם הקנה ימינה. בין שני הטנקים, נראה קצה הטנק של אלפרד עם הצריח והתותח על האדמה, ומאחוריהם, משמאל בצילום, הטנק של טויב. גבי הבחין כי תותח הטנק של טויב מצודד, ואילו בתמונה שצילם אהוד אברמסון התותח מופנה לחזית, ולפיכך זה כנראה איננו הטנק של טויב.אם כך, חשבנו, זה עשוי להיות הטנק של שאול ורדי, שהיה הטנק הרביעי שנפגע באיזור הזה של קלע. אלא שלוורדי היה טנק M-51, כך שהבעיה נותרה והתחדדה – איזה טנק מגדוד 129 נותר תקוע בקלע בלי שאנשי הסדנה והחימוש הצליחו להכשירו ואף לא לפנותו כמה ימים אחרי המלחמה?

גם המ"פ אילן לבנון והמ"מ זאביק חטין גויסו לפיתרון החידה. חטין זיהה שאחת מפלטות המנוע פתוחה ותהה למי היו בעיות במנוע.

בשלב זה, אחרי כיממה, נפתרה החידה במפתיע ובקלות לאחר שקיבלנו משולה אברמסון את מה שכתב בעלה על השקופית: "אחד הטנקים של אפי".

אפי היה מ"פ פ', כלומר זהו הטנק של טויב שהיה מ"מ מפלוגה פ' והטנק שלו היה אחד ממקבץ שלושת הטנקים שנפגעו בחלק הגבוה של הכפר קלע מהאס.יו-100.

טנק נחום טויב – כפי שזוהה בשטח על-ידי המ"פ נתי הורוביץ. אברמסון דאג לרשום זאת על השקופית

צילום זה מתכתב עם הצילום הזה [לחצו] שפורסם בפוסט "התמונות החדשות של 129" ביולי 20220, ובו נראה הטנק של טויב מוסתר למחצה על-ידי הטנק של אלפרד.

צוייגהפט היפנה את תשומת לבנו לעניין נוסף בצילום הטנקים מ"חשופים בצריח": לקראת אמצע התמונה נראית גדר ומלפניה תעלה. זו התעלה שאליה נאספו כמה מאנשי צוותי הטנקים הפגועים, חלקם פצועים, שם הסתתרו שעה ארוכה עד לחבירה עם כוחות חטיבה 8 מזעורה. המ"פ אפי ולך היה כאן בעל הדרגה הגבוהה.

צריח על האדמה 2

צריח טנק גדוד 129 [צילום אהוד אברמסון]

עוד תמונה עגומה מקלע. זווית נוספת לצריח על האדמה של טנק אלפרד שהתפוצץ.

צילום זה של אברמסון מבודד את טנק אלפרד משני הטנקים האחרים. כל השלושה נמצאו במרחק קצר מאוד זה מזה, וכולם נפגעו על-ידי טנק סורי אמיץ מאוד, האס.יו-100, שנותר בודד בקרב המאסף של מתחם הנ"ט קלע.

על הצריח הסורי

אהוד אברמסון על טנק סורי בקלע

"כשעשינו את הסיור בקלע", מספרת שולה אברמסון, "עוד היתה גוויה אחת בשטח, ראינו והרחנו. בתמונה רואים את אהוד מטפס על אחד הטנקים. על השקופיות הוא רשם בכתב ידו איפה כל דבר צולם". כאן אברמסון על טנק טי-54.

על גג מוצב

אהוד אברמסון על גג בונקר סורי

בכיתוב לשקופית זו רשם אברמסון: "6/67, פגיעה של פגז 120 מ"מ בבונקר סורי – וכלום".

ללמדך שהארטילריה גרמה לאויב להוריד את הראש, אבל נזק ממשי למוצבים – לא.

שני מפקדים באל חמה

נתי גולן [מימין] ואהוד אברמסון בכפר אל חמה בדרום הגולן

אהוד ושולה ברמת הגולן 1967

שולה ואהוד בטיול של אחרי המלחמה [צילום: נתי הורוביץ]

אברמסון נולד ב-1943 בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. לאחר הפילוג בקיבוץ עזבו הוריו ועברו ליד אליהו בתל-אביב, שם גדל מגיל 6. אחרי שסיים תיכון הפך לעתודאי ולמד פיזיקה באוניברסיטה העברית. לאחר שסירב לחתום קבע בצה"ל לתקופה ארוכה כפיזיקאי, נשלח [1963] לחיל התותחנים כעונש. היה מדריך בבה"ד 9 ובהמשך מפקד סוללה בגדוד 402 וקצין ניהול אש.

זמן קצר אחרי שהשתחרר בדרגת סגן החלה "תקופת ההמתנה" לקראת מלחמת ששת הימים. אברמסון נשלח לחטיבה 8 בדרום, שם שימש קצין הארטילריה של גדוד השריון 129. בכל אותה תקופה ועד לסיום המלחמה היה צמוד למג"ד בירו.

בראיון לעיתון "במחנה" סיפר אברמסון: "מבירו למדתי איך מתנהגים תחת אש. הייתי שואל אותו – תגיד, אם אנחנו פה בג'יפ ונגיד שטנק יורה עלינו, מה עושים? הוא אמר לי: תשמע, פגז ראשון לא פוגע. רק כאשר הטיווח מתקרב תרד אחורה, תחליף עמדה, תעלה במקום אחר ואז יתחיל המשחק מחדש".

בקרב על הרמה הסורית ב-9 ביוני 67' אברמסון נע בזחל"ם שלו אחרי הטנק של בירו, ניהל את אש הסיוע כאשר לפקודתו עמד גדוד מכמ"ת 335 שירה כ-250 פגזים על זעורה ועל קלע. אברמסון היה שותף כאן לאחד האירועים שנצרבו בעלילת גדוד 129: בזכות הארטילריה שהזמין על זעורה, על-פי דרישת בירו, התברר שגדוד הטנקים נמצא בכלל בסיר א-דיב.

אחרי שבירו נפצע והתפנה, אברמסון השתלב בקרב תוך ניסיון יומרני לעבור עם הזחל"ם שלו באיגוף משמאל למחסום הקוביות, חטף אש מקלעים מדויקת ונסוג תוך שהוא נפצע קל בידו מנתזים.

הוא חזר לציר שבו נעו טנקי השרמן ובדרך אסף אנשי צוות פצועים, ביניהם המ"פ אילן לבנון. את כל אלה פינה לתאג"ד בנעמוש ולאחר מכן חזר לכיוון קלע בראש שיירה של תחמושת ואספקה. אברמסון הגיע לתאג"ד קדמי מזרחית למחסום הקוביות [קילומטר לפני קלע], שאירגן המ"מ צביקה הררי. הוא שאל מי כאן המפקד, אמרו לו – אתה. הוא קיבל את התפקיד, אירגן את תדלוק וחימוש הטנקים ופינוי פצועים, ועל כך זכה לצל"ש.

שולה ואהוד אבירן [אברמסון לשעבר] בכנס גדוד 129 בשנת 2017

את שולה מקרית חיים הכיר ב-1966. היא מספרת שבמשך תקופת ההמתנה והמלחמה לא ידעה כמעט דבר על מיקומו ומצבו. היא התגוררה אז בדירה שכורה בת"א. הוא שלח הביתה להורים שניים-שלושה מכתבים, כתב שהוא בסדר, התנצל על כתב ידו מאחר שכתב תוך כדי נסיעה בזחל"ם ולא שכח לציין – "לשולי שלום שלום, מתגעגע".

אברמסון בטרקטורון מעופף, 1999

אחרי מלחמת ששת הימים המשיך אהוד בלימודיו במכון ויצמן, עשה תואר שלישי וסיים כדוקטור לפיזיקה גרעינית. גם במלחמת יום כיפור אברמסון מצא את עצמו תחת פיקודו של בירו, שהתקדם בינתיים לתפקיד מח"ט 8. אהוד שימש מג"ד 342 ומס"ח בלחימה בגזרה המצרית ואחרי המלחמה שימש ראש תורת חיל התותחנים. אחרי המלחמה חתם בשירות קבע בצה"ל כסא"ל, ושימש סגן ראש מחקר ופיתוח. ב-1984 שימש כנספח צבאי במסגרת מו"פ בשגרירות ישראל בוושינגטון, וכאן הגשים חלום כשהוציא רישיון טיס על מטוסים קלים.

אחרי שחזר לארץ השתחרר בדרגת אל"מ ושימש בתפקידים בכירים בתעשייה הצבאית, התעשייה האווירית, אלביט וסולתם, וכן בשב"כ. חוץ ממטוסים קלים, טס בטרקטורון מעופף והירבה לצלם מהאוויר. בסוף שנת 2018 נפטר בגיל 75 בגלל השלכות של בעיות בלב. כשנה וחצי קודם לכן, ביולי 2017, השתתף בכנס לוחמי ומפקדי גדוד 129, אחרי שחלה באוקטובר 2016.

בירו – "אלוף הפציעות"

אריה בירו [דיין] נפטר בשנת 2006, לפני שמלאו לו 80. אשתו חיה, כיום בת 92, מתארת לנו בקצרה את קורותיו ממלחמת ששת הימים: "עד יום חמישי נלחם בדרום. הוא חזר הביתה ביום חמישי בלילה לכמה שעות ומיד חזר לצבא, ולמחרת בעלייה לצפון הוא נפצע. חטף רסיס בלחי שעבר לצד השני ועפו לו שיניים, ואת הלשון לקחו עם סיכת ביטחון ותפרו לחולצה כדי שלא יבלע. הוא היה פצוע קשה והרבה זמן לא היה יכול לדבר. כל פעם היה כותב לי מה הוא רוצה".

בתו רונית הוסיפה: "הוא אמר – חיילים שלי לא יראו אותי על אלונקה, והוא ישב זקוף עם כל הקפיצות של הרכב על הסלעים והטרשים".

שנה אחרי המלחמה זכה בירו לכתבת פרופיל גדולה בעיתון "דבר", שם גולל את קורותיו כנער ניצול שואה ואת הקרב על קלע.

"המלחמות של בירו". ראיון עם מג"ד 129, "דבר" 1968

בירו נולד בטרנסילבניה ב-1927. בילדותו עברה המשפחה להונגריה. אביו וסבו היו אנשי צבא. הסבא נלחם בחיל הפרשים במלחמת העולם הראשונה והאבא השתתף במלחמת העולם השנייה. כנער בתקופת השואה עבד בירו במחנה העבודה מונוביץ. לקראת שחרור המחנות, כשהדי הצבא הסורי נשמעו באופק, שקל 37 קילו ושכב באפיסת כוחות. רופא כיסה אותו בסדין לבן וכתב כי מת ממחלה ממארת. בכך הציל את בירו בן ה-17 מצעדת המוות שערכו הגרמנים לכ-12 אלף יהודים אסירי המחנה.

באוגוסט 1945 הגיע לארץ עם קבוצה מיוצאי הונגריה והתיישב בקיבוץ כפר גלעדי, שם החל לעסוק בענייני ביטחון. אחרי הכרזת המדינה עבר קורס חובלים של הפל"ים, ובמסגרת הזו הפך למלווה שיירות לירושלים עם רובה אנגלי ו-30 כדורים. המ"פ הראשון שלו היה דדו – דוד אלעזר, מי שיהיה במלחמת ששת הימים אלוף פיקוד צפון. בקטמון ספג כדור ברגל, שלא הוצא ממנו כל חייו. נלחם גם בנגב, ואחרי המלחמה עבר קורס קצינים, התנדב לצנחנים, השתחרר, התחתן, הקים את ביתו בהרצליה ואז חזר לצבא, השתתף בפעולות תגמול ושימש מ"פ בצנחנים במבצע קדש. ב-1957 קיבל פיקוד על פלוגת טנקי שרמן, שימש בתפקידי הדרכה בשריון וב-1964 קיבל את גדוד 129 שעמו יילחם בששת הימים.

אריה וחיה בירו 1950

חיה בירו [דיין] מספרת לנו כי הכירה אותו בצבא. היא היתה פקידה בחיל האוויר והוא הגיע לבסיס תל נוף לעבור קורס צניחה, ראה אותה ואמר לחבריו שהיא תהיה אשתו. החברים ביררו עליה ואמרו לו שיש לה חבר, אבל בירו התעקש. הם התחתנו ב-1950 והולידו ארבע בנות – חנה, יהודית, סמדר ורונית, בהפרש 4 שנים זו מזו. התגוררו תחילה בדירת חדר בשכונת נווה עמל בהרצליה, שהיתה שכונה לחיילים משוחררים, ובהמשך הרחיב בירו את הבית, שבו מתגוררת חיה עד היום.

לכתבת עידית זרטל סיפר בירו, כי כשהגיע עם השרמנים שלו לגליל העליון ב-8 ביוני 1967, הביט אל הרמה הסורית והרגיש ספק ביכולתם של הטנקים לטפס את העליות הללו. בירו אישר בכתבה את מה שסיפר מח"ט 8 אלברט מנדלר בתחקיר אחרי ששת הימים – הוא תיאם עם אלברט לפני היציאה לקרב כי לא יהיה זמין ברשת החטיבתית, ואם המח"ט ירצה אותו הוא ייכנס לרשת של 129. בירו הסביר את פשר ההחלטה: "במלחמה אלוהים ברא את המיקרופון ואת המנוע, כדי שהטנקים ינועו מהר והמפקדים יתנו פקודות. אחרת אפשר היה לשלוח מחשב להילחם, ואז היו פחות נפגעים".

בראיון סיפר כי כשהגיע לסיר א-דיב חשב שזו זעורה והתפלא איך הגיע כל כך מהר. עוד סיפר כי חיסל חמישה חיילים סורים שהגיחו מאחד ממוצבי הכפר אחרי שזרק לשם רימון עשן. הוא נפצע פעם אחת בפיו מרסיסי פגז שנחת על בסיס האנטנה. יובל בן ארצי, קצין הקשר הגדודי, חבש אותו. רשת ההסוואה נדלקה בינתיים, בירו קפץ החוצה וזרק אותה, סילק את האנטנה שנפגעה וחיבר אנטנה רזרבית. חזר לטנק, אבל אז הבחין בשיח עגבניות, קפץ החוצה, קטף עגבניות וחילק לצוות. הוא סיפר כי תותחן הטנק הוריד תותח נ"ט בקלע, ובינתיים הטנק שלהם קיבל פגז במזקו"ם, אבל המשיך לתפקד.

בירו סיפר כי זיהה שני טנקים טי.54 גולשים מקלע למטה, נתן פקודת אש לטנקים שלו שפגעו באחד הטנקים הסורים. הוא זיהה בית שממנו היתה פעילות והורה לירות לעברו, ואז ספג שני כדורים – האחד בלסת והשני מתחת ללסת. תותחן הטנק טיפל בו ונתן לו לשתות מים, אבל המים נזלו מהצדדים.

בן ארצי דיווח בינתיים ברשת החטיבתית בהתרגשות על פציעת הקודקוד. בירו החל לרשום לו פקודות על נייר ואז הרגיש שהוא מאבד את ההכרה והדם בפיו חונק אותו. הפקודה האחרונה שכתב: "כובשים את קלע, פלוגת אילן תחפה משמאל, אהוד ארטילריה ומה שיש לך – על קלע, אש. נתי, היכון להסתערות על קלע. פיקוד על הגדוד – לידיך. הסתערו. סוף".

הכתבת שוחחה עם ד"ר לירון גליק שטיפל בבירו, וזה סיפר: "אני זוכר שהוא ממש דיבר בעיניים. הפנים שלו היו מלוכלכים בדם. לקחתי צמר גפן וניגבתי את פניו, והוא הראה לי בעיניים שאני עושה לו טוב. אחר כך אמרתי לו לשכב והוא הניע בראשו – לא. חבשתי אותו שוב, סגרנו את שרשרת הביטחון בג'יפ וכך הוא ירד – זקוף".

בירו פצוע בבית החולים זוכה לביקור של אלוף אריק שרון, שהיה מפקד אוגדה 143. הכירו מפעולות התגמול בשנות ה-50

בשנה הראשונה אחרי המלחמה עבר בירו שלושה ניתוחים בפניו. גומות החן שלו הועמקו ודיבורו הפך לכבד. בכיסו היה תצלום הטנק שלו אחרי שנמצא כעבור שמונה ימים ועליו נהרגו רפי מוקדי, מ"פ הסיור של חטיבה 8, שלקח את הפיקוד על הגדוד לזמן קצר עד שנפגע, ויובל בן ארצי.

בירו נחשב לאלוף הפציעות בצה"ל. ב-1948 נפצע בירושלים, בשנות ה-50 נפצע בעת צניחה לאחר שהמצנח נפתח באיחור ניכר, נפצע קל בקדש, נפצע במלחמת ששת הימים ונפצע פעמיים במלחמת יום כיפור אחרי שבפעם הראשונה ברח מבית החולים. "הוא אהב את זה", מספרת אשתו חיה, "מה לעשות, כל אחד והתפקיד שלו. במלחמת ששת הימים הוא לא רצה שאני אדע שנפצע, ההורים שלי ביקרו אותו, הוא היה עם מכשיר גדול על הפנים ולא רצה שאראה אותו במצב הזה. רק אחרי כמה ימים כשהורידו את המכשיר, רק אז באתי לבקר אותו".

בירו בתפקידו כראש הג"א

"הוא היה איש סגור, לא דיבר הרבה", מספרת בתו רונית. "הוא לא גידל אותנו הבנות ולא ראינו אותו הרבה. הצבא היה החיים שלו. רק בשנים האחרונות שלו התחיל לספר מה עבר באושוויץ. אני זוכרת שפעם רצה לעשות סיור בצפון במסלול שעשה במלחמת ששת הימים ודיבר על רצונו להשתין על איזה סלע ששם נלחם. לא כל כך הבנתי את העניין, כי הוא לא שיתף".

תפקידו האחרון בצה"ל היה ראש הג"א בדרגת תא"ל [אגב, מי שהחליף אותו היה אהרון ורדי, המ"פ מגדוד 12 בקרב תל פאחר]. לאחר מכן ניהל עסק משפחתי של ספריית וידאו. "עם כל התדמית הקשוחה שלו, הוא עזר בסתר לאנשים, היה לו לב רך", מסכמת רונית.

————————————————————————————————————