דרדרה בידינו

על גבעה חשופה לצליפות קטלניות ולשמש יוקדת, עם תחמושת מידלדלת ומים שאזלו, ניהלה פלוגה ד' של גדוד 33 קרב חפירות מתיש מול מוצב ג'לבינה מדרום ועוד ירי ממזרח * אלה שהיו שם זוכרים גם כיום את הסיוט על כתף דרדרה – היעד הסורי הראשון שנכבש במלחמת ששת הימים * המ"פ ברקן, הסמ"פ דומוביץ' והלוחמים מספרים על השעות הקשות ועל החברים שנפלו * "המח"ט מנו אמר לנו – אין לכם שום בעיה, הרמה כמעט ריקה, פה ושם חוליות השהיה, חיל האוויר כתש אותם לגמרי, קדימה"

חשופים בשטח. צילום [לכיוון צפון-מזרח] ממוצב ג'לבינה אל כתף דרדרה במרחק כ-250 מטר. להגדלה – לחצו על הצילום

קרב גדול לא היה כאן, נפגעים היו יותר מדי. דרדרה הסורית נכבשה ללא קרב, אבל האירועים המשמעותיים אירעו בהמשך כשכוחות מפלוגה ד' מגדוד 33 הצטוו לתפוס את הכתף שמעל היעד. הגבעה שהיתה אמורה להוות נקודת משען של כיבוש הנקודה הפכה לכתף מדממת. משעות הצהריים ועד החשיכה צלפו הסורים בחיילי הפלוגה שהסתתרו בקושי מאחורי סלעים ואבנים. האש הגיעה משניים-שלושה כיוונים, והחיילים שהיו בנחיתות טופוגרפית נצמדו במשך שעות למחסות דלים והתפללו שמישהו ישים סוף לסיוט.

גדוד 33 פעל במסגרת חטמ"ר 3, האחראית להגנת הגבול עם סוריה, מאלמגור ועד דן. חטמ"ר 3 היתה הראשונה שפתחה בקרבות הבקעת הרמה הסורית בבוקר ה-9 ביוני 1967. החטיבה כלל לא היתה מתוכננת לתקיפה, אבל בבוקר זה החליט אלוף הפיקוד שכל מטאטא יורה והורה למח"ט 3, סא"ל מנו שקד, לתקוף מספר יעדים עם כל מה שיש, כדי להוות הטעיה להבקעה העיקרית שנועדה מגבעת האם. כוחות חטמ"ר 3 עלו לאוטובוסים ולמשאיות ותוך זמן קצר, ללא מודיעין [לכל היותר תצ"א של היעד] וללא סיוע ארטילרי ראוי, תקפו את דרדרה ותל הילאל. הגדוד האורגני היחיד של החטמ"ר שהשתתף בקרבות היה גדוד 33 – גדוד חי"ר של אנשי מילואים.

כתבה זו מתארת את מהלך העניינים בכיבוש דרדרה, שהחל בצורה חלקה והפך בהמשך למעין פיאסקו של פלוגה ד', שבשיאו נהרג המג"ד יצחק חלפון. על כיבוש תל הילאל הסמוכה פורסם כאן בעבר ראיון עם מ"פ ג', יואב חורין. יצוין כי רוב המפות בכתבה זו מתבססות על צילומי אוויר מגוגל ארט.

הזדמנות לחזור לקרבות שניהלה חטמ"ר 3 הוא טקס הזיכרון לחללי אלכסנדרוני שיתקיים בחול המועד סוכות, 20 באוקטובר 2016, במצפה גדות [כ-4 ק"מ מזרחית לקיבוץ, התכנסות בשעה 14:00]. את האירוע יזמה והפיקה עמותת ההנצחה לחללי חטיבת הגולן/אלכסנדרוני בראשותו של אמנון נבר הבלתי נלאה. בארבע השנים האחרונות הטקס לא התקיים בגלל אילוצי תקציב ןכן אי-שיתוף פעולה של חטיבות צה"ל בגולן לסייע בקיומו של האירוע שהפך למסורת של שנים רבות. השנה יושרו ההדורים, והמשפחות השכולות והלוחמים הוותיקים יתכנסו שוב באתר מצפה גדות – אותו המורתפע שהיה המוצב הסורי שהפיל את חיתתו על איזור גדות.

תצ"א של איזור ג'לבינה-דרדרה

כיבוש דרדרה בקצרה

בבוקר יום שישי 9.6.67, עם הינתן הפקודה לכבוש את הרמה הסורית, הוקפץ גדוד 33 לקבוצת פקודות מזורזת בחולתה, שבה חולקו המטרות והכוחות. לא היה שום מודיעין על היעדים, הסיוע הארטילרי היה חפוז ומוגבל, הטנקים של הגדוד הפיקודי [גדוד 181] נותרו מאחור בגלל בעיה בחציית גשר הפקק, שנפגע במהלך ההפגזות באותו שבוע. רוח הפקודה היתה: קדימה הסתער, וכמה שיותר מהר.

פלוגה ד' התעוררה אל הבוקר הזה בנקודת הריכוז שלה באחסנייה – כפר ערבי נטוש ליד צומת יסוד המעלה. היא נעה במשאיות דרך קיבוץ חולתה, שם התקיימה זמן קצר קודם לכן קבוצת פקודות של גדוד 33. המשימה שהוטלה על הפלוגה היה כיבוש מתחם דרדרה הערבית – כ-800 מטר מזרחית לדרדרה העברית [חניון דרדרה כיום, שבמלחמת ששת הימים היה מוצב אשמורה של צה"ל]. הפלוגה הגיעה לאשמורה ונכנסה לתעלות ולבונקרים בגלל הפגזה. המ"פ יונתן בויארסקי והסמ"פ אילן דומוביץ' צפו בינתיים אל היעד. לאחר מכן נחתכו הגדרות והפלוגה נעה בטור בגלל חשש ממוקשים בצד הישראלי. אחרי כ-60 מטר עברה פלוגה ד' לתנועה בפרישה ונעה אל היעד בלי שספגה אש. הכוח הגיע אל היעד קצת אחרי השעה 11:00 ומצא אותו נטוש.

בשלב זה הורה המג"ד יצחק חלפון למ"פ רס"ן יונתן בויארסקי להמשיך מזרחה ולתפוס את הכתף שממזרח ליעד. חלק מהכוח החל לעלות ואז נגלה לעיני מוצב ג'לבינה שמדרום והחל לספוג אש צלפים מדויקת. בהמשך התרחבו הצליפות גם מכיוון הכפר דאבורה שממזרח לכתף, ואולי אפילו גם מצפון-מזרח. מספר חיילים נהרגו ונפצעו. בין הפצועים היו המ"פ וסגנו.

בהמשך הגיע לכתף המג"ד חלפון, שניסה לאתר את מקורות הירי ולכוון אליהם ארטילריה. במהלך ניסיונותיו התרומם באחת הפעמים גבוה מדי, ספג כדור בראשו ונהרג. סמל המבצעים של הגדוד, חיים אבורביע, סיפר בעבר בראיון לבלוג על האירוע שהתרחש על ידו [לחצו כאן לקריאה]. רק עם רדת החשיכה, לאחר כשש שעות, פסקו הצליפות והחיילים יכלו לרדת. בהמשך אותו לילה נכבשה ג'לבינה על-ידי גדוד הצנחנים 65 [ראו כאן].

תרשים תנועה ולו"ז של פלוגה ד' מגדוד 33 בכיבוש דרדרה [בהסתמך על דו"ח חטמ"ר 3 ועל עדויות מפקדים]

המ"פ יונתן ברקן: לא ידענו כלום על דרדרה, הרגשתי כמו בתרגיל שצריך לכבוש יעד – תארגן את הכוחות ותעלה על היעד

מ"פ ד' היה רס"ן יונתן [ג'וני] בויארסקי [כיום ברקן], איש קיבוץ עין חרוד מאוחד, שבמלחמת ששת הימים היה בן 33. הוא התגייס ב-1952 לגבעתי ואחרי קורס קצינים עבר לגולני. מ-1957 הוא שימש במילואים מ"פ ד' בגדוד 33. המג"ד שלו רוב השנים הללו היה אפרים ריינר, שבמלחמת ששת הימים שימש סגן מפקד חטיבה 3 שעליה פיקד מנו שקד. סגנו של בויארסקי היה אילן דומוביץ' מקיבוץ אפיקים.

בתקופת ההמתנה במאי 1967 הפלוגה של ברקן ישבה בעיקר סמוך למחנה פילון ליד צומת ראש פינה. חיילי המילואים של הגדוד ניערו אבק עם אימונים קלים וקצת מטווחים. עם תחילת המלחמה ב-5 ביוני עברה הפלוגה לאיזור יסוד המעלה.

מי היו האנשים שהרכיבו את פלוגה ד'? המ"פ ברקן: "היו הרבה עולים חדשים וישנים, רובם מצפון אפריקה ועיראק, מעט מאוד ילידי הארץ, כולם היו איפשהו מישובי עולים ומעיירות, בעיקר מטירת הכרמל, והרוב היו טבריינים".

הסמ"פ דומוביץ': "כל החטיבה לא היתה חטיבה לוחמת. אני תמיד אמרתי שזאת חטיבה עילית, אתה יודע למה? כי כל החיילים היו או מעפולה עילית, או מנצרת עילית או מטבריה עילית. זה היה החתך של האנשים, בלי להיות גזען. הפיקוד היה של בני קיבוצים ומושבים. רוב התעסוקה של החטיבה היה מה שנקרא ביטחון שוטף, תפיסת קו, אבל לא לחימה".

ברקן: "רובם של החיילים עברו בשירות הסדיר איפשהו בגולני או בגבעתי, אבל היו כל מיני כאלה שהגיעו מיחידות לא לוחמות. היו אצלנו פקיד, היה מישהו מחיל הים ועוד כאלה".

את המג"ד חלפון הכרת? ברקן: "חלפון היה יחסית חדש אצלנו. הוא היה מקצוען קודם כל. הוא בא מגולני, שם היה קצין אג"מ של החטיבה. מקצוען א-ב, ניהל את הגדוד יפה מאוד. אני הייתי מבוגר ממנו, אבל יחד עם זה היתה לי אליו מלוא ההערכה והכבוד. לא היתה לנו הרגשה שיש לנו מג"ד שרק רוצה מסגרות".

ב-5 ביוני כשפרצה המלחמה איפה הייתם? "היינו באחסנייה [כפר ערבי נטוש בצומת יסוד המעלה], תפסנו עמדות והתחפרנו".

ב-9 ביוני בבוקר, לקראת סוף המלחמה, עם דיווחים על הפסקת אש בכל הגזרות, פתאום מודיעים לכם שאתם עולים להילחם, ואתם בסך הכל כוח שאמור לשמש להגנה. ברקן: "הוציאו אותנו ואמרו שאנחנו עולים על הרמה, אנחנו מפסיקים להגן".

היה שלב בתקופת ההמתנה או אחרי שהחלה מלחמת ששת הימים, שאמרו לך שאם צה"ל יתקוף את הרמה – גם אתה משתתף? "שום כלום, אף אחד לא אמר לנו שאנחנו הולכים לכבוש את הרמה".

אמרו לך מראש משהו על דרדרה? "שום כלום, את המשימה הזאת של דרדרה קיבלתי ביום שישי בבוקר".

מעכשיו לעכשיו. "מעכשיו לעכשיו".

מה אמרו לכם? "שאנחנו הגדוד הולכים לעשות את זה ואת זה, פלוגה ד' פה, פלוגה ג' פה".

מה ידוע לך בשלב זה על דרדרה? "שנראו שם אנשים, אבל לא משהו רציני".

מה הרגשת כמ"פ, כשאומרים לך את זה פתאום? "הרגשתי כמו בתרגיל. אומרים לך בתרגיל – אתה צריך לכבוש את היעד הזה והזה, תארגן את הכוחות שלך ותעלה על היעד".

מה עשית אחרי שקיבלת את הפקודה שדרדרה שלך? "צפיתי על היעד, ראיתי שאין שם כמעט אנשים".

מה שמעת מהמח"ט מנו שקד? "הוא הגיע לקבוצת פקודות שלנו, נתן לנו את ברכת הדרך, אבל לא שמענו ממנו פקודות קרב".

תרשים שטח – מבט משטח ישראל כלפי מזרח [מקור: גוגל ארט]. אשמורה היה בגזרה זו המוצב הקדמי של צה"ל 

כמה חיילים היו לך? "היו 90 איש לפחות, אבל נשארו מאחורה טבחים, אפסנאים, כל מיני צילייגרים. לחיילים אמרתי – הגיע הזמן להכות את הסורים, זהו".

איך חילקת את הכוח? חילקתי שתי מחלקות לפנים, אחת מאחור. בשביל להגיע לנקודת היערכות הייתי צריך לעבור את כל עמק החולה עד לדרך מע"צ, שהיתה הרי מכוסה בעצים. לפני דרך מע"צ עצרתי כדי לארגן את הכוח ולפרוש אותו, ומשם עלינו. עד לדרך מע"צ אני נסעתי בראש בג'יפ, אחריי היתה משאית שעליה היתה הפלוגה המסייעת ואחריה היה סמיטריילר שעליו היה כל הכוח שלי. מחולתה חצינו את עמק החולה ולפני דרך מע"צ ירדנו. לקחנו את העצים בתור מסתור כדי להתארגן".

היתה עליכם הפגזה? "הפגזות היו כל הזמן, אני לא חושב שהסורים הבחינו בנו, לא היתה שום תגובה לתנועה שלנו. באנו מפה [מוצב אשמורה], היתה דרך עפר שחצתה והגענו לדרדרה ישר מלמטה. קדימה הלכו שתי מחלקות בפרישה, אני הלכתי במרכז פחות או יותר. בשלב ראשון אני מקבל סיוע ארטילרי שיורד על היעד של דרדרה, ובשלב שני אני מעתיק את הארטילריה מעל דרדרה, לרכס שמעל, אני פורץ לדרדרה, היעד היה ריק. הם ברחו".

איזו ארטילריה היתה לך? "לי לא היתה ארטילריה ישירה. חלפון ניהל את כל האש עבור הפלוגות שעלו בהליכה".

ברקן: הסגן שלי נפצע, קפצתי אליו למעלה לראות מה קרה לו. הוא אמר שהוא לא מוצא את התחבושת שלו, וכמו שהתעסקתי איתו חטפתי כדור בפרצוף. נכנס לי בפה, ריסק את הלסת, חדר לעצם הבריח ויצא מהגב

מה קורה בדרדרה? "הגענו לדרדרה, לא מצאנו שם אף אחד".

מה יש בעצם בדרדרה? "לא היה שם איזה מוצב רציני, זה היה מוצבון, מין חצר חצי סגורה, בלי שום מבנה. לא היה שם כלום".

היה מיקוש? "לא חושב, אולי היו כמה תעלות ועמדות קשר, זה הכל. לא נתקלנו בשום שדה מוקשים. נכנסנו לדרדרה, שהיה כנראה מין מוצבון קדמי כזה שהיו יורדים אליו בשביל להציק לחקלאים שעבדו בעמק החולה".

היתה עליכם אש? "שום כלום. נכנסתי לדרדרה והודעתי 'דרדרה בידי'".

11:38: נעמוש ודרדרה בידינו. מתוך יומן הקשר של פיקוד צפון

אתה הראשון שכבש יעד ברמה הסורית באותו יום. "ואז חלפון אומר לי – יאללה, תמשיך הלאה למעלה. לא הספקנו לעצור שם, להתארגן יותר מדי וכבר עלינו למעלה".

וכאן מתחיל העסק הרציני. "ואז מרכס אחד, פחות או יותר דרומית מזרחית לנו, ראינו את הסורים מתרוצצים שם, וכנראה צלף התחיל באש בודדת לפגוע באנשים. ביקשתי שיורידו עליהם אש ארטילריה, ואז לא קיבלתי וכן קיבלתי. באותו זמן נפגע הסגן שלי, אילן דומוביץ', שחטף כדור בצוואר. הוא היה איתי כל השלב הזה של הכיבוש ובשלב מסוים כשעלה למעלה הוא נפצע. אני קפצתי אליו למעלה לראות מה קרה לו. הוא אמר שהוא לא מוצא את התחבושת האישית שלו. מצאתי לו והוא חבש את עצמו בצוואר. ואז, כמו שהתעסקתי איתו, חטפתי אני כדור בפרצוף. נכנס לי בפה, ריסק את כל הלסת, חדר לי לעצם הבריח וריסק אותה ויצא מהגב. אני הייתי בכריעה או בשכיבה".

מאיפה ירו עליך לדעתך? "מזרחה מאיתנו, בין הדרום למזרח, אי אפשר היה לדעת מאין בדיוק כי השמש היתה בעיניים, היה קשה מאוד לראות או לזהות מה קורה בשטח. ואז אילן עזר לי לחבוש אותי וקפצתי לאחור. אמרתי לו – יאללה בוא תקפוץ אחורה, תתפנה מפה. הוא אמר לי – לא, אני נשאר. נסוגותי, תפסתי מ"מ בשם יוסי פלץ שבעבר היה מ"פ בגולני, שהיו לו בעיות שם ועזב את צבא הקבע. הוא הגיע לגדוד, וחלפון שהיה גם איש גולני אמר לי – קח אותו, הוא בחור לעניין, רק תתחשב בזה שהוא מ"פ. אז אמרנו שזה המ"מ הבכיר. וכשזה קרה, קראתי לפלץ והשארתי בידיו את הפלוגה.

המ"פ יונתן ברקן אז וכיום

"לקחתי עוד חייל שילווה אותי וירדתי לכיוון התאג"ד. הייתי מנוטרל לגמרי, אבל הלכתי בכוחות עצמי, לא חיכיתי שיסחבו אותי באלונקה. הגעתי לאלונקה בתאג"ד, הרופא פתח לי את התחבושת האישית, הסתכל וסגר חזרה, אמר לי תחכה להליקופטר ויקחו אותך לרמב"ם. ואז, תוך שעה מאז שנפצעתי, כבר הייתי בהליקופטר וטסתי לרמב"ם, ממש בשיא המהירות. אילן שנפצע בצוואר הגיע אליי אחרי יומיים לביקור ברמב"ם עם פלסטר בגרון. הרופא שטיפל בו אמר לו – אם הייתי מנסה להעביר מחט דרך הגרון שלך מצד לצד, לא הייתי מצליח מבלי לפגוע בשום דבר כמו הכדור הזה שעבר אותך. זה יותר מזל מהכל".

כמה זמן היית על הכתף עד שנפצעת? "אני באמת לא זוכר. הספקתי להיות למעלה די הרבה ולבקש ארטילריה על האיזור שממנו ירו עלינו".

על הכתף הזאת של דרדרה לא היה שום מקום להסתתר. "אמרו לי לעלות למעלה, ולמעלה היו כמה חפירות. היו שוחות אישיות אולי, לא היו בונקרים ולא כלום".

אז אתה חשוף בשטח. אולי תצליח איכשהו להסתתר מג'לבינה, אבל לא מדאבורה או מכיוונים אחרים. "היו הפגזות בשטח, היו קרבות לכל אורך הגזרה ואז חלפון אמר לי לעלות למעלה, וזה מה שעשינו".

מה דעתך על ההוראה? "הכוונה היתה להמשיך הלאה ולגרש את הסורים. לשבת בדרדרה עצמה [מתחת לכתף] לא היה טעם לשבת. מי שיושב מעליך – אתה בנחיתות".

הייתם אמורים אחרי כתף דרדרה להמשיך הלאה? "לא ידענו כלום, המשימה שלי בקבוצת פקודות היתה לתפוס את דרדרה, מה יהיה הלאה? לא היתה שום תוכנית. הכל היה תוך כדי".

כתף דרדרה ממול – צילום ממעבר נחל ג'ילבון שנמצא על דרך הפטרולים הסורית בין ג'לבינה לדרדרה

כשהמג"ד חלפון אמר לכם לעלות לכתף הוא לא ידע שמוצב ג'לבינה הסמוך לא יישב בשקט? "אני לא יודע מה היו השיקולים שלו. זה היה כמו בתרגיל בקורס קצינים, שאומרים לך לכבוש את היעד. ככה זה הלך בלי שום תוכנית ראשונית שהכוונה של הגדוד היא לעשות אחת-שתיים-שלוש. הכל היה מהיד אל הפה".

מרגע שחטפתם אש בכתף כמה הרוגים היו לכם? "יש חמישה הרוגים ועוד כמה פצועים".

מה עשה המ"מ יוסי פלץ אחרי שקיבל את הפלוגה? "הם כבשו את הרכס הזה ולא הולכים הלאה. אחר כך מרכזים את הגדוד ובשלב שני [למחרת] ממשיכים הלאה אל הרמה שכבר נכבשה. הוא אירגן את הפלוגה, לא היה שם כבר מי יודע מה".

סמל המבצעים של הגדוד, חיים אבורביע, סיפר שכשהוא עלה לכיוון הכתף עם המג"ד חלפון הם ראו אותך יורד פצוע. זוכר את זה? "חלפון שאל מה קורה, אמרתי שנפצעתי ושהשארתי את הפיקוד ליוסי פלץ ושגם אילן נפצע".

תצ"א של ג'לבינה ושל דרדרה [מימין למעלה] שנמסרה לחלק ממפקדי כוחות גדוד 33

ברקן אושפז בבית החולים לעשרה ימים, לאחר מכן שוחרר לביתו כשפיו סגור בחוטי ברזל שתפסו לו את השיניים. במשך חודש וחצי לא אכל, וניזון רק ממרקים ונוזלים אחרים.

מה דעתך כיום על הקרב הזה? "הקרב הזה היה מאולתר מהתחלה עד הסוף, לא היו מוצבים שהכרנו אותם. הכרנו די כללית מעצם השירות הממושך באיזור, אבל לא היה שום תכנון שישבת ואמרת – אני הולך לפה או לשם, הכל היה אלתור של הרגע, חמש דקות לפני. בסך הכל היינו אחד המאמצים בכיבוש הרמה, ואנחנו חטפנו באמת, אבל כבשנו את הרמה. מי שנשאר בחיים יכול להרגיש מסופק. אני לא חושב שאם הייתי בפיקוד הגבוה הייתי עושה הרבה אחרת ממה שהם עשו. הם רצו באותו יום לסלק את הסורים מהרמה, זו היתה המשימה. לי לא היתה הרגשה שזרקו אותנו בתור בשר תותחים ולא באתי בטענות לפיקוד העליון".

אפילו טנקים לא שלחו איתכם. "שמעתי לא מעט טענות של חיילים שזרקו אותם בתור בשר תותחים, אבל לי לא היתה אף פעם את ההרגשה הזו. אולי כי השתתפתי בסילוק הסורים מהגולן וזה נתן לי הרגשה טובה. מצד שני, עובדה שהשארתי חיילים שלי בבית קברות".

עברת אחר כך תחקיר של מחלקת היסטוריה או משהו אחר? "לא זוכר שהיה".

הסמ"פ אילן דומוביץ': אני החייל הראשון שחתך את גדר הגבול בינינו לבין סוריה

"אני זוכר את הכל", מבטיח אילן דומוביץ', סמ"פ ד', שהיה במלחמת ששת הימים סגן במילואים בן 31. "באותו בוקר קראו לנו לקבוצת פקודות בפרדס מול איילת השחר. את הקבוצה העביר המח"ט מנו שקד. הוא אמר – חבר'ה, אנחנו עולים לרמה. היות ולפני זה היינו בתקופת ההמתנה, התחפרנו באחסנייה, שהיה כפר ערבי נטוש, ראינו מולנו את הרמה ומה קורה בה, ושבוע ימים חיל האוויר כתש אותם. המח"ט אמר לנו – אתם עולים. הגדוד שלנו [33] היה היחיד שעלה פיזית".

לא ידעתם בתקופת ההמתנה שאתם מיועדים לתקיפה. "לא, ממש לא".

מה עוד נאמר בקבוצת פקודות? "המח"ט אמר לנו – אין לכם שום בעיה, הרמה כמעט ריקה, פה ושם חוליות השהיה, חיל האוויר כתש אותם לגמרי, קדימה.

"ואז הכוח של יואב [חורין, מ"פ ג'] עלה על תל הילאל ואנחנו הלכנו לדרדרה. נכנסנו לשם, לא היה כלום, אולי היו שם שניים-שלושה סורים שנבהלו וברחו. אני הובלתי את הכוח, ואם אתה רוצה למען ההיסטוריה – אני החייל הראשון שחתך את גדר התיל של הגבול בינינו לבין סוריה. שאלתי את המג"ד מה עושים, אמר שאמשוך לכיוון ג'לבינה, אבל שלא אכנס לג'לבינה. עליתי עם קבוצת חיילים לדרדרה ומשם עליתי לכתף כזאת, כ-150 מטר מג'לבינה, ואז הם התחילו לצלוף בנו.

"עד שאני חטפתי בצוואר עוד ראיתי על ידי את אחד מסמלי המחלקה שקיבל. כולם כבר היו פגועי ראש, יונתן [המ"פ] היה מאחוריי. לא היה לי קשר, רק קשר-עין וצעקות. אז הגענו לדרדרה, שזה כלום, שאלנו מה הלאה והמג"ד אמר לנו תמשיכו. זאת היתה ההוראה, אז משכתי עד שהם עצרו אותנו על הכתף הזאת. מתברר שהכוח של הסורים היה בג'לבינה. חטפתי את הכדור והחובש שהיה על ידי הספיק לחבוש אותי ואמר לי – אל תזוז, ואז חטף כדור בראש. כל  מי שזז טיפונת – חטף. הם התחילו להפגיז את הכוחות שנשארו למטה ליד דרדרה. לא יכולתי לחלץ את עצמי, לא היה לי קשר עם אף אחד".

כיבוש דרדרה ותל הילאל. 1) מוצב תל הילאל. 2) דרדרה הסורית. 3) כתף דרדרה. 4-5) ירי צלפים על פלוגה ד' שעל הכתף  [תרשים: יואב חורין, מ"פ ג' בגדוד 33]

איפה נפצעת? "קיבלתי כדור בצוואר, וכשהייתי בבית החולים בצפת הרופאים אמרו שאני נס רפואי. הכדור יצא מהגב, אבל לא נפגעתי בשום איבר חיוני. בגלל שכל הרמה בערה הגעתי לבית החולים שחור לגמרי, הרופאים חשבו בהתחלה שאני נשרפתי. אחרי שנפצעתי דיממתי, ניסיתי לעשן סיגריה כדי לראות אם העשן לא יוצא לי מהחורים, ראיתי שזה בסדר. אחרי שעה יונתן הגיע אליי בקפיצות, לא יודע מאיפה. אמרתי לו – אתה לא נורמלי, אתה מרים טיפה על הראש אתה חוטף. הוא אמר רציתי לראות מה איתך".

ואז גם יונתן נפצע. "עוד לפני זה, כשנפצעתי נפלו לי המשקפי שמש ממש שני מטר ממני. אמרתי לו תביא לי את המשקפיים, תזחל אליהם, אחרת אתה תחטוף. הוא לא שמע לי, חזר אליי עם המשקפיים והוא חטף כדור בפה, בשפה התחתונה. חבשתי אותו. הוא בתקופת ההמתנה סבל קצת מכאב שיניים, אז אמרתי לו – עכשיו כאב שיניים כבר לא יהיה לך. לא היו לו שיניים שלמות בפה. הכנסתי לו אתה הלסת חזרה, חבשתי אותו ואז הוא תפס את התחבושת והחזיק אותה ותפס ריצת אמוק למטה ויותר לא ראיתי אותו. הצלחתי לרדת חזרה רק לקראת חשיכה. ישר לקחו אותי מנקודת איסוף של הגדוד באשמורה לתאג"ד בראש פינה ומשם ישר לצפת, וכאן נגמרה לי המלחמה".

כשהגעת בהתחלה לדרדרה, איפה היה יונתן? "הוא היה אחריי, בטח איזה עשרה מטר. אני הובלתי את כל הכוח הזה הקטן, אבל להילחם ממש לא יצא לנו להילחם".

לא הצלחתם לזהות מאיפה ירו עליכם? "בוודאי שהצלחנו – ירו עלינו מג'לבינה. בלילה עלה לשם גדוד צנחנים וכבש אותם".

לא ידוע לך שירו עליכם לא רק מג'לבינה? "לא ידוע לי על זה. תשמע, ג'לבינה זה המקום היחידי שהיה יכול לירות בנו בדיוק כזה. יכלנו לראות את היורים ששכבו בתוך תעלה או בונקר שירו עלינו ממרחק של 100 מטר או יותר. כל מי שנפגע מהגדוד נפגע מהכתפיים ומעלה, כולל המג"ד".

איפה היית כשחלפון נהרג? "הייתי למעלה על הכתף, הוא היה מאחוריי, במורד".

כמה חיילים היו על הכתף? "היו איתי 20 אולי. עוד לפני שעלינו לכתף אמרתי להם – מי שלא רוצה לעלות שלא יעלה, והיו כמה שיצאו ולא עלו".

למה אמרת להם את זה? "כי אני לא רוצה בנאדם שיעשה לי פישולים, שיתחיל לפגר בהליכה ויברח. רציתי להיות יותר בטוח. מי שמפחד שיישאר מאחור".

על הכתף עצמה, מה יש בה? "יש אבנים וסלעים. אני הייתי מאחורי סלע בגובה של 40 ס"מ אולי. שכבתי מאחוריו וברגע שיונתן הגיע וזז מהסלע הזה הוא חטף. וכשהחובש בא אליי [מאיר דיין] הוא חטף, וכשסמל המחלקה שרוני הרים את הראש הוא חטף".

מה דעתך על ההחלטה לעלות לכתף? "תשמע, זה מתחיל מחוסר מודיעין. אם עומד המח"ט ואומר לך בצורה ברורה שאין כוחות על הרמה ויש רק חוליות השהייה, אז אמרנו אם זה רק חוליות השהיה אז נסתדר איתם. אבל תשמע – בער להם. אני יכול להבין את זה מבחינה מדינית שנשתלט על הרמה לפני שתהיה הפסקת אש, אז אין ברירה, אבל זה היה במחיר של 25 או 30 הרוגים של גדוד 33, שהיה הגדוד היחידי של החטמ"ר שנלחם".

כתף מדממת: ארבעה חללים

נהרגו בכתף דרדרה. מימין: המג"ד יצחק חלפון, שמואל שוחט, משה שרוני ומאיר דיין

22 לוחמים מגדוד 33 נהרגו בכיבוש תל הילאל ודרדרה. רובם נהרגו לא על היעדים עצמם, אלא בדרך אליהם, או בעת תנועה וריכוז כוחות בדרך מע"צ – אותה דרך ששתי שורות עצים צפופים סוגרות עליה מכל צד [כיום כביש 918] והסתירו מעיני הסורים את הנעשה בה. אותן צמרות עצים ספגו את פצצות המרגמות והפכו לקטלניות כשפיזרו את הרסיסים לכל עבר.

אז כמה נהרגו על כתף דרדרה? מבדיקה שקיימנו והסתמכה על ספר גדוד 33 שיצא אחרי המלחמה [בעריכת עמיהוד ישראלי], על אתר עמותת אלכסנדרוני ועל שיחות עם הלוחמים, עולה כי שלושה חיילים מפלוגה ד' נהרגו על הכתף – משה שרוני, מאיר דיין ושמואל שוחט. כן נהרג עליה המג"ד יצחק חלפון.

החובש שנהרג, מאיר דיין, זכה לאות המופת אחרי המלחמה. בנימוקי הצל"ש נכתב כי "טיפל במסירות בפצועי יחידתו. תוך חילופי האש, נפצע סגן מפקד הפלוגה ונשאר מוטל בשטח חשוף. טוראי מאיר דיין ז"ל זינק לשטח הפתוח והמוכה באש, גרר את הפצוע למחסה והחל בחבישתו. תוך כדי כך נפגע ונהרג".

דיין, יליד קזבלנקה, בן 32 במותו. נשוי לאסתר ואב לאייל בן ה-3, התגורר בקרית חיים ועבד במספנות ישראל. בספר הגדוד נכתב כי מרגע שגויס בתקופת ההמתנה לא זכה לקפוץ לחופשה בביתו. שמואל לוין, אחד מאנשי הפלוגה, העיד בספר על מותו של דיין: "סגן אילן, סגן המפקד, נפגע בצווארו ובגבו, ודיין המסור בלב ונפש לחבריו, זחל, חבש אותו וביקש לחלצו לעבר מחסה. הוא שכב על גבו, השכיב את אילן על בטנו והחל לסחבו. החובש לאלוש בא לעזרתו ובעת שפנה עם הפצוע למחסה – השיגו כדור אויב".

סמל משה שרוני, בן 32 במלחמת ששת הימים, נולד בעפולה, שירת בחטיבת גבעתי ולחם במבצע קדש. התגורר בעתלית ועבד במפעל גד-כימיקלים בעיירה. היה נשוי לרותי ואב לארז בן ה-3 ולרווית בת השנה ורבע.

על נסיבות מותו כתב בספר הגדוד חברו אברהם שינטיק: "לאחר כיבוש דרדרה ניתכה עלינו אש צלפים. משה ביקש לירות לעבר האויב, אך כדור של צלף פגע בצד שמאל של ראשו".

לזכרו של משה שרוני. האלמנה רות והבת רוית שהיתה בת שנה ורבע בנפול אביה, ליד קבר יקירן בבית העלמין בחיפה ביום הזיכרון 2015

שמואל שוחט היה בגרעין הצופים בקיבוץ גונן ועסק בענף הדייג. לאחר מכן למד מכונאות בטכניון והחל לעבוד במחקר סודי במשרד הביטחון. בתקופת ההמתנה גוייס לגדוד, אולם לאחר שלושה ימים שוחרר חזרה לעבודתו הבטחונית. עם תחילת מלחמת ששת הימים החליט לחזור לגדוד, על אף התנגדות מנהליו.

חברו אריה דובדבני כתב על נסיבות מותו: "לאחר כיבוש דרדרה, היחידה תפסה מחסה ושמואל ביקש להציב את הבזוקה על מנת לבער את קיני הצלפים. תוך כדי הצבתה והכנתה לירי פגע בו כדור של צלף אויב".

המג"ד, סא"ל יצחק חלפון, היה בן 35 במותו בדרדרה. יליד טריפולי, בן בכור למשפחה מרובת ילדים. התגייס ב-1950 ושירת בגולני. במבצע קדש היה קצין קישור קרקע לאחת מטייסות חיל האוויר. בהמשך שירת כסמג"ד בגולני וכקצין אג"מ של החטיבה. ב-1965 מונה למג"ד 33. תושב רמת השרון, היה נשוי למרים ואב לרוני בת השנה.

על נסיבות נפילתו סיפר כאן סמל המבצעים, חיים אבורביע, שהיה יחד איתו: "הגענו למעלה ונכנסנו לאיזה חור בין כמה סלעים. חלפון החליט שהוא מרים את הראש לחפש מאיפה יורים. גם אני וגם מוסמוס [הקשר] אמרנו לו – חכה, תיזהר. הוא כל פעם היה מרים את הראש עם המשקפת לראות מאיפה יורים. היינו שם בערך חמש דקות, התחיל ירי חזק של נק"ל, ואז הוא שוב התרומם עם המשקפת ופתאום אני שומע אותו אומר 'איי' ונופל. חטף כדור לתוך הקסדה שניפץ לו גם את המשקפת".

עדויות לוחמים – נוסם לזר: היה תוהו ובוהו כיוון שאף אחד לא הבין את השני. רבים לא ידעו לדבר עברית, לא המרוקאים ולא אנחנו הרומנים

נוסם לזר: "עליתי לארץ ב-1963 מרומניה. הניסיון הצבאי שלי היה – עשיתי 33 יום אימון בצריפין ו-21 יום בגבעת אולגה. במלחמה הייתי בן 30. הייתי בין הראשונים שעלו לכתף. הייתי רגם והיתה עליי מרגמה 52. כל הגדוד שלנו היה ברובו עולים חדשים. תדרוך קיבלנו מהמ"מ אורי, בחור תימני מאיזה קיבוץ. הוא צייר לנו את המפה של העמדות של הסורים והראה לנו מי תוקף ואיפה. אני זוכר שהמג"ד חלפון אמר לנו שנקבל סיוע אווירי של 60 מטוסי ווטור. אני אחר כך ראיתי בקושי שני מטוסים.

"כשהגענו לירדן [לנהר] הסורים התחילו לירות עלינו במקלעים ונשק אוטומטי וכל מה שהיה להם. אחר כך עלינו לגבעה, התקדמנו 400 מטר מהסורים, הם ירו עלינו מה אני אגיד לך – אש תופת. נהרגו לנו הרבה חבר'ה, ביניהם היה שרוני שאני זוכר שנפל. היה אחד שוחט שעלה על סלע לראות יותר טוב את הסורים, הוא קיבל כדור בראש ונפל. הסתתרנו מאחורי סלעים. אמרו לי לירות את הפגזים של העשן, היו לי סך הכל שני זווילים, שש פצצות, יריתי לכיוון הסורים ונשארתי בלי כלום.

"ראיתי את הסורים זזים ממקום למקום בשוחה שלהם. לא נשאר לי כדורים לירות. ישבנו בלי מים, בלי אוכל, בלי שום דבר, מתחת לסלע עד הערב, וכל הזמן ירו עלינו. המ"מ קיבל הלם, הוא לא תיפקד. את הפיקוד של המחלקה קיבל איזה סמל. היתה תסבוכת אחת גדולה, אחד לא ידע מהשני. היה לנו מקלען, בחור מטבריה, שלא ידע לירות ולא ידע מתי לירות. היתה לו תחמושת מספיקה, הוא פיספס הרבה ואולי זה גרם הרבה נזק. הייתי עשרה מטר ממנו ולא יכולתי להגיע אליו. כל פעם שאני נזכר על המקרה, זה מצמרר אותי.

"בערב קיבלנו פקודה לרדת, הלכנו, הגענו לקיבוץ שאינני זוכר את שמו, אולי גדות. אירחו אותנו, נתנו לנו מזרון ואוכל ושכבנו לישון. למחרת אספו אותנו ועלינו לכפר חושנייה ליד קונייטרה.

"לסיכום, עלינו למעלה כבשר תותחים. היינו מאומנים, אבל לא עד כדי כך לקרב מגע פנים אל פנים. היה תוהו ובוהו כיוון שאף אחד לא הבין את השני. רבים לא ידעו לדבר עברית, לא המרוקאים ולא אנחנו הרומנים, ולכן היה קשה. לא היה תחמושת והמים במימיה האחת שנתנו לנו נגמרו תוך שנייה. אני לא מבין איפה היתה מחלקת האספקה ואיפה האחראים לזה? משאירים חיילים יום שלם בחום כזה של קיץ בלי מים, בלי אוכל, בלי כלום. אני חושב שאפילו המג"ד חלפון לא תיאר לעצמו שהקרב יהיה קשה כל כך".

מוצב צה"ל אשמורה-דרדרה. מכאן החלה פלוגה ד' בתנועה מזרחה לכיבוש דרדרה הערבית

עמוס עמבור: ירינו סתם, לא היה על מה לירות. היו אנשים שירדו להביא מים ולא חזרו. ההרגשה שלי היתה ששכחו מאיתנו

עמוס עמבור: "הייתי אז בן 30. בשירות הסדיר הייתי במינהלה, וברגע שעברתי למילואים הפכתי לחייל לכל דבר. עברתי קורס מקלע 0.3, וזה היה התפקיד שלי בפלוגה. עברנו דרך יסוד המעלה וזרקו עלינו סוכריות. השכיבו אותנו בעמדות בדרדרה [הישראלית – מוצב אשמורה] כי היתה הפגזה על הכביש. אחר כך הלכנו אחרי המ"כ שלנו, יובל אמיתי. לא ידענו לאן אנחנו הולכים, ידענו שעברנו את הגשר ומישהו צעק שאנחנו בסוריה כי עברנו את הגבול. באמצע הדרך מישהו מהחוליה שלי לקח לי את המקלע. עד היום אני לא יודע איך נותקתי מהיחידונת שלי. לדעתי זה שלקח ממני את המקלע רצה להיות הלוחם באותו קרב. נשארתי עם רובה אישי אפ.אן.

"עלינו למעלה, התחילו צליפות, התרחקנו אחד מהשני. ירו עלינו מג'לבינה וגם מראש ההר. המ"פ נפצע וירד, הסמ"פ נפצע וירד, ואני פשוט שכבתי ליד חיילים שאני מכיר מהפלוגה ועשיתי מה שכולם עשו. בהתחלה ירינו לעבר הכיוון שירו עלינו, ובינתיים נפצעו כמה ונהרגו כמה. נהרג מאיר דיין ומשה שרוני ושוחט. שרוני ושוחט היו סמלים ומאיר היה חובש.

"היה אחד שכדור עבר ליד האוזן שלו ופגע לו בבדל האוזן, הוא אחר כך הראה לנו, התחיל לרדת לו דם והוא ירד ונעלמו עקבותיו. על הגבעה היינו בערך 30-20. היה יום חם מאוד והמימייה היתה ריקה. היו אנשים שירדו בשביל להביא לנו מים, וחלק לא חזר.  אני לא זוכר שהרגשתי רעב כי כשאתה תחת אש אתה לא בדיוק מתנהג כמו תמיד.

"היו ודאי רגעים של פחד. תחמושת נשארה לי כי הפסקתי לירות, כי לא היה על מה לירות. בעצם ירינו סתם. ההרגשה שלי היתה ששכחו מאיתנו. אחד אמר לי ששם שוכב שוחט. אני לא ידעתי. אפילו לא כיסו אותו בשמיכה. את הפצועים וההרוגים הורדנו רק בלילה.

"לפני הקרב המריצו אותנו יותר מדי. אמרו שאנחנו הראשונים שחודרים מעבר לגבול ואנחנו בעצם מהווים מלכודת לסורים שיתכוננו לקראתנו ובעצם יעשו את החדירה ממקום אחר. כאילו בשר תותחים. אם זה נכון או לא נכון, זה מה שאתה עושה כחייל".

מפת מודיעין פיקוד צפון: יעד 7137 – כתף דרדרה שבה נתקעה פלוגה ד' מגדוד 33 תוך קרב קשה עם צלפים בסביבה

פרדי שפיגלר: הרגשתי שאני דורך על משהו רך, הורדתי את העיניים וראיתי שזה המג"ד שנהרג

פרדי שפיגלר: "עליתי מרומניה, התגייסתי בגיל 17 וכבר בגיל 19 הייתי מילואימניק ובמלחמה הייתי בן 20. בסדיר הייתי מדריך בבה"ד 3. אני זוכר שבהתחלה רצו שנתקוף את דרבשיה. בקבוצת פקודות אמרו שנוציא את הכידונים ונחזיק אותם ביד, וניכנס בפנים. הוציאו תצ"א – 'אתה קופץ פה, וכאן אתה נכנס', כאילו שאנחנו עושים תרגיל והסורים לא נמצאים שם. ואז הגיע מברק בהול שאמר לא לתקוף את דרבשיה.

"בקרב עצמו אני זוכר שמשה שרוני חטף כדור בראש. הוא ישב בעמידה, נשען על סלע, היו יריות מכל הצדדים וגם המרגמות, תסלח לי זה נשמע כמו מישהו שיש לו שלשול. פתאום ראיתי שהראש של שרוני נפל על האבן, הוא חטף בדיוק במצח. הוצאתי פד, שמתי לו. חבר של שרוני שראה שהוא התמוטט, רץ אליו וניסה להרים אותו. שרוני היה גדל גוף, די כבד, והוא הלך ליפול ביחד עם הגופה. ואז זזתי הצידה עם הרגל אחורה והרגשתי שאני דורך על משהו רך. הורדתי את העיניים וראיתי שזה המג"ד שנהרג על ידי.

"היו כאלה שהיו בהלם קרב. חבר שלי שהסתתר מאחורי סלע צעק לי 'פרדי פרדי'. אמרתי לו – 'כן, אני כאן'. הוא צעק לי – איפה אתה? אמרתי לו – אני חמישה מטר ממך, אני משמאלך. הוא הוציא שתי ידיים מאחורי סלע ואמר לי – תראה לי מאיזה צד. אמרתי לו – אני זורק אליך אבן, ומאיפה שהיא תבוא אני מצד שמאל שלך.

"היה שם זחל שלנו שעלה לקראתנו וכמעט ריסס אותנו, חשב שאנחנו סורים. היו צלפים סורים שעלו על כל מיני עצים. באיזה שלב פינינו פצוע לאחור, שהוא היה חובש בעצמו, הבאנו אותו למטה לבונקר של התאג"ד [באשמורה]. נכנסנו בפנים וסרן אחד אמר לנו – אנחנו נטפל בפצוע, אתם תשכבו פה כמה דקות, תרגיעו את עצמכם. זרקנו את עצמנו על הרצפה שם, ואז הוא נכנס חזרה ואמר – מי אלה שירדו עכשיו? אמרתי לו – אנחנו. הוא אמר לי – בואו איתי רגע אחד. הוא היה אחראי על מרגמות שם ואמר – בואו בואו איתי החוצה, אני חושב שאנחנו יורים עליכם.

"היה שם איזה מפקד שנתן לנו בקבוקי טמפו, אמרו שנרגיע את עצמנו. אחר כך חזרנו למעלה, הייתי חייב לחזור, היינו ארבעה חבר'ה עם אלונקה וכל אחד היה עליו שלוש-ארבע עוזים מההרוגים. את זה השארנו בתאג"ד וחזרנו באותה דרך רגלי. לא זיהינו מאיפה ירו. היו שם עצים, הם [הסורים] עלו על העצים והיו בתעלות של ג'לבינה. הם היו רצים על ארבע בתעלות ואנחנו יורים עליהם. לא היה מי שיפקד עלינו, מ"פ חטף בלחי, גם הסמ"פ. היה לנו מ"מ שהתחיל לצרוח – 'תורידו את התחת', ראינו שהוא נכנס להלם.

"אבל מה אפשר לצפות מקרב? לשבת על כורסה? אני מתאר לעצמי שיש אנשים שעברו עוד יותר גרוע ממה שעברנו. בסך הכל היינו גדודונצ'יק קטן שהיינו שם איזה תשע שעות. מים לא היה. היו שם בורות עם ראשנים של צפרדעים ואנשים שתו מזה".

כתף דרדרה – הגבעה הירקרקה שממול. צילום ממוצב ג'לבינה

חנניה רבין (בנו): הסתערתי עם המאג בלי לעשות חשבון, יריתי לכל הכיוונים, הייתי בקריזה 

חנניה רבין: "הייתי בן 20 במלחמה, בסדיר שירתתי במסייעת של גדוד 13 במק"כים. בגדוד 33 הייתי מס' 2 במאג. באותו בוקר התאספנו כל הגדוד בין חולתה ליסוד המעלה, עלינו על משאיות, הגענו ופרצנו את הגדרות של המוצב [אשמורה] ועלינו והסתערנו למעלה. ירו עלינו תוך כדי עלייה. בשלב מסוים מס' 1 של המאג שלי, בחור בשם שרגא, קיבל הוראה להוריד למטה את המ"פ שנפצע.

"חבשתי בשכיבה בחור שנפצע בצוואר, זה היה הסמל שרוני, ואז חובש אמר לי – תעזוב אותו, אין טעם. המ"מ שלנו קיבל שוק ולא תיפקד. זיהיתי מאיפה יורים עלינו, ירו מלמעלה [ממזרח] ואז קמתי והסתערתי עליהם הסתערות מופרעת עם המאג ביד, ואת כל ה-50 כדורים שהיה לי גמרתי. רצתי קדימה בלי לעשות חשבון, יריתי ימינה ושמאלה, לכל הכיוונים, הייתי בקריזה, איבדתי את עצמי, הלכתי על המוות, כמו שאומרים. ראיתי שסורים נפלו שם. אחרי זה נשכבתי, הייתי בודד בשטח, עד שירדנו.

"זו חוויה שלא נשכח לעולם. לפעמים כשאני רואה בטלוויזיה שמביאים פלוגה כזו או כזו ועושים לה כותרות, אני אומר בלבי – למה לא עושים ככה גם לגדוד שלנו?".

אשתו של אחד הלוחמים: זה סיפור לא פשוט, אנשים עשו את צרכיהם בתוך המכנסיים 

אשתו של אחד מלוחמי פלוגה ד' בכיבוש דרדרה: "העובדות היו ידועות לגבי מה שקרה שם, אבל יש הרבה דברים שאז לא ידעו ואני בכלל לא יודעת אם אי פעם תועדו. אני לא הייתי שם בקרב, אבל ראיתי אחר כך אנשים שהם הלומי קרב בלי שאז ידעו שהם הלומי קרב. זה היה סיפור לא פשוט. אין כאן הלם קרב של מישהו שלא חזר לתפקודו. כשבעלי חזר מהמלחמה הזאת הוא במשך שבוע ישב במטבח לילה ויום כשראשו כבוש בין ידיו, אפילו למיטה הוא לא נכנס. עברתי איתו את כל המלחמות, אבל את התגובה הזו אני זוכרת נורא נורא חזק.

"אחרי שלוש שנים פתאום עברה השמועה בין האנשים, שבעצם הם היו בשר תותחים באופן מכוון. אני כל הזמן שאלתי כשהם חזרו מהקרב – איך יכול להיות שאתם הסתערתם על הגבעה המקוללת הזו בלי חיפוי? וכולם משכו בכתפיים. זה היה קרב של הסחת דעת, שרצו שהסורים יחשבו שתוקפים מכאן. ומאחר וחברנו הטוב ביותר נהרג לו בידיים, אז זה היה קשה מנשוא והיה מאוד מאוד קשה להכיל את זה.

"הוא אף פעם לא סיפר על הקרב, אבל הדבר היחידי שהוא פעם אחת אמר – שחלק מהאנשים נקצרו שם, והוא כן סיפר איך אנשים פתחו את רגליהם ופשוט עשו את כל צרכיהם בתוך המכנסיים. כל ההרוגים נקברו באותה חלקה פחות או יותר בחיפה, וכל שנה ביום הזיכרון נפגשים שם, חלק מהאלמנות כבר אינן, וזה הסיפור של ארץ ישראל".

מתחת למוצב ג'לבינה עם מבט לכיוון צפון-מזרח, צילום מדרך הפטרולים הסורית

לקריאת דו"ח סיכום על התקפות חטמ"ר 3 – לחצו כאן