ה-9 ביוני בתל פאחר 2015

משה הראל מבקש סליחה משרה קליין, חנה בן עזרא שומעת לראשונה על נסיבות מותו של אחיה יוסף מולכו, הדר דוראון מספר על הרגעים האחרונים של מיכאל תשבי, ד"ר ג'קי הורנר חוזר לראשונה מאז 1967 ושמיל גולן מבקש להוציא ספר למען הדורות הבאים * סיקור מלא של מפגש תל פאחר – 9 ביוני 2015

מתחת לרשת ההסוואה. מראה כללי של מפגש תל פאחר 2015

זה היה ארוך כאורך הגלות, ואף מתיש: אירוע שנמשך כ-3.5 שעות. הכתובת היתה על הקיר עם תחילת ההכנות לאירוע יום השנה ה-48 לכיבוש תל פאחר. אבל ככה זה כשהמפגש הושתת על שחזור כרונולוגי של האירועים מפי נציגי לוחמים מכל כוח, כולל בני משפחות שכולות. ולא חסרו כוחות או תתי-כוחות שבדם, יזע ודמעות, טיפסו ועלו באותו יום לוהט של ה-9 ביוני 1967 אל התל מכיוון זה או אחר.

לפני שנה, ב-9 ביוני 2014, הייתי בתל פאחר. קיוויתי לפגוש בלוחם או שניים, או למצער במשפחה שכולה, שיגיעו ביום השנה לקרב. אף אחד לא הגיע. החלטתי שבשנה הבאה נארגן כמה חבר'ה שיגיעו לתל. באוויר ריחף כבר אז המפגש הראשון שנקבע ל-16 בספטמבר 2014. והנה, לא חלפה שנה ונרשם אירוע גדול נוסף, הפעם בהשתתפות כ-200 איש. אחרי שנות נתק בין צה"ל וגולני לבין לוחמי תל פאחר והמשפחות השכולות, שחלק מהן אמנם מוזמנות מדי שנה לטקס זיכרון לחללי החטיבה במוזיאון גולני, אבל לא זכו לאירוע משלהם – נרשמו שני מפגשים גדולים תוך תשעה חודשים.

נראה הכי טבעי לספר את סיפור הקרב על-ידי אלה שעשו אותו, בתוספת המשפחות השכולות שיספרו מעט על יקיריהן. היה ברור שהולכים לאירוע ארוך, ובתנאי החום של חודש יוני זו תהיה משימה קצת כבדה על רבים מהאנשים. אבל גם כשרבים נטשו הרבה לפני הסיום ו'התקווה' נוגנה לבסוף אל מול שורות מיותמות רבות, כשמכוח הסיירת לא נותר איש – לא הצטערתי.

אם לקחת בחשבון שבשבוע שלפני האירוע ביטלו חמש משפחות שכולות את הגעתן, בתוספת מספר מפקדים ולוחמים שהיה ידוע כי ייעדרו מסיבות כאלה ואחרות [אהרון ורדי, עזרא ברוש, עזרא סלע, אורי גרונר ועוד] ושלושה מלוחמי הסיירת שהשתתפו בקרב והגיעו לאירוע [דוד כהן, מוקי פלג, שוקי קובץ] אבל עזבו לקראת הסיום – אפשר רק לשער שהעסק היה יכול להימשך גם קרוב לחמש שעות.

תל פאחר, 9 ביוני 2015. חוזרים, זוכרים ומקשיבים

מה שיישאר עבור אלה שהגיעו, ובעיקר אלה שנותרו עד הסוף, זו חוויה עמוקה של האירוע – הדברים שנאמרו והאירועים שסופרו, כולל כמה סצנות מרגשות מצד משפחות שכולות ולוחמים, שכמה מהם הגיעו לתל פאחר לראשונה מאז 1967.

חודש וחצי של טלפונים, איתור אנשים, תכנון, ארגון והכנות לוגיסטיות תמו ביום שלישי ה-9 ביוני, כשהגענו בשעת בוקר מוקדמת לתל פאחר וגילינו שהכל עומד ומוכן לקראת האירוע. כל זאת, הודות לעבודה ולהשקעה של גדוד 12, שתפס לאחרונה את קו הגבול בגזרת הר דב הסמוכה, והיה נגיש וקשוב לכל הצרכים.

שעה ארוכה לפני הפתיחה כבר התמלאה החניה, ורכבים רבים נאלצו לעמוד בשולי כביש הנפט. היה שווה לעשות את המאמץ, ולו רק כדי לראות את המפגשים, החיבוקים וצהלות השמחה של הלוחמים, שחלקם לא התראו כל השנים, ואת המשפחות השכולות שחלקן פגשו לראשונה את חברי יקיריהן [צפו בסרטון – אחיו של המ"פ מיכאל תשבי ז"ל]. כמה מהן אף סיירו בחרדת קודש בתעלות שבהן נפלו הבנים והדליקו נרות נשמה בפתחי הבונקרים.

אחרי כל זה ניתן האות. הרמקולים הדהדו את המילים, האקליפטוסים החלו להתנועע לקול אוושת הרוח שהלכה והתגברה, ועמה הקולות שחזרו וסיפרו את שאירע.

צילום למזכרת. מסיימי קורס מ"כים בג'וערה בצילום מסדרת ספורט בווינגייט. כל הלוחמים הם מגיוס נובמבר 1965, חלק מגדוד 12 והיתר מסיירת 300 הדרוזית. מוקף בעיגול כחול: דב רוזנבלום שנהרג בתל פאחר  [מאלבומו של משה גילת]

להלן מרבית הדברים שנאמרו באירוע, ללא מילות הפתיחה והקישור של המנחה.

קמב"צ גדוד 12: אותם סיפורים של אז – אלה גם הסיפורים של היום 

קמב"צ 12, סרן עומר אליהו

מג"ד 12, סא"ל אביחי זעפרני, נאלץ לדחות את הגעתו בשעה קלה, ובמקומו בירך את הנוכחים קמב"צ הגדוד, סרן עומר אליהו, שאמר: "תודה לכל האנשים שתרמו ליום הזה. אנשים שיושבים פה כתף אל כתף, מבחינתי זה משהו מאוד מרגש. מקודם כשהסתובבתי כאן בין הלוחמים אני שומע סיפורים, אלה סיפורים שלא שונים מהסיפורים של היום, בטח אחרי מבצע צוק איתן, וחלק מהקצינים פה בוגרים של מבצעים כאלה ואחרים שהיו בשנים האחרונות. הסיפורים דומים של חברים לקרב, סיפורים שאנשים זוכרים, בעיקר את הדברים המצחיקים, את ה'אחי' והחבר, אותם סיפורים שאנו רואים היום.

"הגדוד נמצא היום בתעסוקה של בט"ש הר דב. זהו ההר שנמצא צפונית אלינו בגבול הצפוני של ישראל, במקום ששם מעריכים שאברהם אבינו הובטח לו בעצם קבלת ארץ ישראל בברית בין הבתרים. כמו שאנחנו מסתכלים על זה היום, גם אותם סיפורים שסיפרו בתנ"ך. ואנחנו כממשיכי אותם קרבות שהיו בתל פאחר, צריכים להילחם כדי שהמדינה תהיה שלנו. אני יכול להגיד לכל האנשים פה שאתם בטוחים. אנחנו ממשיכים לעשות את העבודה גם ביום וגם בלילה, אנחנו מבינים שזו המשמרת שלנו ונעשה אותה כראוי ובגאון. אני גאה להסתכל היום על כולכם ולהגיד שאני חלק ממשפחת גולני הגדולה והמופלאה. אין דרך להסביר למי שלא נמצא במשפחה הזו, להבין מה החטיבה הזו מבחינתנו, המשפחות והלוחמים. אני שמח לראות שהדברים האלה ממשיכים הלאה. מקווה שזה יהיה יום מלמד, ותודה רבה".

דבר נציג המשפחות השכולות – מוטי רוזנבלום: אבא, אל תבכה

מוטי רוזנבלום: "אני האח של דב רוזנבלום, אחד הנופלים בתל פאחר. הוא היה אחי צעיר ואני זוכר אותו כל השנים. ברשותכם, אני רוצה כמה מילים קצרות על האבא השכול שלי. ב-95 אבי נפטר, מ-67 הוא לא הפסיק לבכות. זמן קצר לפני שהוא נפטר כתבתי לו שיר בשמו של דב, והשיר הזה פורסם במעריב. אז ברשותכם אני אקרא ואחר כך האקדמיה למוסיקה הלחינה את זה ואשמיע לכם.

"אתה לא לבד אבא, מחמל נפשי". מוטי רוזנבלום – בשם המשפחות השכולות

אל תבכה אבא, אל תבכה / החושך עוד מעט יכבה / ויום חדש ויפה, יום בהיר / יעלה ויפציע מהר, אבא יקיר / אל תבכה.

אתה לא לבד אבא, מחמל נפשי / אמא מזמרת בקול חרישי / והאורלוגין הגדול, העתיק והעייף / מספר על כל יום שחולף / אל תבכה.

בשמיים, אבא, יש לי ריבוא כוכבים / אלפי פנסים קטנים, נוצצים / מלמעלה הם שלל אורות מרעיפים / על אבות בדיוק כמוך, שכולים / אל תבכה.

עוד מעט בוקר, אבא, השמש תזרח / תבריח מעט את הפחד והכל כאילו יישכח / ותוכל אפילו להעלות איזה חיוך כאוב / רק הילד הקטן שלך – הוא לא ישוב / אז אל תבכה אבא / אל תבכה.

את השיר הלחין אוריאן שוקרון ושרה זמרת האופרה הצעירה תום בן ישי [להאזנה – לחצו כאן].

"אגב, כתבתי על השיר הזה על אבא, אבל השיר הזה תופס לגבי כל האבות השכולים.

"ועוד פן נוסף של הזיכרון שאינו זוכה לדעתי לאזכור מתאים, הפצועים בגוף ובנפש החוזרים מן התופת ומנסים ביחד עם המשפחות הלא שכולות לשקם את חייהם. ברוב המקרים הצלקת נשארת לבד. הסופר והמשורר יעקב אורלנד מתייחס לכך בקטע קצר על קרב תל פאחר, שיר המחט הדקה".

הקראת שמות הנופלים וטקס לזכר רחמים משיח ומיכאל סייג ששמותיהם נוספו לאנדרטה

הקהל בהקראת שמות 34 הנופלים

לאחר הקראת שמותיהם של 34 הרוגי תל פאחר, התקיים טקס זיכרון מיוחד לרחמים משיח ומיכאל סייג ז"ל, ששמותיהם התווספו באפריל 2015 ללוח האנדרטה בתל פאחר. תחילה הוזמנו לבמה אלי משיח, אחיו של רחמים משיח ז"ל, ושלמה קרייף, חברו של ההרוג, שהיה איתו בזחל"ם המרגמה שנפגע והתפוצץ.

שלמה קרייף סיפר לנוכחים: "עלינו מקיבוץ דפנה לכיוון תל פאחר ולפתע חטפנו פגז בתוך הזחל"ם. לצערי הרב אני נפגעתי ושלושת החיילים שהיו איתי נטשו את הזחל"ם. הם הסתתרו מתחת לטנק סורי שהיה שם. אני הרגשתי שאני לא בהכרה בכלל. לפתע הזזתי את היד בלי כוונה, נגעתי במכשיר הקשר, נכוויתי והתעוררתי. אני מסתובב הצידה ורואה את חברי זכרונו לברכה משיח רחמים. אני מנסה להזיז אותו ולדבר איתו, והוא לא מגיב לי. הרגל שלי נקטעה. התחלתי להרים את הרגל שנפגעה עד שהגעתי למכסה מנוע של הזחל"ם. הייתי חייב לזחול, הייתי חייב לצאת מהזחל"ם, כי הוא התחיל לבעור. הזחל"ם היה עמוס כולו תחמושת של גדוד 12, מרגמות ופגזים וכדורים, וכשאני זחלתי ונפלתי למטה גררו אותי לאמאיקס הסורי תחתיו, עשו לי חוסם עורקים והזחל"ם לאחר מכן התפוצץ כולו. לפי ידיעתי, החבר שלי זכרונו לברכה הוא נשאר בזחל"ם ולא נשאר ממנו שום דבר".

שלמה קרייף [מימין] ואלי משיח, אחיו של רחמים משיח ז"ל

אלי משיח, בן כמה היית כשאחיך נהרג? משיח: "בן 16 וחצי".

מה אתה זוכר מאחיך? משיח: "אני לא יכול לדבר עליו, קשה מאוד, אני אקריא מהנייר: רחמים, קשר בין אחים הוא דבר ייחודי שאין שני לו. מדובר בשותפות גורל שאין לה תחליף, היחסים הם הכי קרובים שיש. ביום הזיכרון כולנו מתייחדים על מנת להעניק כבוד לאלה שאיבדו את חייהם בשביל המדינה, ורבים מאלה היו אחים קטנים או גדולים, שותפים בכירים לחייהם של יתר האחים בבית, חיים שלא ישובו להיות כפי שהיו. החלל שמותיר לכתו של אח הוא ייחודי, ולעולם אינו מתמלא. על האחים מוטלת האחריות להיות חזקים ולשמור על ההורים, שהם חווים בעצם שני אובדנים. ראשית, של האח החלל ושנית של המסגרת המשפחתית שמתרסקת.

"אנו כותבים לך מגעגוע, כותבים מדמעות, אנו כותבים גם מתוך עונג של הזכרונות. היית חסון כל כך, מרשים כל כך, עם ראש מורם והמדים הירוקים. 48 שנים ארוכות חלפו מאז אותו יום נורא, 48 שנים שאתה כבר לא חולם חלומות, 48 שנים שאתה לא מנסה להגשים אותם. כל כך הרבה השתנה, אבל עולם כמנהגו נוהג. הלוואי והיינו יכולים לספר לך קצת על דברים שקרו כשלא היית, על דברים שעוד יקרו שלא תהיה. מאיתנו, המשפחה האוהבת".

לאחר מכן הוזמן לבמה חיים סייג, אחיו של מיכאל ז"ל מגדוד 12, שנפטר כשנה וחצי לאחר המלחמה כתוצאה מסיבוך של פציעתו בקרב תל פאחר. מיכאל סייג הוכר כחלל צה"ל.

חיים סייג. "אתה חסר לי המון, מיכאל"

חיים סייג: "אני הייתי רק בן 14, ואז אני לא יודע על הקרב שום דבר, לא כמו שהיום. אני אקריא מהכתב דברים שכתבתי למיכאל. געגועים שלא ייגמרו לעולם. מיכאל אחי היקר, הימים שעוד לפני מלחמת ששת הימים, לא הגעת הביתה כרגיל, אימון קיץ או אימון חורף. אני ממשיך להתגעגע, ואז פורצת המלחמה ואני רק נער בן 14 ואז מגיעה הבשורה הקשה להורים שאתה פצוע ומאושפז בבית חולים רמב"ם. השמועה פורצת בכל המושב, זאב השכן מתנדב להסיע אותנו. כולנו קיבלנו את הפציעה שלך קשה. ההחלמה שלך נמשכת חודשיים וחצי ואתה חוזר הביתה כרגיל שמח ואופטימי, ומנסה להתחיל חיים חדשים. התהליך לא פשוט. אתה רץ בין הרופאים ומשרד הביטחון.

"אני זוכר שאתה נשלח לעבודה במפעל לבידים שמייצר דיקטים. תשמעו כמה שזה אסוברד. מפעל שיש בו הרבה רעש והמון אבק, וזה עלול להפריע לבריאותך מאחר והפציעה היתה בעין. בהמשך מפנים אותך למפעל פזכים, בו מייצרים חומרי הדברה. גם זה לא עובד. הגזים והריחות החזקים לא מאפשרים לך להמשיך לעבוד במפעל. מיכאל, אתה לא מוותר וממשיך לנסות הכל כדי לשקם את החיים – להקים משפחה, ואתה מתארס עם מלכה וככה הימים והחודשים עוברים. ובוקר אחד, ללא שום סימנים, אתה קם לפנות בוקר עם כאבי ראש חזקים ואז מפנים אותך לבית החולים, משם אתה כבר לא חוזר.

"מכה חזקה למשפחה ולי במיוחד, ואני ממשיך להתגעגע. אתה חסר לי המון, מיכאל. אני זוכר ששנינו ישנו ביחד באותה מיטה, לקחת אותי לפגישות שלך, הצטרפתי למועדון בערב של ריקודי הסלונים, אתה היית אלוף בשבילי. שרהל'ה אשתי אומרת שאנחנו מאוד דומים, החברים שלך לנשק מספרים על המסרק והבלורית שעליהם לא ויתרת" […]

קולו של חיים נחנק והוא יורד מהבמה בטרם השלים את דבריו.

הסמ"פ שמיל גולן על הימים שלפני הקרב: היינו שפופים לחלוטין, עם הפרצוף באדמה

לאחר סקירה קצרה על הפעילות בקו הגבול של ירושלים ביום העצמאות 1967, מהלך תקופת הכוננות, תכנוני מקבת של גולני והמלחמה שפורצת ומתגלגלת בלי שגולני שותפה לה, סיפר סמ"פ א' שמיל גולן על מצב הגדוד: "יום העצמאות הוא קו השבר. גדוד 12 היה גדוד מאומן, עם תחרות בריאה בין הפלוגות. היתה רק מגבלה אחת לגדוד – הקצינים היו מאוד צעירים והם לא ידעו מה זו מלחמה. היתה להם הרגשה שמלחמה זה כמו מה שרואים בסרטים. באים הקאובואים, מנצחים והולכים הלאה. רק שני אנשים בגדוד ידעו מה זו מלחמה. האחד זה המג"ד זכרונו לברכה, שכבר לחם ב-56 וגם קיבל צל"ש, והשני זה הסמג"ד שהניסיון שלו היה מועט יותר. אבל אנחנו לא ידענו מה זו מלחמה וחיינו באופוריה. צריך לזכור שהיינו כל הזמן בתחרות מול הצנחנים מי יותר טוב, ופעם ראשונה שגולני מרגישים שהם לא פחות מצנחנים. זו האווירה שאנו נכנסים למלחמה.

שמיל נואם. "לא משנה איפה נילחם, רק שניכנס למלחמה"

"היינו צמודים לטרנזיסטורים ושמענו שצה"ל כבש את סיני, נלחמים בגדה, ואנחנו יושבים ולא עושים כלום. ביום שלישי קיבלנו פקודה להיכנס לג'נין ומשם להמשיך לשכם. הפקודה לא מפורטת ולא ברורה, אבל הרצון היה כזה שלא משנה איפה נילחם, רק שניכנס למלחמה, רק שלא יגידו שלא היינו במלחמה. עוברים את ג'נין, מקבלים פקודה לחזור לצומת נבי יושע [באצבע הגליל], והמוראל של החיילים בשפל המדרגה. אנחנו לא עשינו כלום. יום רביעי, מקבלים פקודה לעלות לכיוון רמת הגולן אחר הצהריים ולהיכנס לתוכנית מקבת שהיא תוכנית לילה. מגיעים לשטחי כינוס בהגושרים, ממתינים ואז אומרים לנו – חבר'ה, חיל האוויר לא יכול להיכנס לתקיפה, יש עננים בגובה נמוך, תחזרו חזרה'.

"אנחנו חוזרים, החיילים שפופים לחלוטין עם הפרצוף באדמה. יום חמישי קוראים לנו בצהריים לסמג"ד, ואומרים לנו – ברור לכם שהמלחמה נגמרה, אתם פורקים את הכלים. לא היינו כל כך ממושמעים. אמרנו לסמג"ד: אנחנו כבר חודש עם תחמושת, נפרוק בבוקר ואמרנו לחבר'ה תאכלו ארוחת ערב ותלכו לישון לילה אחד נורמלי. אחרי חודש מגיע לנו לישון כמו שצריך. אבל בבוקר העירו אותנו בצעקות נוראיות. קוראים לנו למיפקדת הגדוד ושאלו תוך כמה זמן נהיה מוכנים. אמרנו – כוס תה ללוחמים, לחם עם ריבה, והזחל"מים כבר מזוודים וככה יצאנו למלחמה".

מנחם רובינשטיין, סמל מבצעים בגדוד 12, סיפר על המראה הקשה של זחל"מים שרופים ובהם הרוגי חטיבה 8, מראה שבו נתקלו הכוחות סמוך לגבעת האם עם תחילת התנועה מזרחה אל היעד.

רובינשטיין: "רואים אדם שעון על ההגה ובוער כולו, ואת הריח אני לא אשכח עד יומי האחרון. ריח של ברזל שרוף ושל אדם שרוף, וזה מלווה אותי עד היום. אני אדם שעיסוקו זו המילה הכתובה, ועל ציר הזמן והשנים לפעמים חוטא בכתיבה. לפני שנים לא מעטות כתבתי משהו קצר שנקרא 'במלחמה ההיא'. רק אתמול שלפתי את זה מהמגירה, מעולם לא פרסמתי את זה.

"במלחמה ההיא". מנחם רובינשטיין מקריא את שירו

"במלחמה ההיא הייתי ברכב הפלדה / אוחז בקשת הזחל שעלה אל הלא נודע והנורא / חולף על פני מדורת אדם שעונה על ברזל שבוער.

ובמלחמה ההיא אחרי העיקול מול התל / יריתי צרור ראשון אל קו רקיע רחוק / אל עבר אשנבי עמדות הבטון.

ובמלחמה ההיא הוטחתי לפתע אל הדופן / ומתוך אובדן הכרה שמעתי צעקות מאחור / וריח של חריכת אדם – ודם.

ובמלחמה ההיא, בדם שמכה בעורקיי, בפה שיבש מרוב פחד / מנסה לעשות את דרכי החוצה, אל גיא ההריגה.

ובמלחמה ההיא לא ידעתי שזאת רק ההתחלה / המשכתי לעשות את דרכי אל התל שבקצה המעלה / בו היתה תעלת הבריח.

ובמלחמה ההיא, בתום יום הלחימה / ממש לקראת השקיעה / שכבו בתעלה גוויות אדם בחאקי ובמנומר / בחאקי ובמנומר".

סיפור הזחל"ם שנפגע בדרך ההטיה ועליו נהרגו ארבעה

ישראל הוברמן: "הייתי מש"ק חבלה. היינו אמורים להיות בתחילת הכוח, לסלק גדרות ומכשולים פיזיים. לפני המלחמה ישבנו בגבעת האם ללמוד את הדרכים. מוסא קליין בא לבקר אותנו כמה פעמים. הוא הכיר את השטח כמו שהוא הכיר את נהריה, שבה הוא גר. והוא לא יכול היה להתבלבל בין תוואי ההטיה לדרך הנפט. 9 ביוני, ישבנו במצודת כ"ח וצירפו אותנו לכוח של שריון. לקחנו קומנדקר עם כמה חיילים, שלמברג היה המפקד. טסנו לחורשת טל, הגענו לשם, שקט ושלווה. השריונרים יושבים ואוכלים ארוחת בוקר. קינדרלעך, בואו תאכלו איתנו.

ישראל הוברמן [משמאל] בדרכו לבמה. נכווה קשות בניסיונו להציל את חברו משה דרימר, זכה בעיטור העוז

"בסוף עלינו על הזחל"ם שלנו. לצערי הרב, לא היה מן המשובחים. במקום להיות בתחילת הכוח, היינו זחל"ם שישי או שביעי. נסענו על תוואי ההטיה. הזחל"ם נפגע מצד מערב, מצד שמאל שלו. פגז עבר ופגע בנהג, בחובש, פגע במשה דרימר ובקשר שישב מאחורה. לשמחתי אני הלכתי שני צעדים אחורה כיוון שאש פרצה מהכפר הקטנצ'יק הזה, עין א-דייסה. משה דרימר יורה לכיוונם ואני עם מרגמה 52 הלכתי לקצה כדי לירות. יורה פגז אחד, פתאום הזחל"ם נעצר לגמרי בפגיעה. שלמברג פוקד על האנשים לקפוץ מהזחל"ם. כולם קפצו לצד מערב, אני קפצתי לצד מזרח עם המרגמה ביד. העוזי נשכח בזחל"ם.

"לפתע צעקות מתוך הזחל"ם. זה משה דרימר. הוא צועק 'הצילו הצילו'. באתי, ניסיתי להוציא אותו, נפגע הזחל"ם פעם נוספת, הפעם במיכלי הדלק. 180 ליטר בנזין מציפים את כל הזחל"ם. היו עליו חומרי נפץ רבים. אני מנסה להוציא את דרימר, משיכה אחרונה, לא מצליח, מתחיל לברוח מהזחל"ם, כי זו סכנת מוות. ותודה לשמיל שהיה מהיר ממני, דלק אחריי, שם לי רגל, התגלגלנו ביחד, כיבו אותי ושמו אותי בצד. כולם עוברים על פניי ואני נשאר לבד. אמרתי זה לא עסק, צריך להתקדם. כל זחל"ם שעובר אותי אני מבקש ממנו מים. הייתי צמא מוות. ובסופו של דבר נכנסתי לזחל"ם אחד עד שהגענו לתאג"ד [מתחת לתל] ושם הורידו אותי. הסורים גילו אותנו, קצת ירו עלינו, אחר כך הגיע עוד זחל"ם, אמרו לי תעלה ויאללה הביתה".

משפחתו של משה דרימר ז"ל. משמאל אחותו שרה שטרן, בתה טיפאני והאח אבי דרימר

רחל שטרן, אחותו של משה דרימר ז"ל: "אני הייתי בת 12, ואז בזמנו לא לא כל כך שמו לב לילדים הקטנים. כנראה שעכשיו אני עושה את התיקון שלי. היה לי קשה לדבר עליו. המון שנים לא יכולתי לדבר על הנושא ולא יכולתי אפילו לקרוא מה שכתוב על הקרב. וכרגע אני יכולה להוציא ולהגיד כמה שאני גאה בו ובכל החיילים שסביבו. הם היו פשוט גיבורים. כל פעם שאני מגיעה לפה אני מרגישה את הקירבה אליו. זה המקום שזכור לי בסוף הדרך שלו, ופה אני מרגישה הכי קרובה. אני מאוד מאוד מתגעגעת אליו. עברו המון המון שנים, אבל שום דבר לא נשכח".

גונן אפשטיין, בנו של אפרים אפשטיין ז"ל, שנהרג בזחל הזה: "הגעתי היום וראיתי המון אנשים עומדים ומדברים מי היה ומה היה. עמדתי בצד, לא הכרתי אף אחד. אבא שלי היה איש קשר ברכב, גם הוא בטח לא הכיר אף אחד. היו כמה משפחות שכולות בצד, אין לנו קשר, אנחנו לא מכירים אחד את השני, לא מכירים את החברים שלו. לחיות אז כמשפחה שכולה זה לא היה משהו נדיר. אני זוכר שבשכונה שלנו, דלת על יד, קומה מעל, קומה למטה, אנשים ממשפחות שכולות. סיפרו לי שכל פעם שהגיע חייל לשכונה, אם זה אבא או איזה חייל שבא לבקר את המשפחה, מיד רצתי לחלון בהתלהבות וצעקתי 'אבא אבא', וכולם התחילו לבכות מסביב. תודה לכם".

משפחתו של אפרים אפשטיין ז"ל, הבן גונן [מימין] והאלמנה פרידה

כוח ורדי בלחימה על היעד הדרומי: הסיפור של מוראד וחודרה, שירזי ורוזנבלום

שמוליק מוראד. "דב מת לי בידיים"

שמוליק מוראד, מ"מ בכוח ורדי: "הגענו מתחת לדרומי, דבר ראשון ורדי נותן את ההנחיה להוריד את החיילים. בשלב הזה היינו על הזחל"מים ומי שהגיע בשלב הזה היו רק שלושה זחל"מים. הזחל"ם של ורדי, הזחל"ם שלי והזחל"ם השלישי שבו ישב דב רוזנבלום, סמל המחלקה שלי. זה הכוח שהגיע בהתחלה וממנו התפצלו הכוחות שעלו למעלה. מורידים את החיילים, ורדי נותן הנחיה לפצל את הכוח, חלק הוא שולח עם אלכס [קרינסקי]. אני זוכר את אלכס עוד מבה"ד 1, הוא היה אחד המד"חים, קראנו לו הג'ינג'י הגדול. ואז הכוח מתפצל. בשלב מסוים הולך צמוד אליי יוסי גינזבורג, שהיה רץ מ"מ, ואז ורדי שלח אותו עם אלכס כדי שיהיה קשר איתו. אנחנו מתפצלים, היינו סדר גודל של 24 או 25 לוחמים בערך. חצי מהכוח הולך עם ורדי, והוא פוקד עלי – שמוליק, אתה בחוליית החוד. מתחילים בדילוגים, בריצה, בהליכה, לנוע לכיוון הפאה המערבית של התל הדרומי.

"מגיעים לגדרות ובעצם עד כמה שאני זוכר לא היה לנו בונגלור. אני שמעתי שכן היה, אני לא זוכר דבר כזה. הבונגלורים היו במחלקה של המ"מ דני ביזר. היו שם שלוש גדרות, ובגדר הראשונה שהגענו אליה היינו קצת נבוכים. ואז דב רוזנבלום זכרונו לברכה, הסמל המדוגם שלנו, הוא בזחילה נכנס מתחת לגדרות וחותך עם מגזרי תיל. חותך את הגדר הראשונה, נכנסים פנימה ועל הגדר השנייה, ללא שום פקודה מצידי או מצד ורדי, אבל כמו שלמדנו באימונים, שירזי שהיה מקלען מספר 2 ועל הגב שלו היה טרנזיסטור עם מלא מחסניות, הוא רץ ונשכב על הגדר, וכולנו על גבו עוברים. לימים דיברו איתי על גדר שלישית, שהיתה כנראה ושעליה חודרה היה זה שנשכב".

חודרה, גם אתה מכיר את הגדרות היטב על בשרך. מה קרה שם? חודרה: "הייתי מאגיסט ושירזי מספר 2 שלי, וראיתי אותו על הגדר, ואז אני המשכתי ונשכבתי על הגדר האחרת. ואחרי שנפצעתי מהגדר אמרתי שאני ממשיך. ואז קיבלתי כדור ביד, אמרתי שאני ממשיך, המשכתי, קיבלתי כדור ברגל וכאן כבר נעצרתי".

ולפני שלושה חודשים זכית לביקור מפתיע של המ"פ והסמ"פ שהעניקו לך תעודת הוקרה. חודרה: "כל השנים היה לי קצת מועקה, וישבתי וחיכיתי וחיכיתי".

ל-מה חיכית? חודרה: "רציתי שיבואו ויכירו בי. עד שבסוף הגיעו אליי שמיל וכולם" [מחיאות כפיים].

סיפור היעד הדרומי: יעקב חודרה שנשכב על הגדרות [מימין] ומוטי רוזנבלום, אחיו של דב שנהרג

בואו נחזור להמשך הקרב בדרומי. מוראד: "התעלה נגמרת כ-70 מטר לפני הסככות, ובשלב הזה התחיל ירי מאוד מאסיבי מהחלק הצפוני. לא כל כך היה ברור לנו את כל מה שקורה, ואז התעלה נגמרת ויש קטע חשוף לחלוטין. ורדי נותן פקודה להסתער והכוח מתפרס בשני קווים. קו ראשון הוא שולח אותי עם עוד כמה חיילים, ביניהם דב, שלא עזב אותי לשנייה, גם כשנפגעתי קלות בידיים הוא לא הניח לי. הוא כל הזמן היה צמוד אליי. ויש פה את יעקב גרשפלד ועוד שני חיילים, וקו שני היה ורדי עם שירזי ושמואל בן חמו ושטרית. וכשיצאנו מתוך התעלות בהסתערות, מיד נפתחה אלינו אש תופת מהחלק הצפוני. ורדי קלט את המצב ואחרי שכבר התקדמנו כ-20 מטר או יותר, נתן הוראה לחזור, ואז הכוח שלו חוזר לתעלה ומחפה עלינו. בקטע הזה שהוא מחפה עלינו, שירזי הוא אחד מהם שמחפה, חוטף כדור בפה ונהרג. אנחנו ממשיכים בהסתערות שלנו, ומצד שמאל שלי נמצא דב. אנחנו נעצרים כי אנו שומעים את הצעקות של ורדי, ומסביב רעש אימים, רעש של ירי, התחושה היתה אפילו של פגזים. לא השלמנו את כל ההסתערות, הגענו לחומת אבן ושם אני נשכב כשמשמאלי אני שומע את זעקותיו של דב שנפצע. מימין אני רואה את יעקב ועוד שני חיילים שמטפלים אחד בשני. בקטע הזה אני מנסה בשארית כוחותיי להוציא את דב מהפציעה שלו ולצערי אני לא מצליח. הוא בעצם נהרג לי בין הידיים".

מוטי רוזנבלום, אחיו של דב ז"ל: "האמת היא שעד לפני שנתיים פשוט חייתי כל השנים מבלי לדעת מה בדיוק קרה כאן. התל הזה מאוד מוכר לי מהימים הראשונים שאחרי המלחמה. הייתי מגיע לכאן די הרבה, והסיפורים שסיפרתי ממה שהצלחתי ללקט, ואני מספר סיפורים במקצועי, סיפרתי סיפורים אחרים לגמרי. לא ידעתי איך התנהל הקרב והיכן דב נהרג, וכתחקירן בנשמה לא ידעתי ורציתי לדעת איך, במשך 45 שנים. חשבתי שאני יודע, אבל לא ידעתי. כתבתי על זה לא פעם, אבל זה לא היה נכון. עד שבוקר אחד מתקשר אליי הבחור הזה כאן, מוראד, ומספר לי שהוא היה המ"מ של אחי ורוצה להיפגש איתי. ואז שמעתי לפתע בפעם הראשונה מה בדיוק קרה כאן והיכן דב נהרג, ומה אני אגיד לכם? השחתתי אלפי מלים על קרב ומקומות ופציעה, מבלי לדעת את האמת לאמיתה. ובאיזשהו מקום זה עוזר לדעת מה בדיוק קרה כאן בקרב הזה".

כוח קרינסקי בלחימה על היעד הצפוני: חמאווי, שקרוקה וגינזבורג

איזי חמאווי, מ"כ בכוח קרינסקי: "אנחנו מקבלים את פקודת הפיצול, אלכס לוקח אותנו, היינו 12 חבר'ה – פינקס, אביטן, שטיגליץ, תנעמי, אני ושכטר, ביבר, שקרוקה וגינצבורג, והיו עוד שניים שאחר כך הלכו לכוח של דני. מגיעים למרגלות התל למטה ומתפרסים במגמת הסתערות חזיתית. תוך כדי ההסתערות שטיגליץ שהיה עם להביור משמאלי חוטף כדור ונהרג. תנעמי שהיה מימיני חוטף כדור בזרוע ונפצע. ואני רואה את אלכס, פינקס ואביטן נעים קדימה. אני מצטרף אליהם ומגיעים ארבעה לגדרות. עוד בטרם הגענו לגדרות נופלת לשמאלי פצצת מרגמה זרחן, שמעיפה אותי ולמעשה בגלל זה אני מפספס את מעבר הגדרות עם אלכס פינקס ואביטן. אני מגיע אחריהם. בשלב הזה אביטן עוד עוזר לי לעבור את הגדרות.

כוח קרינסקי. מימין: מוטי שקרוקה, איזי חמאווי ושלום אביטן, אחיו של יעקב אביטן ז"ל שנהרג על היעד

"אנחנו מגיעים למעלה מול שני הבונקרים בחזית, שיורקים עלינו אש כל הזמן. לא ראיתי עד אז מלחמה, אבל אחר-כך בסרטים רואים איך אלכס נלחם. הוא היה כולו מלא מוטיבציה, מלא רוח קרב. הוא ביקש ממני את הרימונים שלי וזרק אותם לתוך הבונקרים, משך לכיוון מרכז התל ואז אני פוגש בצד שמאל של התעלה בחייל סורי. אחרי עימות קצר איתו בא חייל שני, ואחרי שגמרתי את הסיפור הזה הצטרפתי לכוח של אלכס. מאחר והייתי האחרון, הם היו קצת יותר קדימה, אלכס אמר לי לרתק לכיוון צפון ולחפות עליהם.

"פינקס שהיה עם הבזוקה השאיר לי את הבזוקה, ותוך כדי זה גינזבורג מגיע אליי עם הפצצות. אנחנו מנסים לטעון את הבזוקה ומסתבר שאין תחמישים, כך שלא היה צורך בה, היא ללא תועלת. בשלב זה תוך כדי שאני מנסה לרתק לצפון אני רואה את אלכס, פינקס ואביטן הולכים למעלה במרכז התל בתעלות האלה ויורים לתוכן. זו היתה למעשה הפעם האחרונה שראיתי אותם, כי כנראה תוך כדי ההתעסקות עם הבזוקה לא ראיתי לאן נעלמו.

"איך שגינזבורג מגיע אליי, מגיע גם שכטר, שהיה סגן. הוא נפצע בזרוע, מקבל ממני חבישה ויורד למטה. גינזבורג נשלח לכיוון הבונקר השני לחפות משם. תוך כדי הליכה לבונקר השני הוא מקבל כדורים, נפצע ונשכב במרכז התל, חשוף לשני הבונקרים. קפצתי אליו וגררתי אותו אליי. תוך כדי כך הוא חוטף עוד כדור ונפצע לגמרי. טיפלתי בו וחבשתי אותו. במקביל מגיעים שקרוקב וביבר. הם עולים ולמעשה תופסים את הבונקר השני ומתחילים לירות משם ביחד איתי צפונה. בשלב מסוים ביבר נעלם, אני לא יודע מה קרה, ואז נשאר מוטי. הוא נפצע וקורא לי. קפצתי אליו וחבשתי אותו ואז חזרתי והמשכתי לייצר אש לכיוון צפון".

מגיבורי כוח קרינסקי: חמאווי מנשק את גינזבורג

מוטי שקרוקה: "אני פחות או יותר זוכר שנפצעתי בחזה, שכבתי והייתי בהכרה. ואז מוסא קליין יצא מתעלה, חטף צרור ונהרג לידי. זה פחות או יותר מה שזכרתי".

יוסי גינזבורג

יוסי גינזבורג: "נכנס לי כדור ברגל, נשכבתי בתעלה בפנים, אני לא זוכר מי הוציא אותי מבפנים… זה היה יעקב אביטן. הוא היה איתי בתעלה, הוא היה מ"כ ואמר לי – אני מ"כ, אני עובר אותך. אמרתי לו תעזוב שטויות, מה זה מ"כ? אבל הוא עבר אותי, אני לא יודע עד היום איך הוא עבר אותי, ואז קיבל כדור ישר ונהרג. הוא עבר אותי ואני נפצעתי אחר כך".

שלום אביטן, אחיו של יעקב אביטן ז"ל: "אני הייתי בן 13 או 14, למען האמת עד לפני שנה לא ידענו מה היה, איפה נהרג, לא ידענו כלום. הוריי נפטרו בלי לדעת מה קרה. אני זוכר את אחי כבחור צנוע שקט, עדין, והלוחמים אמרו שבקרב הוא היה שונה לגמרי – לוחם, אריה. ותודה לכם שבזכותכם אנחנו היום יודעים את האמת".

שלום ואביבה, אחיו של יעקב אביטן ז"ל מכוח קרינסקי

כוח דני – מהוואדיון שבפאתי היעד הצפוני: עם קילמן, זבדי ופופוביץ'

המ"מ דני ביזר: "התקדמנו עד מתחת ליעד. בוואדיון כאן מאחורינו פגשנו שם את המג"ד ואת משה הראל. הגענו אליהם שישה חבר'ה. איתו היו עוד שני חבר'ה מהמחלקה של שמוליק, שעלתה ליעד הדרומי, והמג"ד צירף אותם אלינו ואמר לנו להצטרף לפלוגה שלנו. אי אפשר היה לדעת בדיוק איפה הפלוגה נמצאת, ולכן המשכתי לנוע בוואדיון הזה [בין הצפוני לדרומי] עד שהגענו לפה מאחוריכם. נתקלנו בשני סורים, פתחתי עליהם באש והערתי פה את המוצב הצפוני, שפתאום גילה שמתקיפים אותו מפה ופתחו עלינו באש.

דני ביזר. "פתחתי באש והערתי פה את המוצב הצפוני שפתאום גילה שמתקיפים אותו מפה"

"קפצנו לתוך עמדת טנק. ניסינו להשתיק את האש מהמוצב הצפוני ולכן פופוביץ' ירה פצצת בזוקה. אחרי שירה את הפצצה נהייה פה רגע שקט, זרקתי רימון לתוך פתח התעלה שראינו קודם סורים רצים לתוכה, קמנו ורצנו לתוך התעלה. אני, קילמן ואחרינו פופוביץ' ורימר. ברגע שנכנסתי פנימה חמישה מטר לעומק התעלה, הגיח מהפינה חייל סורי וזרק אליי רימון. המרחק היה מטרים בודדים. אחריי עמדו כל החבר'ה האחרים. אני כבר לא יכולתי לצאת החוצה, כי עד שהם ייצאו הרימון עמד להתפוצץ. הספקתי להגיע עד הפתח, נפצעתי ונשכבתי. מאותו רגע קילמן, שהיה מ"כ ועוד נפצע בדרך כשפגע בנו פגז בזחל"ם, תפס פיקוד ונכנס פנימה, אחריו פופוביץ' ואחריו שוב רימר".

דוד פופוביץ': "אבי זכרונו לברכה נשא שנים על הרגל את הכדור כשברח מהמחנות בזמן השואה. ככה אני נושא את אותן תמונות ואת הצעקות שהיו כאן. קשה להשתחרר מזה וכנראה שלעולם לא אשתחרר מזה. זה חזק מאיתנו. לפעמים יש לנו כאן ויכוחים מי היה קודם, אבל זה לא משנה. אנשים פה נלחמו קשה וברגע שנפלו הם הגיבורים האמיתיים, הם וגם אלה שנפצעו".

דני, אתה שוכב פצוע בתעלה ומה קורה בהמשך? ביזר: "אחרי כמה זמן יואל זבדי, שהיה אחד מהחיילים של מוראד שצורף אלינו, התקרב אליי כי הבין שייתכן והסורי יפגע בי בהמשך. הוא התקרב אליי, רכן מעלי ואז סורי שעמד מטרים בתוך התעלה ירה לעבר יואל. הוא היה בדיוק מעליי וניסה למשוך אותי החוצה. ראיתי אותו נפגע ועף אחורה. כעבור דקה יואל התחיל לומר שהוא נחנק כי נפגע בריאות. לא יכולנו לעשות שום דבר לטובתו, למעט לתת לו עצות שיחזיק אצבע בחור הכניסה, אבל זה לא הועיל כי יש גם חור יציאה. וכך היה המצב עד לסיום הקרב כשהגיע חמאווי והוריד אותנו למטה. יואל הגיע לד"ר הורנר, שעל פי הפציעה אומר שהגיע אליו במצב שאפשר היה לשלוח אותו לאחור, אבל בסופו של דבר יואל נפטר בדרך".

גילי סתיו, אחותו של יואל זבדי ז"ל, ודוד פופוביץ'

גילי סתיו, אחותו של יואל זבדי ז"ל: "אני הייתי בת תשע כשיואל נהרג. מה שאני זוכרת הכי טוב זה את היום שבאו אלינו הביתה. היו שני חבר'ה מגולני שבאו הביתה ולא יכלו להיכנס הביתה. קראו להוריי, ואני זוכרת עד היום את הצרחה של סבתי שראתה אותם והבינה מה קרה. בבית אי אפשר היה לדבר על יואל. הוריי שמרו את הדברים שלו עד יום מותם. הבגדים שלו היו בבית, המכתב האחרון שלו שכתב יום לפני מותו והגיע אחריו – הכל היה בבית. אבל אסור היה לדבר מילה. רק אחרי שהם נפטרו הצלחתי לדבר קצת ולצאת קצת מהסיפור וללמוד קצת יותר.

"בדרך נתקלתי בשלושה אנשים טובים באמצע הדרך שהם על ידי. לדוד [פופוביץ'] נולד בנו בכורו במלחמת יום כיפור והוא קרא לו על שם יואל. הוא חידש את הקשר עם הוריי וליווה אותם עד יום מותם והם אימצו אותו עד יום מותם. השני היה דני ביזר, שפגשתי פה במפגש ה-40, ואני גדלתי על המשפט שהוא אמר ליואל ושאהרון מגד כתב עליו – 'סתום את החור באצבע'. וככה גדלתי. פגשתי אותו במפגש ה-40 ואז הוא ניגש אליי ואמר לי – חיכיתי לרגע הזה 40 שנה. ואז נפגש עם אחי וכל המשפחה ועשה לנו סיור ולמדנו בדיוק את כל הפרטים. אני למדתי מכולכם המון, ותודה שפגשתי אתכם".

גילי סתיו שומעת מפי ד"ר ג'קי הורנר על מצבו של אחיה הפצוע בעת שהגיע לתאג"ד בסיום הקרב. יואל זבדי ז"ל לא שרד את פציעתו

סיפור כוח הטנקים של פלוגה ז' מגדוד 377: היום הרגשנו שגולני מכירים בנו

עודד גולן, תותחן בטנק החוד שהוביל את גדוד 12: "אנחנו הגענו עם הטנק הראשון, ועד לפינה יש פה זווית של ואדי שאחר כך דרכו עלה כוח מגולני ימינה והסתער על המוצב הדרומי. עד לאותה נקודה היו שני קצינים מהגדוד, אלכס [קרינסקי] ושלמה סגל, שניהם היו על הטנק שלנו מאחורה ביחד עם עוד שניים נוספים שאני לא יודע מי הם. היו על הסיפון שלנו כשגמרנו לירות מעין א-דייסה וכיוונו אותנו ללכת בניגוד לתוכנית לתקוף את התל מצד מערב.

"ברגע שהגענו לפינה הזו של הנחל הזה, ראינו מצד ימין מרחק 30 מטר עומד אמאיקס, טנק סורי קל. מה עושים? יש לי בקנה פגז זרחן, אבל אי אפשר לירות אותו כי ייפגעו לי בטנק גם אלה שנמצאים אצלי. התחלנו לירות עם המקלעים, הם פתחו את הפתח מלמטה וברחו ונהרגו כולם. זה אותו טנק שאחר כך אנשי זחל המרגמה שנפגע מצאו מחסה מתחתיו. המשכנו מהפינה הזו ובאותו קטע תל פאחר לא היה בטווח ראייה שלנו כי גבעה הסתירה אותו. לא היה מה לעשות. אני מסתכל ולא רואה כלום. כיוונתי את התותח לתל עזזיאת ויריתי על טנקים שלהם שעמדו על התל מתחתיי. אחר כך אמרו חבר'ה שהיו שם שעזרתי להם.

עודד גולן, תותחן טנק החוד מגדוד 377, וחנה בן עזרא, אחותו של הטען-קשר יוסף מולכו ז"ל

"המשכנו הנה, וברגע שהתל נגלה אלינו התחילו יריות כלפינו והגענו עד למרחק של 45 מטר מהתל. עוד לפני זה ראינו שיורים עלינו. ראינו בונקר עם שני פתחים. יריתי לתוך פתח אחד ועדיין המשיכו לירות עלינו מהפתח השני. משום מה אמרו שאת הפגיעה הזו בבונקר זה חיל האוויר עשה, אבל למען האמת זה היה מפגז שלנו. בכל אופן, ברגע שהתקדמנו והגענו קרוב מתחת לתל לא יכולתי להגביה את התותח על מנת לירות בגלל הגובה והקירבה לתל. אמרתי לנהג שיסובב את הטנק ימינה ויתחיל לטפס, כדי שאוכל להגביה את התותח, ובאותה שנייה שעשינו את זה נפגענו מטנק סורי שעמד במרחק של חצי קילומטר צפונה ולא ידענו על קיומו.

"פגיעה בטנק, למי שלא יודע, גורמת לזה שאתה מאבד את הקשר, אתה לא נמצא, אתה בהלם מוחלט, לא יודע מה קורה. הטנק נפגע בגלגל המניע שלו, שעד עכשיו מונח פה למטה, ופגיעה נוספת גרמה לפגיעה במולכו, איש הצוות שלנו, הטען קשר. הוא נפצע קשה מאוד ולמרות זאת הצליח לקפוץ מהטנק, אבל לא לכיוון הנכון והמשיך להיפגע מאש שנורתה מהתל. אנחנו שכבנו מתחת לתל. היה לנו בחור אמיץ מאוד, הנהג שלנו, דנגור, שהיום לא חי לצערי. פעמיים הוא רץ לאחור הלוך וחזור להזעיק עזרה ולהגיד לכוחות שיבואו לחלץ אותנו. עזרא ברוש המ"מ שכב פצוע די רציני, והיינו מנוטרלים לחלוטין עד שהגיע באיזשהו שלב מישהו מגולני, שניסה לעזור ולא יכול היה. ויוסף מולכו נהרג תוך דקות ספורות מרגע שהטנק נפגע".

חנה בן עזרא, אחותו התאומה של יוסף מולכו ז"ל: "הוא היה בחור טוב, בן נאמן ואח מסור. אני המומה ממה ששמעתי עכשיו, אין לי מילים".

זו פעם ראשונה שאת שומעת על נסיבות מותו של אחיך? בן עזרא: "כן, אבל אני לא יכולה להמשיך, תסלחו לי".

עודד גולן: "למעשה, אנחנו החרמנו תקופה די ארוכה את הביקורים כאן בתל מכיוון שהשריון מבחינת גולני כאילו לא היה קיים. הוא כאילו לא השתתף בכלל בקרב. לא בשלטים בכניסה, לא על הקיר בין שמות הנופלים. רק בדף הזה שחולק כאן היום הוסיפו את שמות הנופלים שלנו. חמישה חבר'ה שנהרגו, ורוב תודות למארגנים על העבודה שנעשתה בשנתיים האחרונות. הרגשנו שעכשיו מכירים בנו".

הסיפור של מג"ד 12 מוסא קליין ז"ל: שרה קליין סולחת למשה הראל

משפחת קליין מגיעה לתל פאחר. מימין: הבת איילת, הבן דודי, הגיס יוסף דרור, האלמנה שרה ואחותה התאומה, חיה

עזבנו את כוח קרינסקי במצב שאיזי חמאווי נותר החייל היחיד מכוח זה כשהוא בריא ושלם, מנהל במרכז היעד חילופי אש עם הסורים, ולפתע את מי אתה רואה מולך? חמאווי: "אני נמצא פה לבד למעשה, כשגינזבורג מאחוריי גונח ודי כואב, שקרוקה פצוע בצד השני, ולמעשה אני כל הזמן רואה את הסורים מנסים להתקדם למקום שבו אני נמצא. במצב הזה אני נמצא כשעה לבד, ומנסה לנהל קרב עם הסורים כשהתחמושת הולכת ואוזלת. לקחתי מיוסי את התחמושת שלו, אבל גם היא לא הספיקה הרבה. ואז בסביבות השעה ארבע אני רואה את המג"ד. הוא מופיע מאחוריי מכיוון דרום. לפני כן שמעתי את הקול שלו. הוא עלה וצעק 'איתן איתן', והבנתי שהוא מגיע כי הכרתי את הקול שלו, ואני חושב שמיותר לציין שלגבי בחור צעיר שעומד כאן ומגיע המג"ד, זה כמו שאלוהים מגיע. בהחלט הוא הרים את המוראל שלי.

"הוא קרא לי אליו ולמעשה היינו בתעלה היותר דרומית. הוא שאל מה קורה, הסברתי לו, ירדנו לתוך תעלה שמקיפה  את התל לכיוון מזרח, הוא ראשון ואני אחריו. בקצה התעלה שהיתה מחופה הופיע חייל סורי, המג"ד מוסא ירה לעברו. אותו חייל סורי נעלם ואז מוסא פנה לאחור, הוא מבקש לצאת מתוך התעלה לאיזור שהייתי בו קודם, אבל מאחר שקודם היה פה בונקר מימין ופחדתי שיש אנשים, לשנייה אחת נכנסתי אליו, ראיתי שאין שם אף אחד ובאתי מיד אחרי המג"ד. המג"ד יצא מתוך התעלה, רץ ראשון קדימה, אני אחריו כאשר אני מזהה ירי וצועק לו – היזהר המג"ד, יורים. ואז הוא נפגע ונפל. ניגשתי אליו, הפכתי אותו על גבו, לא ראיתי סימני פגיעה, אבל הבנתי וראיתי שמיד הוא נהרג".

עם מוסא היה עוד קצין שהגיע, מי זה היה? חמאווי: "תוך כדי זה שאני מטפל במוסא, אני שומע קולות מאחוריי ופוגש את משה הראל, שהיה קצין הסיוע של הגדוד. הוא קורא לי לבוא אליו, רוצה להבין מה קורה. הסברתי לו, אנחנו מחליפים דעות, הוא אפילו הוא אומר לי שהוא הקס"א, הסביר לי מה זה, לא הבנתי למה זה ב-ס' ולא ב-ש'. בכל אופן, הוא ביקש שנתחלק בתחמושת. נתתי לו מהמעט שהיה לי, ואז הוא החליט שחייבים ללכת אחורה לדווח על מות המג"ד".

אתה אחרי המלחמה דיברת עם משה הראל, החלפתם חוויות? חמאווי: "לא, לא פגשתי את משה הראל מאז".

לא פגשת אותו? "לא פגשתי".

אז אולי הגיע הזמן שתיפגשו. משה הראל, האם אתה פה? [הראל קם מהקהל ופוסע אל הבמה]. הנה משה הראל, בפעם האחרונה שהוא וחמאווי היו ביחד זה היה כאן על התל לפני 48 שנה. זוהי פגישה ראשונה שלהם מאז [הראל וחמאווי מתחבקים].

פגישה ראשונה אחרי 48 שנה. איזי חמאווי [מימין] ומשה הראל

משה הראל: "דבר ראשון אני רוצה לבקש ממך, שרה, סליחה [פונה לאלמנתו של מוסא קליין]. אני רוצה להתנצל בפנייך, עד היום לא היה לי את האומץ לבוא ולעמוד בפנייך ולספר לך על הימים האחרונים ששהיתי במחיצתו של מוסא. אז סליחה מקרב לב. יש אומרים שמוטב מאוחר מלעולם לא.

"לא אכנס לפרטים של הקרב האחרון, אבל מוסא ראה שוורדי ושמוליק נאחזים בחלק הדרומי, ראה את הראש הג'ינג'י של קרינסקי על הצפוני, ומה שהדאיג אותו זה שכוחותינו יירו אחד על השני. ולכן אמר לי קח מכשיר קשר אחרי שהזחל"ם נפגע והוא עלה למעלה. ועוד לפני שהגענו לתעלה הראשונה הוא כבר צעק 'איתן איתן איתן'. אמנם היה לי מכשיר קשר על הגב, אבל הייתי יכול לקלוט אבל לא לשדר. בשלב מסוים נפטרתי מהמכשיר ופלוס מינוס מה שסיפר חמאווי, על קבוצת הסלעים פה מצאנו את מוסא ללא רוח חיים.

"אני רוצה שתי הערות: גדוד המרגמות של גולני 334 סייע לחטיבה לפני ואחרי ותוך כדי, וירה אלפי פגזים לטובת גדוד 12 וגדוד 51. גדוד 51, אמר אחר כך המג"ד בני ענבר, שגדוד 334 הגיש לנו את תל עזזיאת על מגש של כסף, ולכן זה נגמר עם כמה שפחות הרוגים. גדוד 12 לצערנו לא הצליח לבצע את התוכנית הבסיסית בגלל שלא הגיע למעלה [לדרך הנפט]. יחד עם זאת, היו פה קרבות נועזים ביותר ואני מקווה שלא תשכחו את מפקדי בעבר, מיכה תשבי ז"ל".

יהושע ישי. המכתב שלו נמצא בארנק של המג"ד

את המג"ד מוסא קליין הלוחמים העריצו. הוא היה מג"ד אמיץ, מקצועי ואבהי. בארנק של מוסא אחרי מותו נמצא מכתב חנינה של חייל שעמד להישפט, נשלח מהצפון למחנה שרגא וחשש להחמיץ את המלחמה. הוא ביקש מהמג"ד להחזיר אותו לגדוד. יהושע ישי, בוא לכאן, זהו הסמל שכתב את המכתב.

יהושע ישי: "בתקופה הזו של ההמתנה, לקראת המלחמה בשטח הכינוס, שימשתי סמל מבצעים ורס"ר הגדוד ביקש מאיתנו כמו מכל החיילים לחפור שוחה אישית, להגן על עצמו מהתקפות אוויר שהיו אמורות להיות. היינו בעבודה רבה על התכנונים, שקפים וכו', ולא היה לנו זמן לעשות. לא רצינו לסרב, רק אמרנו שנעשה את זה יותר מאוחר בלילה. לאחר כמה שעות הרס"ר ראה שלא חפרנו, ואז אמר לי אתה תעמוד למשפט".

אז אתה סירבת פקודה לרס"ר יום טוב? "לא סירבתי, פשוט התמהמתי".

לא לבצע פקודה של יום טוב זה מעשה אמיץ לא פחות מהלחימה שלך כאן בתל פאחר, שעליה קיבלת אחר כך צל"ש… בכל אופן, רק נסיים את הסיפור – מוסא חנן אותו, החזירו אותו מבסיס שרגא ויהושע ישי מגיע ומשתתף בקרב.

ישי: "צחוק הגורל שיום אחרי הקרב קורא לי ורדי המ"פ, ואומר לי – יהושע, אתה תהיה האיש שתכין את מסדר הכבוד על נפילתו של מוסא קליין".

שמענו על מוסא המג"ד, אבל מי היה מוסא הבעל והאבא? אני מזמין לכאן את אלמנתו שרה קליין.

שרה קליין: "אני רוצה קודם לענות למשה הראל – שאני סולחת לו מאוד שלא הגיע במשך כל השנים.

"לגבי מוסא, הכרתי אותו בגדוד 12 בגולני. אני הייתי מורה חיילת והוא היה אחרי מבצע קדש. הוא קיבל אז ציון לשבח במבצע הסתערות על מוצב רפיח, ודיברו עליו כל כך הרבה ולא ידעתי מי זה. אז שאלתי והראו לי, וחשבתי בלבי – הוא לא מוציא מילה מהפה, איך כל הסיפורים האלה נדבקים אליו?

"אספר לכם קצת לא מהקרבות, אלא מהעורף של הקרבות. כאשר התחילה המלחמה, וקצת לפני המלחמה, ביום שישי מוסא הרים טלפון ואמר שהוא רוצה לבוא הביתה, הוא מתגעגע מאוד מאוד ויגיע בשש. הבן שלנו, דודי, שהיה אז בן 3 וחצי, הוא יושב איתנו פה, מאוד התרגש ונאלץ לחכות כמה שעות עד שמוסא בא הביתה. בשעה עשר בלילה מוסא הגיע ונסענו להביא לול לאיילת, שגם היא פה יושבת, שהיתה בת חצי שנה. בשבת בשעה שש הוא אמר שלום, וביום שני התחילה המלחמה. ביום שלישי הוא צילצל ואמר – את לא יכולה לתאר לך איזה ניצחון יהיה לנו. חשבתי בלבי – מהפה שלו לאלוהים.

"אני סולחת לך". שרה קליין, אלמנתו של מוסא קליין ז"ל,עם משה הראל

"ביום רביעי הוא לא התקשר, ביום חמישי הוא לא התקשר, ביום שישי הוא לא התקשר, ואני כבר הייתי מאוד לא שקטה מפני שהבנתי שאם היתה לו הזדמנות להתקשר הוא היה עושה את זה בדרך שלו. צלצלתי לדרורה אפרת, אשתו של המח"ט, והיא אמרה לי שהם ברמה הסורית ואי אפשר להתקשר משם. אז אמרתי לה שאני לא מקבלת את העניין הזה, מפני שהכרתי אותו ואמרתי לה שגם אם הוא היה על הירח הוא היה מוצא דרך להתקשר אליי.

"ובינתיים יום שישי [9 ביוני], אף אחד לא בא ולא מודיע, כולם נעלמו, אין נפש חיה. אני מצלצלת לכל העולם ואף אחד לא יודע שום דבר. אומרים – היתה מלחמה, הכל בסדר, תירגעי לך. לא נרגעתי. ביום ראשון באו שני חברים של מוסא, חברים אישיים מחיל הים, והודיעו לי שמוסא נפל".

כשאת עכשיו שומעת לראשונה את שני החבר'ה שהיו עם מוסא ברגעיו האחרונים, מה זה עושה לך? שרה קליין: "זה לא מסוג הסיפורים שעושים טוב על הנשמה, אבל את העובדה אי אפשר לשנות. זה מרגש כל פעם מחדש לשמוע, זה מחזיר אחורנית, אם כי קשה לי לחזור אחורנית לימים ההם, אבל זה מה שיש".

המ"פים שנהרגו: מיכאל תשבי מפלוגה ג' ושלמה סגל מפלוגה ב'

ראו את המ"פים תשבי וסגל ברגעיהם האחרונים. מימין: פליקס רוטר והדר דוראון

שמענו על שלושת הכוחות שנלחמו על התל, אבל הדר דוראון, לוחם בפלוגה ג', מה קורה בינתיים מתחת למוצב? דוראון: "גיהנום, אין מילה אחרת לתאר את התופת שירדה עלינו. כל מה שאפשר מהתל צולף עלינו. אנחנו למטה מסתתרים מאחורי באנקט קטן שיש בצד הדרך. הסמג"ד נפגע קשה מאוד, אני חשבתי באופן אישי שהוא הרוג. מהומה, מבוכה, תופת, זה המילים שיש לי".

מה אתה זוכר ממה שקרה למ"פ תשבי? דוראון: "מיכה ואני שנינו מאותו הכפר. מיכה ז"ל הוא בן זכרון יעקב, בן למשפחה שורשית שמגדלת כרמים, ואני מבנימינה השכנה. גם בני משפחתי מגדלים כרמי יין, ואנחנו בעצם שתי המשפחות נפגשות בפסטורליה הזו של כרמי היין מעמק נחל התנינים. המעבר הזה הוא מעבר חד מאותה פסטורליה של כרמים יפים ושקט ושלווה, ופתאום תופת שלא חונכנו עליה, שלא הכינו אותנו לדבר הזה.

"אנחנו מגיעים אל התל, מסתתרים מאחורי הבאנקט וכל כלי הנשק במוצב צולפים עלינו. מיכה היה מאותם אלה שהתעשתו הכי מהר. לא היה מג"ד ולא היה סמג"ד שיתנו פקודות, ומיכה החליט שהוא עושה את זה בעצמו. אני אומר בהערת סוגריים בהכירי את אישיותו, הוא לא היה מסוגל לתת פקודה לחייל, וכך הוא היה צריך לעשות – לך עם בונגלור ותפוצץ את הגדר שלפנינו, כדי שנוכל להסתער קדימה. הוא ידע שמי שיש לו בונגלור אולי לא יחזור. ואז הוא קם בעצמו, גיבור, גיבור של אלוהים, ובריצה מהירה מאוד, מיכה היה אתלט נפלא, רץ אל אותה גדר. אני לא רוצה לתאר את התיאור הקשה של מה שקרה אחר כך, אבל מיכה לא איתנו מאז.

"הסמ"ך שוורצי, שאיננו איתנו, קורא לי – הדר, בוא נארגן את הזחל"ם. היו שני זחל"מים שנותרו שלמים ופועלים מכל הזחל"מים של הגדוד. הוא אומר לי – בוא נחזיר את החבר'ה לזחל"ם וננסה להקיף את המוצב ולבוא מאותה דרך שהיינו אמורים להגיע בתחילה. אספתי כמה חבר'ה שהיו קרובים, נכנסנו לתוך הזחל"ם, אני זוכר את שוורצי, וזו תמונה שחרותה במוחי כל השנים: הדר, אבל נשארה שם הבזוקה. אני אומר לו – זו בזוקה מחוררת, היא כבר לא שווה. והוא אמר – לא חשוב, לא משאירים נשק בשטח, תביא את הבזוקה ונשים אותה בזחל"ם. זה כל כך גולנצ'יקי.

"המשכנו עם הזחל"ם, הקפנו את התל מלמטה. אי שאפשר לראות מכאן את הערוץ, גם הסורים לא ראו אותנו, ואנחנו עוקבים אחרי הזחל"ם הראשון שנסע לפנינו והגענו אל התל מחלקו העליון מציר הנפט, נכנסנו פנימה ומיד נשפכנו אל תוך התעלות והתחלנו את הקרב".

יונתן תשבי, אחיו של מיכאל תשבי ז"ל: "כל מה שיש לי להגיד זה שמיכה היה ילד מיוחד בזכרון, זכרון הבורגנית, שהיינו חקלאים ואף אחד לא רצה להתנדב ליחידה קרבית. מיכה התנדב לגולני, עבר את כל המסלול, היה דוגמה גם למשפחתו וגם לחבריו, ואנחנו נושאים את זכרו בכבוד".

שני אחיו הגדולים של המ"פ מיכאל תשבי ז"ל: מימין: יצחק ויונתן תשבי. משמאל: בנו של יונתן

פליקס רוטר, קצין הקשר של גדוד 12, אתה נמצא בדרך ההטיה, אחרי שהזחל"ם שעליו היית נפגע. פליקס רוטר: "הסיפור שלי קצר יחסית  למה ששמענו פה. אני הייתי קצין הקשר של הגדוד, ובאופן טבעי הייתי בחפ"ק בזחל המג"ד. בהתקרבות ליעד, בנקודה שנחשפנו ליעד, זחל המג"ד נפגע מאיזשהו פגז, הקשר שלי נפצע, הזחל עלה באש, ירדנו מהזחל עלינו על הזחל של מיכה תשבי שבא אחריו.

"לא היה מקום ישיבה, עמדנו. זמן קצר אחרי זה עוד הספקתי לשים לב ולהבחין בהתלבטות של המג"ד מוסא קליין לגבי המצב המיוחד שנוצר מתחת ליעד. זמן קצר לאחר מכן נפגענו מאיזה צרור, אני מכדור בבטן, ושלמה סגל שהיה מ"פ צעיר ולפני זה הקמב"צ של הגדוד, גם הוא נפגע בבטן. הוא לא שרד את זה, אני שרדתי, איתנו נפגע גם הסמג"ד זוהר מכדור בצוואר. עבורי, כאן נגמרה המלחמה".

רחל סגל, אחותו של המ"פ שלמה סגל ז"ל: "אני לא יכולה לספר לכם על הקרבות, אני יכולה לספר לכם על שלמה שלפני כן ואחרי כן. שלומיק היה בן הזקונים של הוריי, הוא נולד בכפר חגלה בעמק חפר. אני אחותו הגדולה ממנו ב-13 שנים, ממש גידלתי אותו. הוא היה ילד, נער וגבר יפה תואר וחכם. אבי נהג לומר שהוא כמו שלמה המלך – יפה וחכם. הוא היה מאוד חברותי, בלט בחברה, אהוב על כולם, גם בצבא היה אהוב על מפקדיו ופיקודיו. חריף שכל, מלא שמחת חיים וחוש הומור מיוחד. הצטיין בכל מה עשה.

"לגולני הגיע בעקבות אחיו הבוגר ממנו, יוסי, שגם הוא שירת באותו גדוד 12. הוא הגיע מוכן פיזית, בכושר פיזי ובידע רב בנושאים צבאיים וכמובן ידע את כל עלילות החטיבה. דרך אגב, גדוד 12 הוקם במלחמת העצמאות על ידי בני עמק הירדן, טבריה ויבניאל. אמי היתה ילידת יבניאל וקרובי משפחה ומכרים היו אלה שייסדו את הגדוד. שלומיק, כמו שקראנו לו לשלמה, בראשית דרכו בגולני כותב יום אחד מהטירונות לאחיו יוסי: 'ד"ש לך מהגדוד, אל תדאג, אני לא מבייש את הפירמה'.

רחל ואלכס, אחיו של המ"פ שלמה סגל ז"ל

"ואכן, הוא התקדם יפה בסולם הדרגות והתפקידים בגדוד, ולאחר שחזר מקורס הקצינים הגיע לדרגת מ"פ ערב מלחמת ששת הימים, והיה מהמ"פים הצעירים ביותר בצה"ל, בן 21 בלבד. בתקופת ההמתנה לפני המלחמה הוא כותב הביתה: 'אני כותב כי אני רואה מסביבי את כולם כותבים, אפילו הנמרים הגדולים. אז אל תדאגו, המוראל גבוה ועם חיילים כמונו אפשר להיות רגועים, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. במקרה זה, הצד השני של גבולנו. נ"ב: הסתכלו בעיתון במחנה בדף האחרון ותראו את שמי זוכה בחידון בפרס הראשון'.

"באותם ימי ההמתנה הוא נפגש עם בעלי, שהיה ביחידת מילואים שישבה בחורשת טל, ושלומיק ישב ליד כפר סאלד. הוא בא לבקר אותו והוא היה האחרון שראה את שלומיק. בשביעי ביוני הוא התקשר אליי בצהלה ובשמחה: 'את שומעת? ירושלים בידינו, את יודעת מה זה? רק לנו לא נותנים לעלות לרמה'. יומיים אחר כך עלו לרמה והוא כבר לא חזר.

"ואני רוצה להוסיף עוד מילה. דובר קודם על אב שבוכה כל הזמן. אצלנו בבית לא בכו, עצרו את הכאב, אבל אבא שלי במשך 20 שנה בכל 9 בחודש היה עולה לקבר שלו בבית הקברות בחיפה עד יומו האחרון.

"בעלי היה חבר טוב של דדו עוד מתקופת מלחמת העצמאות והיה לו קשר טוב ללשכה, ודבר מותו של שלומיק הגיע אלינו די מהר. בעלי הגיע אליי הביתה בחיפה והביא לי את הבשורה המרה. אמרתי שאנחנו מוכרחים לנסוע מיד להורים, אני לא רוצה שקצין העיר יתדפק להם על הדלת, אני זו שאביא להם את הדבר הנורא הזה יחד איתי, וכך היה".

זחל"ם המחלקה המיוחדת והנהג שנהרג – אמנון שוקרון ז"ל

זאב באום, חייל במחלקה המיוחדת: "כשעלינו על הזחל עלה איתנו נהג הזחל"ם. הוא היה עם הגב אלינו לא זיהינו אותו, לא הכרנו אותו. הוא היה איש מילואים, אבל מה שזכור לנו זו הנסיעה שלו ללא חת תחת אש. הרי כולנו חווינו את האש הזו, והאיש לא עצר אפילו לא לשנייה. וכשהזחל נדם לא הבנו מה קרה. הצצנו וראינו שהנהג אמנון שוקרון זכרונו לברכה קיבל כדור דרך החריר של הזחל, ומרקי היה איתי כשפינינו אותו".

אמנון שוקרון, בנו של אמנון שוקרון ז"ל, בין שני החבר'ה שחילצו את גופת אביו – מרקי אסף [מימין] וזאב באום

מרקי אסף: "אני הצטרפתי לזחל הזה במקרה. הגעתי מאיזה קורס, כמעט שלא הכרתי שם אף אחד, אפילו לא את זאב, אבל כן ראיתי את נהג הזחל. צריך להבין שאז ב-67 נהגי הזחל"מים לא היו מהגדוד, אלא נהגי מילואים. הביאו נהג ושמו על הזחל והעלו כיתה עם המ"מ עזרא זכריה ואנשי המחלקה המיוחדת. והסיפור המצער הוא שהזחל בתחתית התל נעצר בשלב מסוים, וכשכולנו הסתכלנו לראות מה קורה ראינו שהנהג אמנן שוקרון קיבל כדור בראש, וזו הסיבה שהזחל נעצר".

מדלן שוקרון ובתה ענת

משפחת שוקרון היתה כל השנים במועקה בגלל חוסר ידיעה לגבי נסיבות מותו של הבעל והאבא. נמצאים כאן אשתו מדלן וילדיו אמנון וענת.

אמנון שוקרון, בנו של אמנון שוקרון ז"ל: "אני עוד לא נולדתי כשאבא נהרג. אני חושב שהשנה היתה שנה מאוד מיוחדת ומשמעותית עבורנו כמשפחה. היום פגשנו את הבנאדם השלישי, שאול סלע, שהיה עם אבי ברגעיו האחרונים. אמרתי את זה לפני מספר חודשים כשהיינו פה ואני אומר זאת שוב – זה מאוד משמעותי עבורנו. רציתי לומר לכם תודה, ולכל מי שמארגן את היום. אני באופן אישי אהיה פה מדי שנה החל מהיום ועד סוף ימיי ב-9 ביוני, זו התחייבות שלי".

שמיל גולן, כוח הס"מפים: מוסא לא טעה, הקרב לא תוחקר, צריך להוציא ספר  

שמיל גולן, סמ"פ א' בגדוד 12: "אנחנו ביום שישי בבוקר מקבלים את הפקודה לעלות לכיוון רמת הגולן, מגיעים לחורשת טל, עוצרים אותנו לשעתיים וחצי או שלוש, ואנחנו בשלב הזה ממתינים, אף אחד לא יודע למה ממתינים, אף אחד לא יודע כלום. לא מתדרכים את המפקדים, לא מתדרכים את החיילים. החיילים באופוריה ואנחנו מקבלים בסביבות השעה אחת פקודה לעלות לרמה.

"עוברים את גבעת האם, ושם פעם ראשונה הלוחמים רואים מה זו מלחמה. חלק מחטיבה 8 מרוסקת לגמרי. רואים זחל"מים בוערים, רואים גופות, פצועים, צעקות, החיילים נכנסים להלם מוחלט. מכניסים את הראשים פנימה לזחל"מים, מדי פעם מישהו מרים את הראש כדי לראות אם זה באמת קורה. אנחנו נכנסים לשלב הלחימה כאשר השדרה הגדודית במצב שפלוגה א' מובילה, לפניה מחלקת טנקים מובילה, אחריה החפ"ק של המג"ד, ואחרינו פלוגה ג' ופלוגה ב'.

הסמ"פ שמיל גולן. "בתל פאחר היו כשלים של תכנון ברמה לא רגילה"

"אנחנו מגיעים לנקודת פיצול, ולא אכנס לוויכוח אם כן היה או לא היה, אבל אני משוכנע במאת האחוזים שהמג"ד מוסא זיהה בוודאות את נקודת הפיצול, ועל זה אני מוכן להתחייב. גם היה לו מ"פ מנווט, ושלמה סגל היה נווט ברמה שהיו מעט מאוד אנשים שהכרתי בצבא ברמה הזו. לא יכול להיות שהם טעו במקום הזה [מחיאות כפיים].

"אני לא יודע להסביר מה קרה בדיוק כי כל הנפשות הפועלות כבר אינן. משום מה אנחנו ממשיכים לנוע, לא מקבלים בשלב הזה שום פקודה – לא שינוי משימה, לא שינוי כיוון, שום דבר. נוסעים הלאה. לי ברור שאנחנו לא בתוכנית המקורית ותוך כדי התנועה מתחילים לחטוף הפגזות נוראיות והזחל"מים מתחילים להיפגע באופן אקראי. הזחל"מים עולים באש. הזחל"מים היו עם מיכלי בנזין בפנים, חלק מהחיילים קופצים החוצה וחלק נלכדים באש. ואני למעשה מוצא את עצמי תקוע עם חלק מפלוגה א' וכל השדרה לפניי, כולם בוערים, כמות אדירה של פצועים וצעקות. העזרה שלנו מתבטאת בזה שאנחנו רצים לזחל"מים הבוערים, תופסים אנשים וזורקים אותם מתחת לאיזה אבן והולכים הלאה, לא מטפלים בהם. החובשים היו עם הכוח של הרופא, ואני מתפלא שעד עכשיו אף אחד לא אמר לו מילה טובה. אבל אתה דוקטור [ד"ר הורנר], הגיבור האמיתי של המלחמה.

"ואז אני מצליח לעקוף את השיירה הבוערת ומגיע לגיא ההריגה, מוצא שם סדר גודל של 70 לוחמים. לא מצליח לזהות מי מהם הרוג ומי פצוע, לא מצליח לזהות מי תופס מחסה מתחת לסלע. אני פוגש את אחי וחברי, שוורצי, סמ"פ ג', היינו ביחד בהמון קורסים ויש לנו עבר ארוך ומשותף, ואנחנו מחליטים מה לעשות הלאה וברור לנו שאחורה אי אפשר לנסוע. הציר חסום לגמרי מאחור עם רק"מ שרוף. ברור לנו שאנחנו יכולים לעשות רק דבר אחד – לנוע קדימה.

קציני גדוד 12 מקשיבים בעניין

"אני, שוורצי ז"ל וסולוביץ' [סמ"פ ב'] נותנים הנחיה שכל מי שכשיר ללחימה שיעלה על הזחל"מים. ופה אנו אוספים כ-35 לוחמים מכל הפלוגות. אין כבר מסגרות יותר, אין פלוגות, אין מחלקות, אין כיתות. מי שיש לו נשק והוא לא התחבא מתחת לאיזו אבן – הוא על הזחל"ם. הזחל הראשון שיוצא הוא הזחל של עזרא סלע [מ"מ המיוחדת]. הרעיון היה פשוט לנסוע צפונה, לעלות על דרך הנפט ולחזור אל התל כמו בתוכנית המקורית ולהיכנס דרך הסככה. עזרא סלע יצא ראשון עם יוסי פרידמן [הקמב"צ], משום מה הם לא נכנסים בציר העוקף ליד הגדר, אלא ממשיכים צפונה לכיוון הבניאס ורק אז עולים לכביש ומגיעים.

"אנחנו, אני מוביל, שוורצי אחריי ואורי גרונר שלישי, נוסעים ממש בצמוד לגדר על השביל, חוטפים אש כל הזמן, ומי שאומר שמהמוצב לא ראו – אז אני מצטער לתקן אותו: לא רק שראו – ראו, וראו טוב. והיה לנו הרבה פצועים בשלב הזה של הנסיעה. הפצוע הכי מפורסם היה גדי שרלין, שחטף כדור בראש ולשמחתי הוא מתפקד כיום תפקוד כמעט מלא. אנחנו חוטפים אש, עולים על דרך הנפט ועולים מצפון לדרום, נכנסים באיזור הסככה, דבר ראשון אנחנו פורקים את הזחל"מים, רצים לתוך התעלות.

"הפקודה השנייה שנתתי, ושוורצי אחריי, להוציא את הפצועים מהזחל"מים החשופים שעומדים כל רגע להיפגע. הוצאנו את הפצועים ופשוט זרקנו אותם לתוך התעלות כי זה הדבר היחיד שהיה יכול להציל אותם. אנחנו נכנסים ללחימה ותוך כדי הלחימה יש לנו כמות של פצועים. אני עצמי חוטף כדור בכתף, משתק לי את כתף ימין לגמרי. לקח שתיים-שלוש דקות להתאושש, קשרו אותי איכשהו עם איזו חולצה שלקחו ממישהו.

"אנחנו ממשיכים הלאה, חוברים הלאה לכוח של מוראד ודב בתל הזה, וברור לנו שזה הצד השקט ואז מתחילים לגלוש לאט לאיזור היעד הצפוני ומגיעים לאיזור הזה כאן. בשלב הזה שאנו מנסים לגלוש, אנחנו רואים את מה שנקרא הסיירת. הם מתמקמים מעבר לגדר ולא נכנסים ללחימה. כמה דקות אחרי זה מגיע הכוח של סולוביץ' זכרונו לברכה, הוא חובר לסיירת, אני לא יודע מה נאמר שם, אבל אני רואה את סולוביץ' נכנס עם שמונה או עשרה לוחמים, והסיירת לא חוברת אליו בשלב זה, ותוך כדי הכניסה אנחנו רואים שהחבר'ה של סולוביץ' פשוט נקטלים בזה אחר זה במעבר לתוך התעלות.

"כמה דקות אחרי זה נכנסים לוחמי הסיירת, ואני מדבר על בערך 15 לוחמים, חבר'ה יוצאים מהכלל. באו, נכנסו, עשו עבודה יוצאת מהכלל בשלב הזה שהם נכנסו, רק חבל שהם נכנסו מאוחר מדי. ולמעשה, ברגע שסולוביץ' מגיע לתעלה ואנחנו גולשים למטה הקרב נגמר. ומהשלב הזה בשעה שש ושלושים, שאז נגמר הקרב, מה שנכתב מכאן והלאה בבלוג זה מדע בדיוני. שש וחצי הקרב נגמר, אוספים את ההרוגים והפצועים, ומי שקורא בבלוג על מה שקורה אחרי שש וחצי, זה לא דברים שקשורים לקרב תל פאחר.

מקשיבים באירוע בתל פאחר

"אני רוצה לגעת בכמה נקודות: קרב תל פאחר, אני חוזר על כך פעם נוספת, לא תוחקר מעולם בצורה מסודרת למעט השנתיים האחרונות. התחקירים נעשו באולמות, בקיבוצים, בכל מיני מקומות, אבל לוחמים לא הגיעו לכאן. אני לא רוצה לפגוע בכשרים אז לא אומר שום דבר בנושא, אבל זה לא תוחקר בצורה מסודרת. היו פה כשלים של תכנון ברמה בלתי רגילה.

"התוכנית המקורית דיברה על קרב לילה שהפך לקרב יום, דיברה על זה שתוקפים מדרום לצפון וממזרח למערב ולמעלה למטה. גדוד 51 הולך לתל עזזיאת, אנחנו לתל פאחר. גדוד 12 נכנס ראשון ללחימה, וגדוד 51 נכנס יותר מאוחר ואם קורה משהו – גדוד 13 הוא גדוד בעתודה. בפועל גדוד 13 היה בעתודה בחורשת טל, רכב לא היה לו, אפילו אוטובוסים לא היה להם, אם מישהו חושב שאפשר להגיע בהליכה מחורשת טל לסייע לגדוד, שכבר מסובך בקרב מפה ועד מעבר לראש – אז היות והייתי  35 שנה בצבא ופיקדתי על כמה קרבות, שווה לבדוק את זה.

"נושא השריון עולה כל פעם בצורה כזו או אחרת. השריון נוהל בניהול מרכזי על-ידי קצין בשם שלום סלע. הוא הוגדר כיועץ וישב בגבעת האם. לנו לא היה קשר עם הטנקים. מכשירי הקשר שלהם היו אחרים. לא יכולנו לדבר איתם, ומצד שני היות והקרב היה קרב של יחידות קטנות, ולמרות זאת המערכת היתה צמודה לתוכנית שמתבצעת. נושא סיוע האש של הארטילריה וגם של מרגמות, דיברו על תקיפה של ממזרח למערב, מלמעלה למטה, אבל למרות שהקרב השתנה תוכנית האש לא שונתה. אלה נקודות שהיה צריך לתחקר אותן בצורה יסודית, והן לא כל כך תוחקרו ונבדקו.

"קרב תל פאחר נחקר פעם ראשונה בצורה מסודרת בזכות שני אנשים – ולאף אחד אין יותר זכויות מאשר להם. אחד, שלמה שנבר ואסף כל פיסת נייר. חלק ניכר מהמסמכים היו אצל אנשים בבית, לא בארכיון צה"ל. מה שיש בארכיון צה"ל זה סיפורים, הרבה סיפורים ומלחמות וירטואליות – 'תקפתי בשעה 12, תקפתי ב-9'. השני שמגיעות לו כל הזכויות זה דני ביזר. דני אסף את כל הניירות ועשה עבודת תחקיר יוצאת מהכלל, והוא הראשון שעשה מיפוי מסודר איפה היה כל לוחם בקרב, איפה נהרג כל לוחם, איפה נפצעו, איך הם הגיעו לשם. זאת אומרת היום אנחנו יודעים הכל על הקרב הזה, והיום כל מה שעוסקים באתר נעמוש טוב בשביל הפולקלור, אבל  הוא לא תורם שום דבר לתחקיר. כי יש לנו כבר הכל ביד.

"פה אני הולך לבקש משלמה ומדני בקשה קטנה: אין טעם להמשיך עם הבלוג הזה שנקרא נעמוש. זה הכל סיפורים, חלקם בדיוניים, חלקם לא. יש את כל החומר ביד, צריך להיערך להוציא ספר מסודר לזכר הנופלים, בשביל הפצועים, למשפחות השכולות [מחיאות כפיים]. זה צריך להיות הספר, וזה הזכר שיהיה לדורות הבאים. הבלוג הזה יימחק ולא יהיה. אם רוצים לזכור משהו מתל פאחר חייבים להוציא ספר על בסיס הנתונים שישנם, ויש היום שני אנשים. דני מכיר כל מהלך, כל לוחם, ושלמה מכיר כל מסמך וכל נייר, והתחקיר האמיתי, הרציני, התחיל לפני שנתיים. ולכן אני מבקש, דני ושלמה, פשוט תקחו את זה כמשימה, זה מה שצריך להיות לדורות הבאים.

הבקשה של שמיל: להוציא ספר על תל פאחר למען הדורות הבאים

"נקודה אחרונה: אם היו מתחקרים את קרב תל פאחר כמו שדני ושלמה תיחקרו – כמות הצל"שים היתה משולשת ומרובעת. יש לוחמים שאנחנו יודעים היום בוודאות שעשו מעשי גבורה עילאיים ואף אחד לא נתן להם כלום, כלום! והדבר שיכול לתקן את זה – שהם יופיעו בספר הנצחה כזה, וכולם יידעו מה האנשים האלה עשו. לפחות ננציח אותם בספר הנופלים".

יהושע ישי – על המשך הקרב: "אתם מכירים את האימרה – 'לך דומיה, לך תהילה'? זה בדיוק מה שקרה עם הלוחמים האמיתיים של תל פאחר. הם לא דיברו גם כששאלו אותם. יש כמה אנשים שהם אולי מומחים ליחסי ציבור והיתה להם משימה קדושה לדבר על הקרב, אבל בין הדברים האמיתיים  שקרו בקרב לבין חלק מהסיפורים יש זליגה, ואני לא בטוח באמיתות של כל הסיפורים האלה.

"אני רוצה רק להתחבר למה שאמר כאן שמיל. אני הייתי אחד מאלה שיצא מזחל"ם שבער ונפגע, וקפץ לאחד הזחל"מים ששמיל אירגן והגעתי איתו ליעד הדרומי. אני זוכר שאנחנו מגיעים לדרומי וישר נשפכים, כמו שאומרים, לתוך התעלות, נלחמים מול כמה חיילים סורים שמגיעים מולנו, וחלק מהם נהרגים. בסופו של דבר אני זוכר את הסיטואציה הזו, שקשה לי להיזכר בה עד היום. אני רואה את שמיל שוכב מאחורי תלולית, ועוד חייל או שניים, והוא פצוע בכתף, דם מהכתף. אני זוכר את זה טוב מאוד ואני מנסה לאבחן מה שקרה כאן. לא שהייתי מפקד גדול, אבל הייתי סמל מחלקה.

יהושע ישי. "לך דומיה, לך תהילה – אלה הלוחמים האמיתיים של תל פאחר"

"אני רואה שמאחורי העמדה ממולנו יורים עלינו צלפים, וכך נפגע שמיל. אני מוציא תחבושת אישית, אני לא יודע מה זוכר שמיל, אבל בכל פעם שאתה פגשת אותי אמרת לי – אתה הצלת את חיי. זה מה שאני זוכר מהמפגשים של בעלי העיטורים. הוצאתי את התחבושת האישית שלי והנחתי אותה על מקום הפצע ולחצתי, עד שהגיע החובש. תוך כדי כך שמיל אומר לי – אתה רואה את העמדה הזו? משם יורים עלינו. היה על ידינו הבחור הזה ג'מיל אליהו, מאלה שהוא לוחם נועז, אבל הוא כזה – 'לך דומיה ולך תהילה'. הוא לא מדבר ולא נפגש עם אנשים. אני שולח אותו שיילך להביא את הבזוקה שנשארה בזחל"ם והוא רץ ומביא את הבזוקה, והזחל"ם הזה כבר נפגע על היעד. הוא הביא את הבזוקה ואז מתברר שאין את הזווילים. הוא חוזר ומביא את הזווילים, ואז אנו טוענים את הפצצות.

"שמיל אומר לי – תטען חנ"מ בהתחלה. שמנו פצצה ראשונה ויריתי אותה. אני לא הייתי בזוקאי, אבל יריתי את הפצצה לתוך היעד הזה, לתוך הבונקר, ואז שככה האש והתחילו לצאת החיילים הסורים מהמבנה הזה. ואז שמיל אומר לי – תטען זרחן. אז אני אומר לו תטען, הוא טוען ואני יורה את הפצצה השנייה למקום הזה, ולא נעים לספר איך הם יצאו משם, בוערים כאלה. ולאחר מכן התחילו להגיד לנו חדל אש, חדל אש, והתחילו לרכז אותנו לפאתי היעד.

"ה-9 ביוני היה יום שישי, ואספו אותנו למקום שהוא בטוח, זה היה מחסן של קונצרטינות של היעד, ואמרו לנו פה הכי בטוח שאין מוקשים. אז ישבנו על הקונצרטינות האלה עם החגורים והנשק, והמנוחה הזו ערבה עליי כמו שלא ערבה עליי אף מנוחה קודם לכן. כולל עם הדקירות  האלה. לאחר מכן הורידו אותנו בשביל מיוחד עד לחורשה למטה, ואני רוצה להגיד מילה טובה ליום טוב הרס"ר. הוא זה שרצה להכניס אותי לבית סוהר, אבל כשירדנו למטה הוא ראה אותי ומישמש אותי בכל הגוף לוודא שלא נפגעתי כי הוא לא האמין שלא נפגעתי. זה מה שהיה".

חנניה בולחובר, מ"מ בפלוגה ג': "לא אכביר מילים. הגענו לפנייה שבה היינו צריכים להגיע מדרום, ואז שוורץ [הסמ"פ] נתן לנו הוראה להחזיר אש לעבר קפל קרקע ואחרי זה התחילו לעלות כמה זחל"מים. את רוב המחלקה השארתי, עליתי עם אחרים. הייתי בזחל של אורי גרונר. על ידי היה אלימלך הרטמן, חבר מחזור, שנפגע מכדור בדרך בעלייה. עלינו עד היעד הדרומי והתחלנו להישפך לכיוון שם. כשהגעתי לקו רקיע חטפתי כדור ויצאתי מזה.

חנניה בולחובר. "אפרים יצחקיאן היה גיבור אמיתי"

"תחילת המלחמה בשבילי היתה לראות את ישראל הוברמן עומד עם כל השריפה שמאחורי רגליו, ואחרי זה ביעד חובש חבש אותי בצד אחד, ואפרים יצחקיאן הסתובב שם כמו אני לא יודע מה. רץ מפינה לפינה וחיפש אנשים לעשות להם טוב. הוא בא, ישר זיהה שיש לי גם יציאה בגב, חבש אותי והמשיך לרוץ לאחרים עד שהוא נהרג. בן מחזור שלי וגיבור אמיתי".

כוח הרפואה: ד"ר הורנר חוזר לתל פאחר לראשונה

בואו נדבר על כוח שנלחם למרגלות התל בחירוף נפש אמיתי, למרות שהוא לא ירה אפילו כדור אחד.

ד"ר ג'קי הורנר, רופא גדוד 12: "זו פעם ראשונה שאני נפגש איתכם, פעם ראשונה שאני בתל פאחר. אני לא מכיר אף אחד עם השינויים של הגיל, ואתם בטח לא זוכרים אותי. הגעתי לגדוד 12 אחרי שהייתי חמש שנים בבית חולים תל השומר. הייתי עולה חדש ובשום אולפן לעברית לא הלך לי. ויצאתי מבית החולים עם עברית של חולים, לא של המדינה. הגעתי לגולני פחות או יותר אנלפבת בנושא עברית. ועד היום העברית שלי נשאר אותו דבר, אולי עם קצת שיפור. ושמה עלינו למלחמה, קיבלנו שני זחל"מים, אחד לפינוי פצועים והשני לתאג"ד, לתפקד.

"התאג"ד למעשה לא תיפקד בכל המלחמה כתאג"ד, גם לא קיבלנו שום הוראה ושום הבנה מה הולך לקרות שם, וטוב שזה קרה ככה. מכיוון שזה היה בעצם רכב עם חובשים ועם רופא ועם אפשרות לפנות ולזהות ולהוביל פצועים עם כל מיני רכבים שיכולנו להשיג באותו הזמן. וככה טיפלנו בשליש או יותר מכל הפצועים שהיו שם. כל היתר מצאו דרכים אחרים להתפנות.

עודד גולן [מימין] מודה לד"ר הורנר על שהציל את רגלו

"באמצע הקרב, אחרי שאנחנו מפנים את רוב האנשים והגענו למקום שהחטיבה ישבה, וגמרנו את העבודה מה שהיה צריך לעשות, אז קצין שריון שפשוט מוצא אותי בדרך מוציא אותי מהדרך איפה שיש לו הרבה פצועים, ואנחנו מוצאים שם את עזרא [ברוש] בלי רגל ביחד עם עוד כמה פצועים וטיפלנו בהם ושלחנו אותם למטה.

"החושך הגיע והיינו צריכים לחפש את הדרך שלנו למעלה, ועשינו את זה. עקפנו את כל תל פאחר מצד צפון ונכנסנו מאחור איפה שראינו תמונה פשוט זוועתית ביותר. ראינו את כל ההרוגים שסידרו אותם בקו אחד, היו שם 20 הרוגים, אולי יותר. ניסינו למצוא ביניהם מישהו שאולי חי, וזה לא קרה. ולאחר מכן הצטרפנו לכוח לתת סיוע רפואי בהתקפה של הבניאס, אבל זה היה למחרת וזה פחות או יותר גמרנו.

"יש עוד משהו לציין: שהיחס והקשר בין החובשים היה פשוט מדהים. המפגש שלי עם רמה של התמסרות ויכולת מקצועית שלהם היה יוצא מהכלל, זה אני זוכר כל כך טוב. ואם מישהו פה דיבר על צל"שים, אין לי כל ספק שבינם אני הייתי נותן לכולם. אף אחד לא סירב פקודה ואף אחד, וזה הכי מעניין, אף אחד לא פחד. כל אחד עשה מה שהיה צריך לעשות ואנחנו הצלחנו לשלוח 30 או 40 פצועים לכיוון החטיבה, איפה שהיחידה הרפואית של ד"ר אבנר קרב, הוא המשיך לטפל בהם ולשלוח למרכז הארץ. זהו פחות או יותר".

עודד גולן [תותחן הטנק המוביל] ניגש לפתע לבמה: "אני מוכרח לנצל את ההזדמנות – הרגל הזאת שאני עוד עומד עליה זה בזכותך דוקטור. אתה לא נתת לחתוך אותה. אמרת שאם צריך לחתוך אותה – שיעשו את זה בבית החולים. תודה לך".

זמיר כהן, חובש פלוגה א' בגדוד 12: "רבותיי, המפקדים מה הם אומרים? רצנו, הסתערנו, זרקנו רימון, נלחמתי. רבותיי, החובש רואה את זוועות המלחמה. רגע אחרי שעברנו את גבעת האם וראינו את החבר'ה מהזחל"מים שרופים, כולנו קיבלנו שוק. ברגע שהגדוד התחיל להסתער ולעלות לדרך ההטיה, הפצועים הראשונים שראיתי היה סייג מיכאל. הוא קיבל רסיס בעין. חבשתי והעברתי לדוד אברהם [חובש] ולרופא שטיפל בו, ד"ר ג'ק.

החובש זמיר כהן. "נתתי הוראה לחתוך שרוולים ולחבוש"

"אחר כך הגעתי לגיא ההריגה, היו שם 40-30 פצועים. היה גיא הריגה אחד וגיא הריגה שתיים. האנשים היו בלי ידיים, אני מדבר גם שריון וגם גולני. היה לי מחסור עצום בחוסמי עורקים, החובשים התחילו לצעוק עליי – מה אנחנו עושים? אלה היו דחוח, דוד אברהם, דוד ברגר. נתתי להם הוראה: פשוט לחתוך שרוולים ולהתחיל לחבוש, לא היתה לנו ברירה אחרת. חוץ מהפציעות של ריקושטים והדם והעיניים, היו פציעות מעניינות. היתה פציעה מעניינת עם הסמג"ד שקיבל פגיעה באבי העורקים. ואז הבנאדם נכנס להלם והולך. ואני בדרך פוגש את אבוטבול [חובש בפלוגה ג'] והוא אומר לי מה אנחנו עושים? אמרתי לו – תכניס לו אבן באב העורקים ותחבוש אותו. ואחרי שתי דקות אני רואה את פליקס פצוע בבטן. פתאום אני רואה שהוא רוצה לשתות מים, נתתי לו בעיטה במימייה והעפתי אותה. אם הוא היה שותה הוא היה הולך.

"אני ממשיך הלאה, מגיע לגיא ההריגה השני. כרגיל, שרופים והרוגים. אני ממשיך, אני רואה את שמיל מכבה את ישראל [הוברמן] ועוד מישהו היה. כיבה אותם על ידי גלגול בעפר. בקיצור, אחרי שעשינו את הסיבוב דרך כאן למעלה אני רואה את גדי שרלין בתוך התעלה שוכב פצוע קשה. אני בא מסתכל עליו, הוא היה קצת חבוש, אבל לא במצב טוב. נתתי לו טיפול ועד היום הוא חי".

סיפור פלוגה ב' וכוח הסמ"פ אברהם סולוביץ' ז"ל

פלוגה ב', כוח סולוביץ'. צבי אייזנברג ואולגה דהאן, אחותו של משה נחמיאס ז"ל

צבי אייזנברג, מ"כ הכוח סולוביץ': "היינו בבורג' בביל ואחר כך נשפכנו מהזחל"מים לרגלי התל. סולוביץ' אירגן מחדש זחלם והיינו 11 איש עליו. עלינו מצפון לדרך הנפט ופגשנו בכניסה את רובקה ואת הסיירת, והוא אמר לנו תיכנסו פנימה. האמת היא שמפה את כל הלוחמה בתעלות אני לא זוכר. את כל מה שקרה בתעלות שיחזר לי יאיר ישי. כי אני זוכר רק עד הכניסה לתעלות ואחר כך שום דבר".

אפי עמדי, לוחם בכוח: "נכנסנו לתעלות, סולוביץ' השאיר אותי ואת נחמיאס ברתק והמשיך להתקדם קדימה. הוא נכנס לתעלה והמשיך הלאה. לא ראיתי לאן ולא ידעתי לאן. חיכינו קצת, היינו קצת ברתק, התעלה היתה כל כך רדודה שפחדנו להישאר שם, ואמרנו נתקדם לכיוון הברושים וניכנס לתעלות ונטהר. אז אני ונחמיאס יצאנו מתעלה ונכנסנו לתעלה. תוך כדי הקפיצה פנימה חייל סורי שהסתתר בבונקר שלא יכולנו לראות מלמעלה, ירה בנו תוך כדי הקפיצה. אני קיבלתי שבעה כדורים ונחמיאס קיבל את כל הצרור ונהרג במקום.

"לפני ארבעה חודשים הייתי כאן, והסתבר לי שאותו סורי שהיה במארב הרג גם את סולוביץ', לייבו, דודזאדה, כהנא וקרקוקלי. ומה שקרה שאחרי שקיבלתי שבעה כדורים משני מטר פתחתי עיניים, ראיתי את החייל הסורי נכנס חזרה לבונקר ומדליק סיגריה. הוצאתי רימון ושלשלתי לו לתוך הבונקר ונפצעתי גם מהרימון שלי ונשרפתי. אחרי זה הזדקפתי, ירד לי ברז של דם מהחזה, חבשתי את עצמי ואיבדתי את ההכרה וזהו. גססתי שישה ימים והנה עכשיו אני 48 שנים על הרגליים".

דוד שרון, בן דודו של אברהם סולוביץ' ז"ל

אולגה דהאן, אחותו של משה נחמיאס ז"ל: "עד לפני שלושה חודשים לא ידענו שום דבר על איך הוא נהרג ומה היה, ואז נפגשנו עם שלמה ודני, ועמדי סיפר לנו את כל הסיפור. 48 שנים שלא ידענו כלום ופתאום אנחנו יודעים. היינו לבד כל הזמן הזה. עכשיו יש איתי הרבה אנשים. אנחנו לא לבד".

דוד שרון, בן דודו של אברהם סולוביץ' ז"ל: "אברהם סולוביץ' אני יכול לספר עליו הרבה. הוא נולד במחנה עקורים בגרמניה, הוא הספיק להשתחרר מגדוד סדיר לפני תקופת ההמתנה, יצר איכשהו קשר עם המג"ד מוסא קליין והוא שמח לקבל אותו חזרה לגדוד כקצין ותיק, שלא היה מזווד לגדוד. את סיפורי הקרבות כבר שמענו וזה הזמן להודות ליאיר ישי ולדני ביזר, ולעמדי, שבזכותם אנחנו יודעים על השעות האחרונות של סולוביץ'. תודה רבה".

יצחק דודזאדה, אחיו של שלמה דודזאדה ז"ל: "זה באמת הזדמנות בשבילי שסוף סוף שמעתי את הסיפור. אני הייתי בן שנתיים וחצי, אני לא זוכר את אחי. רק מסיפורים ותמונות ובביקורים איפה שהוא קבור ליד אברהם סולוביץ'. אבל זכור לי סיפור אחד מ-1995. שכן שלנו קומה מתחתינו נפטר והשאיר ילד בן 4. אז אמרו בשכונה: מעניין אם הוא יזכור את האבא שלו, הילד הזה. אז פתאום אמא שלי אמרה – איציק, זה אני, היה בן שנתיים וחצי, אבל כשהוא היה רואה חייל במרפסת הוא היה אומר לה – אמא, הנה שלמה.

אפי עמדי [מימין], שנפצע קשה במסגרת כוח סולוביץ', עם יצחק דודזאדה, אחיו של שלמה דודזאדה ז"ל

"לא מזמן היה התאריך שלו ב-א' בסיוון, ואני כל שנה אומר את הקדיש בבית כנסת אחרי השיעור גמרא, ויש שם רב גדול, רציני, אמרתי לו – תעשה אשכבה לאח שלי, הוא חייל. הרב עשה אשכבה ואמר אחרי זה: מה אפשר להגיד עליו עוד? כמה עוד אפשר להעלות אותם למעלה את האנשים האלה? והדבר הזה עשה לי שפעם ראשונה אני בא לפה. כל פעם היו מבקשים ממני מגולני לבוא לכל הטקסים האלה, אבל מה ששלמה ושרהל'ה [המארגנים] בטלפונים שלהם אליי עשו, הרגשתי שזה משהו שונה, משהו שכדאי הפעם לבוא, והנה סגרנו מעגל. ואני כל כך שמח. והדברים האלה שהרב אמר, כמה אפשר להעלות אותם, כי האנשים האלה נשמתם בגן העדן, המילים האלה נכנסו בי. ותודה רבה במיוחד לאפרים [עמדי] שעכשיו אנחנו יודעים שנקם את נקמתו של שלמה, וזה עושה לנו טוב".

דורון כהנא, אחיו של יגאל כהנא ז"ל: "אני רוצה להודות על המפגש הזה, משום שהוא בשבילי המפגש הראשון שאני שומע סיפורים מפי הגבורה, והסיפורים באמת מרתקים, מצמררים, ובעצם פוקחים את העיניים מעבר למה שאנחנו יודעים על הקרב הזה, שהיה פה כל השנים, שעברו פה.

דורון כהנא, אחיו של יגאל כהנא ז"ל. "סוף כל סוף אני יודע מה קרה כאן"

"48 שנים זה מספיק שנים לחקור ולתחקר, ולנסות להבין מה באמת קרה פה. ואמרו פה שלא עשו מספיק מחקרים על העניין. המצחיק הוא שהגעתי לפגישה הזו, כי הזמינו אותי לפגישה של בני גרעין וכיתה שהדרכתי אותם, בני כיתה של יגאל, וביקשו שאספר את הסיפור של מה שקרה כאן. אני מוכרח לומר שרק ברגע זה שמעתי מאפרים [עמדי] שיגאל נהרג בקרב הזה, כשהוא נכנס לתעלה עם עוד חמישה חברים שלו. בואו נאמר – אותי זה משחרר באיזו צורה, כי אני באמת סוף כל סוף יודע מה קרה. כי עד היום אני לא ידעתי, אני פשוט לא ידעתי. מי היה יגאל? אני מציע שתשאלו את החברים שלו, הם יספרו לכם הכי טוב".

עמדי: "הוא היה אגדה בחייו".

דורון כהנא: "יגאל היה נער תוסס, מלא חיים, שמסביבו תמיד התרחש הכל. ואני חושב שבזה אני אומר את הכל. תודה לכם".

סיומו של הקרב: כוח הסיירת/ צבי פז גולדה/ הסמח"ט

כעשרה מלוחמי הסיירת הגיעו לאירוע, ביניהם שלושה שהשתתפו בקרב [דוד כהן, מוקי פלג ושוקי קובץ]. היתר היו לוחמים שנותרו בחורשת טל בעת הקרב. אלא שהחבר'ה האלה לא נותרו עד לסיום ועזבו קודם לכן. בקרוב יתפרסם כאן פוסט מיוחד על פן נוסף של הסיירת בכיבוש תל פאחר.

רפי בן מרדכי, החובש של כוח גולדה

רפי בן מרדכי, חובש ב"כוח גולדה" – בפיקוד רס"ן צבי פז ז"ל, שהגיע עם טנדר אל תל פאחר מכביש הנפט מכיוון דרום: "גולדה קיבל עונש מפני שבחלק הראשון של המלחמה, כשנכנסנו לגדה והיה ברור שגולני לא יעשו כלום, אז במקום למלא את הפקודה ולסובב לאחור ובניגוד לפקודת הסמח"ט משה גת, הוא הצטרף למשה יוסף [מג"ד 17] ונלחם בשכם. כעונש על זה אמרו לו – אתה בעתודה עכשיו ויותר אתה לא נלחם.

"כשהסתבך העניין בתל פאחר קראו לו ואמרו לו – אתה לוקח כוח של אמבולנסים ומחלץ פצועים. הגענו איתו לגבעת האם, היה שם פקק ענקי, הכל היה סתום לגמרי. גולדה השאיר את האמבולנסים עם קצין ועשה סיבוב כדי להגיע לתל ולעשות את מה שניסה לעשות כל המלחמה – להילחם.

"עלינו לדרך הנפט, פגשנו בדרך את הסיירת שנפגע להם כלי, העלינו אותם, דהרנו לתל, נכנסנו לתל עם הגלדיאטור. מסביב היו המוני נפגעים צועקים, גולדה הלך למלחמותיו, ואני כחובש התחלתי לחבוש, וחבשתי וחבשתי, פגשתי שם את מיכאלי עם כדור חודר ופחות או יותר גוסס, הפכתי את הגלדיאטור לאמבולנס, אילתרתי מהגלידאטור אמבולנס, הורדנו כל מי שאפשר, ואת מיכאלי הצלתי. גולדה לצערי נהרג בכניסה. ששון קרקוקלי מהכוח שלנו הצטרף לכוח אחר בתל ונלחם בגבורה עד שנהרג".

יאיר ישי, מא"ז מאלמגור שצורף לגדוד 12: "אני הייתי בכוח של סולוביץ' מבורג' בביל וגם פה. וצבי [אייזנברג] ואנוכי נותרנו ביעד במבנה ההוא, אחרי שהכוח הזה חוסל. הסיירת עברה אותנו והיו בערך 15 איש, עם עוד נספחים. הלכו מסביב והגיעו עד העמדה מאחורי האקליפטוס, וכאן היה המפגש של רובקה עם הקצין הסורי. הסיירת עצרה, אברהם רימון מהסיירת נהרג והם עצרו במקום הזה.

"הסמח"ט שהגיע אחריהם פגש בי, ראה שאני קצין, רצה לשמוע מה שקורה. אחרי שהסברתי לו התקדמתי יחד איתו. לא הלכנו בתעלה של הסיירת, אלא במקביל לה, אבל כשהגענו קרוב שמענו את רובקה צועק – הסמח"ט הסמח"ט. אז שנינו קפצנו ועברנו מהתעלה והגענו לרובקה, ראינו מה שקורה שם וזו היתה נקודת שבירה גם שלנו והסתבר גם של הסורים.

יאיר ישי. התחיל בכוח סולוביץ', סיים בכוח הסמח"ט

"נשארו מהסיירת להמשך הלחימה רק חוליה של שלושה. רובקה נפצע, דוד כהן נפצע, גם אחרים, נותרו שלושה, אבל מי שבא עם הסמח"ט זה חיים יפרח, שאיננו פה היום, שלקח פיקוד ופקד על חוליה של הסיירת לנוע ראשונים לתעלות שאתם רואים פה. אני כבר סיפרתי לפני שנה שתש כוחי ולא רציתי להמשיך, אבל יפרח נתן פקודה, אמר לי – אתה מפקד החוליה, והסמח"ט ואייזנברג בחוליה שלי. הלכתי אחרי חיים יפרח בתעלה המחופה, הכניס אותי ואמר תטהר פה, והוא והסיירת המשיכו לתעלה מקבילה. בתעלה המחופה הזו נתקלתי באלכס קרינסקי הרוג מהגל הראשון. כבר לא פתחו עלינו באש, אני כבר הפסקתי לירות כי היתה לי הרגשה שהסורים כבר נשברו והם לא לוחמים. הגענו פה לקצה התעלה המחופה, יצאנו החוצה וחיים יפרח והסיירת הגיעו מהתעלה המקבילה. לא ירו עלינו יותר, גם אנחנו הפסקנו לירות, ובמקום ההוא ליד האקליפטוס מצאנו את הגופה של מוסא הרוג. בשעה 6:22 הסמח"ט מודיע בקשר – תל פאחר בידינו".

סוף דבר

בשעה טובה תם מפגש תל פאחר 2015, תודה לאלה שנותרו עד לסיום. בעוד שנתיים ימלאו 50 שנה למלחמת ששת הימים. כמו זה שנראה, את האירוע הזה כבר יארגנו חטיבת גולני וצה"ל. אולי בפעם הבאה נעשה שיחזור של המסע של גדוד 12 והטנקים מגבעת האם ועד לתל פאחר, ונעשה את זה ברגל. יש לכם שנתיים להיות בריאים ולהיכנס לכושר. תודה לכולכם.

כמה תמונות אווירה

מימין: שמוליק מוראד, יוסי פרידמן, הדר דוראון ומנחם רובינשטיין

רחמים יוסיפון היה בפלוגה ב' שכבשה את בורג' בביל. המראות והריחות מגיא ההריגה רודפים אותו עד היום, ובגללם לא העז לבקר מאז בתל. בעזרת חברו לפלוגה אפי עמדי ובליווי בנו חזר יוסיפון לתל פאחר לראשונה מאז 1967. הוא עמד דקות אחדות בחזית המערבית והשקיף למטה אל האיזור שבו ראה את חבריו נפצעים ונהרגים. "עברתי את האירוע בסדר", סיכם, "אני חושב שקצת יצאתי מזה, צריך לארגן מפגש לאנשי הפלוגה שלנו"

גבי דויטש [מימין], בן אחותו של מוסא קליין ז"ל, בשיחה עם יוסף לילו ודוד פופוביץ' מגדוד 12

עמרם שטרית [מימין] וחיים סייג, אחיו של מיכאל סייג ז"ל

יוסי פרידמן, קמב"צ 12, מעיין בעלון שחולק לבאי מפגש תל פאחר 2015

אנשי סיירת גולני 1967

מדלן שוקרון, אלמנתו של אמנון שוקרון ז"ל, עם נכדיה

תודות לאלה שעזרו: גדוד 12, המועצות האיזוריות גולן וחוף אשקלון – וכמה אנשים טובים

שרהל'ה סייג. מפיקה, מתאמת, מארגנת ויוזמת

רס"ר גדוד 12, שלום חזן. הוא וחייליו אירגנו את כל האמצעים למען הצלחת האירוע ועבדו ללא ליאות

צילומי סטילס: ברית

צילום וידאו: צביקה

על המוסיקה: ינון ביזר

עמדת הרישום. מימין: עוזי, דינה ועופרה

הקראת שמות הנופלים: שרית

האיש והדובדבנים. אמיר דובדבני מקיבוץ אלוני הבשן הביא לחבר'ה כמה ארגזי פירות שאותם קטף באותו בוקר

___________________________________________________________________________________________________________________________