"לא הייתי קורא לזה הצלחה גדולה"

הלל בן מאיר, קמב"צ גולני, היה בזחל"ם הפיקוד בזמן כיבוש תל פאחר ותל עזזיאת * על מידת השליטה של המח"ט בנעשה הוא מספר: "אני אומר בכאב לב שכמעט ולא היה לנו קשר. עם גדוד 12 לא היה לנו קשר, עם גדוד 51 כמעט ולא, למעשה המח"ט היה די מנוטרל בקטע הזה, כי בלי קשר אין לו הרבה מה לעשות, הוא לא יכול היה להשפיע" 

הלל בן מאיר [משמאל]

1970 לערך, הלל בן מאיר [משמאל] עם יונה אפרת, בני ענבר מג"ד 51 [בגבו למצלמה] ורובקה אליעז, שהיה מ"פ הסיור בקרב תל פאחר

סרן הלל בן מאיר היה במלחמת ששת הימים קמב"צ חטיבת גולני. ככזה מובטח היה מקומו בזחל"ם החטיבה הקדמי שניהל את הקרבות של גדוד 12 וגדוד 51 על תל פאחר ותל עזזיאת ביום שישי ה-9 ביוני 1967. בראיון שפורסם כאן עם הקמ"ן דאז אורי שמחוני, סיפר זה על הנעשה בסביבה הקרובה של המח"ט יונה אפרת, כולל שליחתו ברגל לבדוק אישית מה מתחולל מתחת לתל פאחר לאחר איבוד הקשר עם גדוד 12. כעת מספר כאן בן מאיר על מהלך העניינים מהזווית שלו.

הוא התגייס לצנחנים ב-1959 ובהמשך הגיע לגולני בלי שראה בכך פחיתות כבוד, כמקובל באותם ימים: "מעז יצא מתוק, אני חושב שקצין בגולני זה מכובד". הוא הגיע לגדוד 12 שם שימש מפקד מחלקת חבלה, אחר כך היה סמ"פ ["של ברוך דורון, דרפסקי"], היה מדריך בבה"ד 1, חזר לגולני ושימש מ"פ בגדוד 51 ובשנת 1966, לבקשתו של המח"ט, הפך לקמב"צ, תפקיד שמילא במלחמת ששת הימים.

על ההכנות של החטיבה לקראת המלחמה הוא מספר: "היו תכנונים מכאן ועד להודעה חדשה, וחלק מזה במהלך המלחמה היו בביצועים. גולני נלחם גם ביהודה ושומרון, בכיבוש ג'נין ושכם – הגדוד של המ"כים. היה לנו תכנון להבקיע דרך הבקעה ולרדת ולתפוס את המעברים בירדן. מה שיצא בסיכומו של עניין זה לתכנן על רמת הגולן ולהיות בשטחי כינוס די הרבה זמן, להיות חשופים לתקשורת ובינתיים כל הצבא נלחם וכובש ומנצח, ורק גולני לא נלחם חוץ מגדוד 17 בשכם. היינו מתוסכלים בצורה בלתי רגילה. זה לא להאמין. אנשים אמרו – אם המלחמה מסתיימת מבלי שאנחנו נלחמים אנחנו מורידים את התג של החטיבה. קיטרנו שלא יעלה על הדעת שחטיבה סדירה לא תשתתף בלחימה, בעוד שכל הצבא עושה הרבה מאוד".

מה ידעתם שאתם אמורים לעשות בחזית הסורית? "הכוונה של הפיקוד היתה שנבקיע ברמת הגולן, ככה זה היה מאז ומעולם. אלוף הפיקוד ייעד אותנו למטרה הזאת, וגם שמר עלינו מפני מעורבות באיזורים אחרים של לחימה כדי שנהיה לו זמינים. הרי כל אלוף רוצה שהיחידות הטובות יהיו תחת שליטה שלו, כדי לעשות את מה שצריך על-פי התכנונים המבצעיים שהיו. אז ככה זה גולני. היו כמה תכנונים: אפשרות להבקיע בצפון, איפה שזה בסוף בוצע, אפשרויות להבקיע בדרום איפה שזה לא בוצע. היו לנו תכנונים לטפס על המצוקים אל תאופיק, חרב, כל האיזור הזה [גזרת דרום הכינרת]. מה שבוצע בסופו של דבר, זה אתה יודע".

יום ויומיים קודם לכן כבר יצאתם לכיבוש הרמה והוחזרתם. "היו יציאות לכיוון הלחימה, אבל הוחזרנו, אני לא יודע מה הסיבה עד היום. בכל מקרה, רבצנו בשטחי כינוס, טוענים את המצברים ומתכוננים למלחמה שאמורה להיות לא קלה. מיפקדת החטיבה היתה בתל-חי, ולפנות בוקר או בלילה הגיע מדדו או מדיין הודעה – מתי אתם מוכנים ליציאה? יונה אפרת אמר – עכשיו. – אז תתחיל לנוע. מוסא קליין [מג"ד 12] עלה על השולחן והתחיל לרקוד קזצ'וק מרוב שמחה על זה שהשתחרר הקפיץ. הוא היה ממוצא סלאבי וידע את זה. היה איש רעים להתרועע. אבל הוא אחרי כמה שעות כבר לא היה בחיים".

הלל בן מאיר 2016

הלל בן מאיר 2016

היה משהו מיוחד במהלך התנועה אל נקודת ההתחלה בגבעת האם? "נסענו בציר הרגיל, אני לא זוכר איזה כביש זה היה, הכביש מקרית שמונה לכפר סאלד, כשבדרך היינו צריכים לפנות לגבעת האם ולנוע בעקבות חטיבה 8 שהבקיעה ראשונה. חטיבה 8 טעו בדרך. הם היו צריכים לנסוע צפונה לעין פית וזעורה, אבל דני בונה ידידי, שהיה פעם מ"פ בגדוד, הוביל אותם והשתבש לו הציר והם פנו דרומה. אז בסדר, מעז יצא מתוק והם התנגשו במתחם הנ"ט של קלע בקרב שריון לא פשוט, אבל שרדו והצליחו להמשיך עד קונייטרה. וחטיבת גולני בעקבותיה. עלינו שם מדרום לתל אבו חנזיר [גבעת האם] ושם ראינו מה זה מלחמה. היו שם כמה זחל"מים שחטפו פגיעות ישירות, עם אנשים שרופים, שפוכים מבחוץ, מאוד לא סימפטי. זה מה שקידם את פנינו וזה סגר לנו את הסוויץ' שאנחנו הולכים למלחמה. על פי התוכנית, זחל"ם החטיבה היה אמור לנוע בעקבות גדוד 51, כשגדוד 12 היה צריך לעלות לציר הנפט ולבוא על תל פאחר מלמעלה ולקפל אותו כמו שצריך. הטנקים הובילו, נסחבו אל דרך המוצבים, היה מישהו שניווט אותם".

מ"פ בגדוד 12, שלמה סגל. "יכול להיות, והשריונרים כשיש דרך הם עטים עליה כמוצאי שלל רב, כי האלטרנטיבה היתה מאוד לא סימפטית. אני נסעתי על הציר ההוא אחר כך כמה פעמים, ציר ממש לא פשוט לעבירות".

לאיזה ציר אתה מתכוון? "הציר המקורי שאיתו היו אמורים לעלות לדרך הנפט ומשם צפונה לתל פאחר. זה היה פותר את הבעיה, כי אם הם היו באים לפי התוכנית המקורית, הקרב הזה היה מאוד מאוד חסכוני בחיילים. מה שקרה זה שהם נכנסו לשטח הריגה של טנקים סורים. אלה היו טנקים גרמנים, פנצרים, שהתחילו לירות על הזחל"מים ממש אש ישירה וכמה זחל"מים נדלקו. מוסא קליין, שראה את הקטסטרופה, אמר לפרוק מהזחל"מים ולנוע רגלית בלי סיוע, ישר אל תל פאחר בין שני מוצבים, שהיה הדרומי והצפוני. הכוונה של מוסא היתה לעבר המוצב הצפוני, שהיה היעד העיקרי, ושם הקרב השתבש בצורה מאוד קשה. מפקדים נפגעו, מג"ד נהרג, סמג"ד חטף כדור באוזן ויצא מכלל פעולה, היו הרבה מאוד נפגעים. אנחנו בזחל"ם הפיקוד לא ידענו מה קורה שם כי היו בעיות קשר".

את מי אתה זוכר בזחל"ם החפ"ק? "היה כל מטה החטיבה. היה המח"ט בראש ובראשונה, היה קצין המודיעין אורי שמחוני. קצין אג"מ לפי התפיסה של אז נשאר בעיקרית, זה ברוך גורודיש. היו איתנו גם קצין הקשר עידו רטן וכמה מש"קים מבצעיים. ואז כשהעסק הסתבך וברשת הקשר זה נודע, כי היו על כך סימנים, הסמח"ט לקח חלק מהסיירת ועלה מהציר המקורי ובא מלמעלה ותקף את המוצב לפי התכנון. וזה הלך, למרות שגם שם היה הרוגים. 'גולדה' למשל, שהלך איתם, שהסתפח אליהם עם כוח של בא"ח, הוא חטף כדור בראש ממש בכניסה".

מה זכור לך מרשת הקשר מרגע שגדוד 12 החל בלחימה שלו? "אני אומר בכאב לב שכמעט ולא היה לנו קשר. הקשר היה משובש ועם גדוד 12 לא היה לנו קשר, עם גדוד 51 כמעט ולא, למעשה המח"ט יונה היה די מנוטרל בקטע הזה, כי בלי קשר אין לו הרבה מה לעשות, הוא לא יכול היה להשפיע. למזלנו, הסמח"ט שהיה מאחור שמע את תעבורת הקשר וקרא את תמונת הקרב יותר טוב, זה היה מוישה גת ז"ל, והוא החליט בלי שהמח"ט נתן לו פקודה לקחת את כוח העתודה, שזה היה הסיירת וסגל בא"ח, ולעלות מהציר המקורי ולהכריע את הקרב. כי הוא הבין שהקרב הזה השתבש בצורה טוטאלית".

הקשר של יונה עם כל מה שקורה עבר דרך גורודיש? "היינו בהאזנה לרשתות הקשר של הפיקודים, אבל הקשר לא עבד טוב, אני לא יודע מאיזה סיבה".

מרשם קשר חטיבת גולני למבצע מקבת. בפועל - הקשר היה משובש עד מנותק

מרשם קשר חטיבת גולני למבצע מקבת. בפועל – הקשר היה משובש עד מנותק [ארכיון צה"ל]

כשגדוד 12 הסתבך, אתם רואים את זה? "אנחנו שומעים יותר מאשר רואים. כי אנחנו נסענו בעקבות גדוד 51 על דרך המוצבים התחתונה. גדוד 12 לא נסע בציר הזה, הוא נסע יותר גבוה".

מה היתה השעה שבה התחלתם לנוע אחרי הכוחות? "שתיים, שתיים וחצי, שלוש אולי. משהו כזה. היה חם, יום גרוע ללחימה".

כשגדוד 51 כובש את בחריאת וממשיך לתל עזזיאת, באיזה מרחק אתם מאחוריו? "כמה מאות מטרים".

היה להם שם טנק שהוביל ועלה על מוקש מעט לפני עזזיאת, זוכר את זה? "אנחנו לא נחשפנו לטנק שנפגע, אבל מה שעלה על מוקש שם זה נון-נון של הגדוד עם תובלת הדרג הלוחם שלו. הוא עלה על מוקש ואנחנו בבדיחה אמרנו שקצין האפסנאות של הגדוד הלביש על זה סדר גודל ציוד של רכבת".

כשגדוד 51 נע על הדרך שלו, ברגע הזה גדוד 12 מסובך למעלה. "הגדוד מסובך על שני המוצבים, גם הכוח של ורדי וגם הכוח של המג"ד, שכבר לא היה אז בין החיים לדעתי".

כשעוד קודם לכן כובשים את בורג' בביל. "אנחנו עברנו אחר כך למרגלות בורג' בביל".

אז כשיונה מנסה להבין מה הולך שם עם גדוד 12… "יונה מבין שיש בעיה והוא מושך כל הזמן קדימה, לא בציר המקורי".

לא בציר של גדוד 12. "לא בציר של גדוד 12, ואולי למזלנו, כי אם היינו נכנסים לשטח הריגה שם יכול להיות שזה היה נגמר אחרת. אז התחלנו לנסוע ובסוף הגענו לפאתי תל פאחר והבנו שיש שם בעיה לא פשוטה, אבל אז הסמח"ט הקדים את המח"ט והעלה את כוח העתודה בפיקודו לדרך הנפט וירד למטה והתחיל את הלחימה".

אגב, כוח העתודה המקורי היה גדוד 13, ידוע לך למה הוא לא הוכנס בזמן? "גדוד 13 היה באוטובוסים באיזשהו מקום, ולפי דעתי הוא אפילו לא התקרב כדי להריח אבק שריפה. יותר מאוחר, וזה שלב ב' למחרת, בכוחות ומשימות התחילו לחלק משימות. אמרתי למח"ט – רגע אחד, גדוד 13 לא לקח חלק בלחימה, אי אפשר שככה זה יסתיים, אני מציע לתת לו את הבניאס. ותודות לי, לאלוש [מג"ד 13] היה את הכבוד לכבוש את המקום המדהים הזה".

הוא דווקא רואה כבוד בזה שהיה הראשון לתפוס מאחז בחרמון. "ואני הייתי איתו. התחלנו לטוס למעלה וההליקופטר לא סחב ועשה נחיתת אונס באיזשהו מקום. זה מאחז שנולד אאוט אוף דה בלו. היה צריך לאסוף שמיכות חמות, וקדימה עולים לחרמון. רק מיקמנו את היתד. וכל זה תודות לאלוש ותודות לעבדך הנאמן".

מה הסיכום שלך לקרב תל פאחר? "בסופו של דבר עמדנו במשימה, אבל לא הייתי קורא לזה הצלחה גדולה כי סטינו מהתוכנית המקורית, שהיתה תוכנית טובה והושקעה בה מחשבה וכל המשאבים. אבל קרה בה מה שקורה בהמון קרבות, שדברים משתבשים, ובעצם שום קרב שאני מכיר פרט לתל עזזיאת לא זרם לפי התוכנית. תל עזזיאת זה מקרה יוצא דופן ולכן הוא נשכח בתהום הנשיה, כי הגדוד כבש את המוצב כמו שצריך למרות שהוא היה מוצב אימתני. בתל פאחר לא ידענו בכלל שזה סדר גודל כזה של כוח".

ובגלל שתל עזזיאת נחשב ליעד הקשה יותר, החפ"ק הלך אחרי גדוד 51? "כן, הקרב העיקרי היה אמור להיות בתל עזזיאת. זה היה ה-קרב של החטיבה ושל קרב ההבקעה כולו. מיקום מיפקדת החטיבה היה בין שני הגדודים, שהיו אמורים לעשות את עיקר העבודה. בני [מג"ד 51] עם הגדוד שלו עשה את העבודה היטב, היה לו סגל טוב עם אמיר דרורי ואייזנברג, וגדוד 12 מי ששם הכריע זה חיילים. חיילים הלכו שם עם הראש בקיר, במובן החיובי. חתרו למגע, חתרו לירי, חתרו למפגש עם הסורים ולעימות, וזה הסתדר. הסורים ברגע שהבינו שהם כלואים, ובעורפם היתה הסיירת החטיבתית עם הסמח"ט, ומהצד ממערב להם היה גדוד 12 שכבר היה מפוצל, שני כוחות פעלו בו זמנית על המוצב הדרומי, וזה התחיל ללכת".

המח"ט יונה אפרת בזחלם הפיקוד [מתוך סרט שחזור קרבות ששת הימים]

המח"ט יונה אפרת בזחלם הפיקוד [מתוך סרט שחזור קרבות ששת הימים]

מה אתה זוכר ממה שיונה אפרת מדבר על ההסתבכות של גדוד 12? הוא כינה במהלך הקרב את המהלך של גדוד 12 כטעות. "לא היתה טעות. מוסא נקלע למצב שהוא לא יכול אחרת. הרי הוא לא יכול לסובב שם טור ממונע ולהתחיל לחזור ולחפש את הנתיב המקורי, זה בלתי אפשרי. מוסא נתן פקודה שכל מפקד בר דעת שהוא רציני היה נותן – לפרוק מהזחל"מים ולהתחיל לכבוש אותו באמצעים שהיו לנו. אלא שהעסק הזה הסתבך בגלל ריבוי הנפגעים, בעיקר מסגל הפיקוד, ותודות לחיילים שחתרו, ובאמת מגיע שאפו לכל החיילים של הגדוד, הקרב הסתיים כפי שהוא הסתיים".

מה שמעת מיונה אחרי המלחמה בניסיון להבין מה קרה ואיך? הוא הרגיש איזו אשמה לגבי ניהול הקרב, על זה שלא ידע כל כך מה קורה? "אני לא חשתי שיש בו איזשהם, לא אגיד יסורי מצפון, אבל איזשהו חשבון נפש. היות והחטיבה הצליחה לעשות את מה שנתבקשה לעשות, אז יונה בתמונה כוללת של קרבות שלא כולם הולכים כמו שצריך, ואם יש בעיות אז פותרים אותן, והוא אשר היה".

אז בתל פאחר היו 34 הרוגים ובתל עזזיאת הרוג אחד בלבד, ולעומת זאת למחרת בדרך לבניאס שפגז פגע בגדוד 51 וגרם למותם של מספר חיילים. "היה פגז על כל הכוח. אנחנו ראינו את זה במשקפות. החפ"ק היה בתל פאחר, הם החלו לנוע לכיוון הבניאס וראינו את הפגז נוחת בכוח. אוי ואבוי, אבל זה מלחמה".

וזה פגז של מי? "פגז סורי כמובן".

בגדוד 51 אמרו בזמנו שזה פגז שלנו. "עכשיו כשאתה אומר לי – אני לא יודע. לפי האפקט של הפגז שראינו זה היה פגז של תותח, לא של מרגמה".

בדיעבד, מה היה צריך לעשות אחרת כדי שקרב תל פאחר יצליח יותר? "התוכנית במקור היתה תוכנית טובה. לא הקדשנו מספיק זמן לאמת את הבקיאות של האנשים בצירים. כי אילו היינו מקדישים זמן, היו שולחים סיור לילה של המפקדים המובילים, שיילכו עקב בצד אגודל ויעלו בתוואי עד לדרך הנפט. ואז הטעות הזו לא היתה מתחוללת".

אתה מתכוון סיור מפקדים בשטח אויב. "למה לא? אם צריך אז נכנסים חוליה של שלושה אנשים עם חילוץ וסיוע, נכנסים פנימה, עושים את התוואי הזה לפחות באיזורים הבעייתיים מהעלייה מגבעת האם, ולא למשוך עם הדרכים הסלולות שבשטח בזלתי וטרשי. זה מאוד מושך לחפש דרך שהיא מובילה למגמה ולהתלבש עליה. כשהייתי מ"פ בגדוד 51 התלוו אלינו קצינים צרפתים שבאו אלינו מהלחימה באלג'יריה. הם היו איתנו באיזה תרגיל לילה. אנחנו הולכים מבסוטים ועושים סיכום, ואז תופס אותי אחד מהם ואומר לי – תשמע, באלג'יריה הפלוגה שלך כבר לא היתה קיימת. אמרתי מה קרה. אמר – הלכתם בדרך. וזה לימד אותי אחר כך לקח גדול: לא ללכת בתוואים שסלולים וברורים, כי גם האויב יודע שזה מה שעלול לקרות והוא ישים לך מארב או ימקש או יטווח את זה. וזה מה שהיה בדרך הזו. אתה חושב שהתותחנים הסורים היו כל כך טובים? הם רק מיקמו את הקנים שלהם מבעוד מועד לשטחי הריגה שציפו שצבא ישראל יעלה דרכם".

לגבי הסיור המקדים, דווקא היה לכם הרבה זמן בתקופת ההמתנה. "כן, אבל קיבלנו הרבה משימות, עד שלבסוף ננעלנו על האיזור הצפוני. מבצע מקבת, אם אני לא טועה, קראו לזה".

גדוד 12 שנע על תוואי ההטיה ועוד לא הגיע ליעד כבר ספג אש מדויקת ממערב וצפון, למשל ממתחם חירבת סודה. "חירבת סודה שלט בו, שם היו הפנצרים האלה, גרוטאות גרמניות שהם קנו עם שלדות עם תותחים 75, והם עשו את העבודה שם".

מה ידעתם על המתחם הזה? "לא ידענו על קיומו ועל האפשרות של אש שטוחת מסלול".

זה כשל מודיעיני. "אפשר לקרוא לזה ככה. אם אין את האינפורמציה אפשר לקרוא לזה כשל מודיעיני".

איזה כשלים נוספים היו? "דבר שלא בא לידי ביטוי בקרב הזה הוא חיל האוויר. היתה תוכנית אש, היה לנו קצין סיוע אוויר, אבל בפועל חיל האוויר לא סייע כלל למהלך הקרב, לא בתל פאחר ולא בתל עזזיאת".

תל פאחר

תל פאחר. "לא ידענו על הטנקים בחירבת סודה"

יש קצינים שלחמו בתל פאחר וטוענים שניהול הקרב של יונה אפרת לא היה טוב. כמי שהיה איתו בזחל"ם הפיקוד, מה דעתך? "לו היתה למח"ט יכולת לקרוא את מה שקורה ולהיות מעורב באמצעות הקשר או במשהו אחר, אז היתה לו אפשרות לשלוט. עובדה, היה לו כוח עתודה והוא היה יכול להפעיל אותה. לא הסמח"ט היה צריך לקחת את היוזמה ולעלות עם העתודה. אבל מעבר לזה אני חושב שהוא פעל יחסית בסדר, ובסוף הקרב הוא עלה למעלה עם הקמ"ן".

מה היה אחר כך כשהגעתם לקונייטרה? "כל המוצבים ברמת הגולן זה פועל יוצא של תכנון מיפקדת החטיבה דאז".

זכור לך תחקיר של החטיבה שנערך בקונייטרה ונקטע באיבו? "זכור לי תחקיר שהוקלט בטייפרקורדר שלל ושנמסר לפענוח לגלי צה"ל כי הוא היה באותות אחרים משלנו".

זה כנראה פאנל שהוקלט כעשרה ימים לאחר המלחמה ותמלולו פורסם כאן בבלוג [לחצו לקריאה]. "לא יודע".

מה היה בתחקיר המדובר בקונייטרה שפוצץ? "לא הייתי בתחקיר הזה מאחר שיונה שלח אותי לגבעת האם לתדרך עיתונאים, אבל אני יודע שהסמח"ט האשים את רובקה [מ"פ הסיור] בפחדנות. רובקה שהגיע לכניסה לתל פאחר לא הזדרז לקפוץ לתעלות, וזה עלה בתחקיר".

היו תחקירים או שחזורים שכן השתתפת? "השתתפתי בשחזור ושם היתה אפיזודה. אלוף הפיקוד ביקש שנפגוש צוות צילום, לא של דובר צה"ל, ונעשה להם שחזור על תל פאחר. אלא שצוות צילום אחר הקדים אותם והגיע, וגורודיש חשב שבפני אלה צריך לעשות את ההצגה ואחרי זה התברר שזה לא הם. הצוות המתוכנן שבאו אחר כך התלוננו אצל דדו, ודדו שאל מה קרה. התברר שהצוות שהגיע בלי תיאום היה של התנועה הקיבוצית".

מה ידוע לך על מה שקרה עם אסון בית המכס? "מעט ידוע לי. אני רק יודע שהיינו במיפקדת החטיבה, ויונה שהיה בפיקוד המטכ"ל חזר נרעש כולו ואמר – הלכה מחלקה. פינו שם איזה מצבור של מוקשים ומשהו התפוצץ וכל המחלקה התאדתה ולא נשאר כלום".

למשפחות היו אחר כך טענות שהסתירו מהן. "בצדק, קודם צריך לספר למשפחות מה היה, וצריך להנציח".

*****

מאותה תקופה הלל בן מאיר לא חזר הביתה בריא ושלם. ב-17 באוגוסט 1967 הוא איבד רגל והשנייה נפגעה קשה. הוא מספר על כך: "הייתי כבר קמב"צ בסוף הדרך, הייתי אמור לעבור להיות סגן מפקד בסיס האימונים החטיבתי והיה לי כבר מחליף, עודד שחר ממיפקדת החטיבה. ואז נהוג היה לעשות תרגילים על המוצבים הסורים. גדוד 51 עשה שם תרגיל ואחד החיילים עלה על מוקש. היה נהוג שכל תאונה וכל משהו יוצא דופן שולחים קצין לבדוק ולדווח למח"ט. ואז יונה ביקש שאלך לראות מה זה. הלכתי לשם, בדקתי, חזרתי ואמרתי ליונה – זה שדה מוקשים".

איפה זה היה בדיוק? "באחד המוצבים ממערב לקונייטרה, חפר קראו לו.

מפת מודיעין של איזור הכפר חפר והמוצבים שסביבו המסומנים כממוקשים. חפר נמצא כ-4 ק"מ דרומית-מזרחית לקיבוץ גונן

כאן נפצע הלל. מפת מודיעין של איזור הכפר חפר והמוצבים שסביבו המסומנים כממוקשים. חפר נמצא כ-4 ק"מ דרומית-מזרחית לקיבוץ גונן

"חזרתי ואמרתי למח"ט – זה המצב, הרי הייתי הרי קצין חבלה בעברי, והוא אמר לי – גדעון סמ"פ מגדוד 51 חזר משם והוא יוביל אותך. אז שאגיד למח"ט 'לא?', שאראה חשש ופחד? אז נסענו בג'יפ שלי, גדעון והנהג ואני, לראות מה היה שם. אמרתי שזה שטח ממוקש. ואחר כך גדעון סיפר לי שחשבו שנפל במהלך התרגיל רימון פריצה, ומזה נקטעה לו הרגל. אבל מה שאכל אותו, אכל גם אותי. בדרך חזרה מהשטח אני אומר לגדעון – איזו אדמה ארורה, וכמו שאני מדבר – בום. אז מילא רגל אחת, ניחא, אבל גם הרגל השנייה התרסקה. וגדעון מסכן, ניסה להרים אותי, אבל כבר אז שקלתי איזה 75 קילו. הוא הלך להביא את הנהג ואני נשארתי שם על הרצפה מסתכל על הכוכבים. רגל אחת נקטעה מתחת לברך והשנייה היתה מרוסקת ולא יכולתי לעמוד עליה. זה היה מוקש נעל צ'כי, נראה כמו מאפרה, יפה להפליא, אבל קטלני".

לאחר תקופת שיקום של מספר חודשים חזר בן מאיר לצבא. הוא ביקש תפקיד פיקודי, אבל המח"ט קותי אדם סירב לכך בגלל מצבו ["זו היתה תקופה של פעילות מבצעית בבקעת הירדן, והוא אמר לי – אתה חושב שאתה מסוגל ללכת 7-6 ק"מ?"]. הוא השלים תואר ראשון, מונה לסגן מפקד בא"ח 1 ולאחר מכן לקצין חינוך של פיקוד צפון. אחרי שחרורו שימש במשך שנים רבות מזכיר מחוז צפון של ארגון נכי צה"ל. מכיוון שבן מאיר מספר שלתפקיד קצין החינוך הפיקודי הוא הגיע בזכות ידידו מתי רובינוביץ', שהיה בששת הימים קצין השלישות של גולני, אני שואל מה דעתו על כך שרובינוביץ' היה בזחל"ם של מוסא קליין בתקיפת תל פאחר [לקריאת תחקיר מח' היסטוריה עם מתי רובינוביץ' – לחצו כאן].

"אני לא מכיר את זה", הוא אומר, "אני שומע את זה פעם ראשונה, אבל זה לכבודו ייאמר. כי קצין שלישות לא מחויב להריח אבק שריפה וללכת עם הכוח המסתער, והוא חשב אחרת. מתי הוא לא טרמפיסט, הוא קצין שלישות של חטיבה וזה בסדר גמור שהוא יריח מלמטה מה קורה. הוא היה קצין שלישות מעולה, גם של החטיבה ואחר כך של הפיקוד ואחרי זה היה עוזר של שר הביטחון. הוא עשה את כל תפקידיו לעילא ולעילא".

———————————————————————————————————————————————————————-

לכל כתבות חטיבה 1 במלחמת ששת הימים שהתפרסמו בבלוג נעמוש – לחצו כאן

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “"לא הייתי קורא לזה הצלחה גדולה"

  1. להלן מקבץ הערותי מס' 1 לנאמר בכתבה.
    כמובן שיש לי היום יתרון על מה שזכור לכל אחד בניפרד כיון שבזכותו של שלמה יש בידינו מסמכים כמו יומני המבצעים שנרשמו בזמן אמת ועשרות עדויות המאפשרות לנו להצליב אותן ולברור את מה שמאושש ע"י יותר מעדות אחת.
    לכן אין כאן כוונה אלא להותיר לקוראים לשפוט את הנאמר על רקע הידוע לנו לאחר מחקר עמוק.

    בן מאיר: "על פי התוכנית, זחל"ם החטיבה היה אמור לנוע בעקבות גדוד 51, כשגדוד 12 היה צריך לעלות לציר הנפט ולבוא על תל פאחר מלמעלה ולקפל אותו כמו שצריך. הטנקים הובילו, נסחבו אל דרך המוצבים, היה מישהו שניווט אותם".
    >דני: בן מאיר חושב שהסיבה שלא עלו לדרך הנפט היא בגלל שהמחלקת הטנקים המובילה ואיתה סגל הנווט "נסחבו" על תוואי ההטיה אל מתחת לתל פאחר. זו היתה כנראה דעתו של המח"ט. עפ"י הידוע לנו, המג"ד מדוו"ח שנמצא ליד עין א'דיסה. הדיוו"ח נרשם ביומן המבצעים החטיבתי "הקטן" שנרשם בזחל"ם המח"ט.

    שלמה: מ"פ בגדוד 12, שלמה סגל.
    בן מאיר: "יכול להיות, והשריונרים כשיש דרך הם עטים עליה כמוצאי שלל רב, כי האלטרנטיבה היתה מאוד לא סימפטית. אני נסעתי על הציר ההוא אחר כך כמה פעמים, ציר ממש לא פשוט לעבירות".
    >דני: לא היתה דרך כבושה אבל בהחלט ניתן היה לעלות באיזור עין א'דיסה בודאי עם טנקים ואף עם הזחל"מים.

    שלמה: לאיזה ציר אתה מתכוון?
    "הציר המקורי שאיתו היו אמורים לעלות לדרך הנפט ומשם צפונה לתל פאחר."
    דני> חבל ששלמה לא ממשיך לשאול מהוא הציר המקורי.
    "זה היה פותר את הבעיה, כי אם הם היו באים לפי התוכנית המקורית, הקרב הזה היה מאוד מאוד חסכוני בחיילים. מה שקרה זה שהם נכנסו לשטח הריגה של טנקים סורים. אלה היו טנקים גרמנים, פנצרים, שהתחילו לירות על הזחל"מים ממש אש ישירה וכמה זחל"מים נדלקו.
    > דני: ידוע לנו שהירי בוצע ע"י טנקים מסוג T-54 בעלי תותח 100 מ"מ.

    " מוסא קליין, שראה את הקטסטרופה, אמר לפרוק מהזחל"מים ולנוע רגלית בלי סיוע, ישר אל תל פאחר בין שני מוצבים, שהיה הדרומי והצפוני."
    > דני: לפני כן, היה על מוסא להחליט להמשיך על תוואי ההטיה צפונה. הוא אכן הורה לפלוגה א' לעלות ממערב למזרח. אין לנו הוכחה שהתכוון גם שיתר הגדוד יעלה באותה צורה.
    ההיפך הוא הסביר. המג"ד יחד עם פלוגת הטנקים המשיך לנוע צפונה מנקודת העליה של פלוגה א' ועלה מהצומת של בורג' בביל מזרחה עד שהוכרח לעצור ע"י אש טנקים מחרבת סודה ומתל פאחר הצפוני. יתכן אם כן שניסה לאגוף את נמוצב בדרך העולה מצפון לו.

    בן מאיר: "הכוונה של מוסא היתה לעבר המוצב הצפוני, שהיה היעד העיקרי, ושם הקרב השתבש בצורה מאוד קשה. מפקדים נפגעו, מג"ד נהרג, סמג"ד חטף כדור באוזן ויצא מכלל פעולה, היו הרבה מאוד נפגעים. אנחנו בזחל"ם הפיקוד לא ידענו מה קורה שם כי היו בעיות קשר"."

    את מי אתה זוכר בזחל"ם החפ"ק? "היה כל מטה החטיבה. היה המח"ט בראש ובראשונה, היה קצין המודיעין אורי שמחוני. קצין אג"מ לפי התפיסה של אז נשאר בעיקרית, זה ברוך גורודיש. היו איתנו גם קצין הקשר עידו רטן וכמה מש"קים מבצעיים."
    > דני: אחד ממש"קי המבצעים רשם את יומן המבצעים "הרזה".

    בן מאיר: "ואז כשהעסק הסתבך וברשת הקשר זה נודע, כי היו על כך סימנים, הסמח"ט לקח חלק מהסיירת ועלה מהציר המקורי ובא מלמעלה ותקף את המוצב לפי התכנון."
    > דני: ניתן להתרשם שעד שהסמח"ט עם חלק מהסיירת לא הגיע דבר לא נעשה.
    העובדות הן שהמח"ט הורה לסמח"ט לצאת לתל פאחר בשעה 16:00. הסמח"ט הגיע לשער הצפוני רק בשעה 18:00. מפקד הסיירת עם כ-12 חיילים אמנם הגיע קודם אבל נכנס לתל הצפוני רק בשעה 18:00. בשלב זה נותרו חיילים סורים בחלק הצפוני מערבי וההתנגדות היתה חלשה.

    בן מאיר: "וזה הלך, למרות שגם שם היה הרוגים."
    > דני: לסיירת היו שני הרוגים.
    בן מאיר: "'גולדה' למשל, שהלך איתם, שהסתפח אליהם עם כוח של בא"ח, הוא חטף כדור בראש ממש בכניסה".
    > גולדה הגיע לשער הצפוני ופגש שם את רובקה מפקד הסיירת. עלה לצפות מערבה ונפגע מירי צלף. כוח הסיירת בשלב זה המתין בשער עד שהגיע הסמח"ט.

    שלמה: מה זכור לך מרשת הקשר מרגע שגדוד 12 החל בלחימה שלו?
    בן מאיר: "אני אומר בכאב לב שכמעט ולא היה לנו קשר. הקשר היה משובש ועם גדוד 12 לא היה לנו קשר, עם גדוד 51 כמעט ולא, למעשה המח"ט יונה היה די מנוטרל בקטע הזה, כי בלי קשר אין לו הרבה מה לעשות, הוא לא יכול היה להשפיע."
    > דני: בכל זאת יש מספר דיוו"חים של גדוד 12 על הגיעו לתוואי ההטיה, על הגיעו לעין א'דיסה, על המשך תנועה לכיוון תל פאחר ועל פגיעה בזחל"ם המרגמה של השיריון ולאחר מכן של זחל"ם המג"ד.

    בן מאיר: "למזלנו, הסמח"ט שהיה מאחור שמע את תעבורת הקשר וקרא את תמונת הקרב יותר טוב, זה היה מוישה גת ז"ל, והוא החליט בלי שהמח"ט נתן לו פקודה לקחת את כוח העתודה, שזה היה הסיירת וסגל בא"ח, ולעלות מהציר המקורי ולהכריע את הקרב."
    > דני: עפ"י עדותו של רס"ן חיים יפרח, המח"ט הוא שהורה לסמח"ט לנוע לתל פאחר בשעה 16:00. הסמח"ט לקח איתו צוות קטן של הסיירת והיה אמור לצרף אליו מחלקת טנקים בגבעת האם. הוא יצא לדרך והגיע לנעמוש שם מצא תאג"ד של אחד הגדודים של חטיבה 8 שהוטרד ע"יחיילים סורים שעדין היו בנעמוש. צוות הסיירת טיהר את המקום והמשיך בדרך לתל פאחר. הסמח"ט המתין עדין להגעת מחלקת הטנקים שהתמהמה כי מילאה תחמושת. בגלל כל העיכובים הללו הגיע הסמח"ט לתל פאחר רק בשעה 18:00. המח"ט כפי הנראה ציפה שהסמח"ט יגיע מוקדם ככל האפשר ויתפוס את הפיקוד על כיבוש תל פאחר. אך לא כך קרה."

    שלמה: הקשר של יונה עם כל מה שקורה עבר דרך גורודיש?
    בן מאיר: "היינו בהאזנה לרשתות הקשר של הפיקודים, אבל הקשר לא עבד טוב, אני לא יודע מאיזה סיבה".
    > דני: המח"ט קיבל מספר התראות על המצאות טנקים בבורג' בביל ורמת הבניאס. לא מצאתי התראה שהועברה לגדוד 12 מהמח"ט.

  2. כמו שנכתב כאן לא מעט פעמים – פשוט ניהול כושל של הקרב. חפ"ק מח"ט מנוטרל לגמרי באמצע ההבקעה? ולא נמצאה שום דרך לדלג לנקודה אחרת שבה אולי כן פועל קשר, או לעבור לזחל"ם חילופי – דברים שכל חייל יודע לעשות? הניהול הכושל שלח כמה מסגרות קטנות של גדוד 12 להילחם בצורה מאולתרת על תל פאחר, לא לפי תוכנית, לא לפי כוחות ומשימות, פשוט לרוץ עם הראש בקיר לתוך התעלות והבונקרים. ברור, כל הכבוד לגבורת הלוחמים, אבל ככה לא מנהלים מלחמה.

  3. מקבץ הערות מס' 2 לנאמר בכתבה.

    שלמה: כשגדוד 12 הסתבך, אתם רואים את זה?
    בן מאיר: "אנחנו שומעים יותר מאשר רואים. כי אנחנו נסענו בעקבות גדוד 51 על דרך המוצבים התחתונה. גדוד 12 לא נסע בציר הזה, הוא נסע יותר גבוה".
    > דני: מיומן המבצעים "הרזה": 14:35 מגדוד 12 למח"ט "נמצא על שביל העליה ע"י עין א'דיסה"
    כלומר המח"ט בזחל הפיקוד יודע שגדוד 12 הגיע לשביל העליה מתוואי ההטיה לדרך הפט ליד עין א'דיסה.
    15:02 גדוד 12 למח"ט "נמצא בדרך אל היעד. זחל שלנו נפגע הרגע". המח"ט יודע שהזחל"ם של מוסא נפגע

    שלמה: כשגדוד 51 נע על הדרך שלו, ברגע הזה גדוד 12 מסובך למעלה.
    בן מאיר: "הגדוד מסובך על שני המוצבים, גם הכוח של ורדי וגם הכוח של המג"ד, שכבר לא היה אז בין החיים לדעתי".
    > דני: הכוח היחיד שלא הסתבך בטיהור התעלות היה זה של ורדי שתפס שני שלישים מהמוצב הדרומי עם 12 חיילים בלבד.
    למג"ד לא היה כוח משלו. הכוח שעלה על המוצב הצפוני, שאכן הסתבך, היה בפיקודו של אלכס קרינסקי ו-12 חייליו היו גם הם מפלוגה א' של ורדי.
    המג"ד עלה עם הקש"א רק בסביבות השעה 16:00 למוצב הצפוני ונהרג כעבור כמה דקות.
    מיומן המבצעים "השמן" :
    15:35 המח"ט אל גדוד 51 האם מבורג' בביל רואים את פחר? והתשובה: נדמה לי ש-2 שם
    המח"ט אל גדוד 51 אני רואה את 2 בין פחר לבורג' כנראה ששתים טועה התכונן אתה לעשות את האיגוף המתוכנן של 2
    רוצה להעביר אותך דרך עדיסה ממזרח לפחר מתקדם אליך.
    מיומן המבצעים "הרזה":
    15:46 זיוה לחנה "נשארו רק 3 כלים נמצאים בעמדות" כלומר המח"ט יודע שמצב הטנקים מפלוגה ז' בכי רע.
    ראש מטה פיקוד צפון מורה לא לכבוש את תל עזזיאת לפני שתל פאחר יכבש.
    לכן המח"ט מורה לגדוד 51 להיות מוכן לנוע לתל פאחר בסביבת השעה 16:00.
    אבל בסופו של דבר כיבוש תל עזזיאת מתבצע כמתוכנן.
    16:21 גדוד 51 למח"ט "מדוו"ח דפנה על מזל" כלומר תל עזזיאת נכבש.
    בין ההוראה הראשונה לגדוד 51 לנוע לתל פאחר לבין כיבוש תל עזזיאת כנראה שהמח"ט מבטל את הפקודה הראשונה.
    אין לכך זכר ביומני המבצעים. אבל בתחקיר החטיבה רומז גורודיש שהפקודה בוטלה ע"י המח"ט כנראה בעל פה.
    האם בן מאיר זוכר זאת?

    כשעוד קודם לכן כובשים את בורג' בביל. "אנחנו עברנו אחר כך למרגלות בורג' בביל".
    > דני: מיומן המבצעים:
    15:45 גדוד 12 למח"ט "בורג' בביל בידו"

    שלמה: אז כשיונה מנסה להבין מה הולך שם עם גדוד 12…
    בן מאיר: "יונה מבין שיש בעיה והוא מושך כל הזמן קדימה, לא בציר המקורי".
    > דני: כפי שהבאתי מיומני המבצעים את ההודעות שלעיל, המח"ט ידע היטב שיש בעיה רצינית בתל פאחר. הוא גם ידע שהגדוד נמצא מתחת לתל פאחר.
    שלמה: לא בציר של גדוד 12.
    בן מאיר: "לא בציר של גדוד 12, ואולי למזלנו, כי אם היינו נכנסים לשטח הריגה שם יכול להיות שזה היה נגמר אחרת."
    > דני על דרך הפטרולים הסורית בעקבות גדוד 51.

    בן מאיר: "אז התחלנו לנסוע ובסוף הגענו לפאתי תל פאחר והבנו שיש שם בעיה לא פשוטה,"
    > דני: להערכתי הם הגיעו למרגלות התל אחרי 18:30.

    בן מאיר: "אבל אז הסמח"ט הקדים את המח"ט והעלה את כוח העתודה בפיקודו לדרך הנפט וירד למטה והתחיל את הלחימה".
    > דני: מחזק את הערכתי שלא הגיעו לפני 18:30. לביטוי "והתחיל את הלחימה" צריך להוסיף "שלו". הלחימה התחילה קצת אחרי 15:00. עד 18:00 שהיא שעת הכניסה של הסמח"ט לתל הצפוני כבר לחמו בתל שלוש שעות וכבר נהרגו 32 לוחמים.

    שלמה: אגב, כוח העתודה המקורי היה גדוד 13, ידוע לך למה הוא לא הוכנס בזמן?
    בן מאיר: "גדוד 13 היה באוטובוסים באיזשהו מקום, ולפי דעתי הוא אפילו לא התקרב כדי להריח אבק שריפה."
    > דני: אצטט את שמיל גולן "איך ציפו שגדוד 13 יהוה כוח עתודה אם אינו מסוגל להגיע בזמן?"

    שלמה: מה הסיכום שלך לקרב תל פאחר?
    בן מאיר: "בסופו של דבר עמדנו במשימה, אבל לא הייתי קורא לזה הצלחה גדולה כי סטינו מהתוכנית המקורית, שהיתה תוכנית טובה והושקעה בה מחשבה וכל המשאבים. אבל קרה בה מה שקורה בהמון קרבות, שדברים משתבשים, ובעצם שום קרב שאני מכיר פרט לתל עזזיאת לא זרם לפי התוכנית. תל עזזיאת זה מקרה יוצא דופן ולכן הוא נשכח בתהום הנשיה, כי הגדוד כבש את המוצב כמו שצריך למרות שהוא היה מוצב אימתני. בתל פאחר לא ידענו בכלל שזה סדר גודל כזה של כוח".
    > דני מסכים עם רוח הדברים אבל בשלב ההמתנה כשהיתה כבר ידועה המשימה, מפקדת החטיבה לא וידאה את מוכנות גדוד 12. גם הפעלת הארטילריה, הטנקים, חה"א והקשר היו לקויים.
    ושוב שאלה לבן מאיר, האם אתה זוכר שהמח"ט תידרך את מג"ד 12 בדבר שטח ההריגה שמתחת לתל פאחר ושאין לעבור שם בשום אופן?

    שלמה: ובגלל שתל עזזיאת נחשב ליעד הקשה יותר, החפ"ק הלך אחרי גדוד 51?
    "כן, הקרב העיקרי היה אמור להיות בתל עזזיאת. זה היה ה-קרב של החטיבה ושל קרב ההבקעה כולו. מיקום מיפקדת החטיבה היה בין שני הגדודים, שהיו אמורים לעשות את עיקר העבודה. בני [מג"ד 51] עם הגדוד שלו עשה את העבודה היטב, היה לו סגל טוב עם אמיר דרורי ואייזנברג, וגדוד 12 מי ששם הכריע זה חיילים."
    > דני: גם אורי שמחוני קמ"ן החטיבה התרשם שהדגש הושם על כיבוש תל עזזיאת.
    האם בגלל זה המח"ט לא וידא את ההכנות של גדוד 12?

    בן מאיר: "חיילים הלכו שם עם הראש בקיר, במובן החיובי. חתרו למגע, חתרו לירי, חתרו למפגש עם הסורים ולעימות, וזה הסתדר."
    > דני: האם עלינו להבין מהנאמר לעיל שהפיקוד על הגדוד היה לקוי? האם בן מאיר זוכר ששמע את המח"ט אומר כך?

    ….

  4. דומני שעם כל דעתו של הילל על נסיבות מקלות למח"ט הכותרת שנבחרה מתמצתת את דעתו האמיתית על הנעשה והיא נאמרה באנדרסיטיימנט.

  5. עוד פוסט לעוס ומאוס שמספר את תוכן הדברים מ"סרן שמועתי". ובתוכם הסיפורים "אולי" שתיים, אולי שלוש. יותר שמענו מאשר ראינו.
    לא היה לנו קשר עם גדוד 12 וגדוד 51. היה קשר משובש.
    ועוד. בכל ההסברים אין לוח זמנים שידוע לכל מי שקורא (בנעמוש הרמה הסורית) .
    בקיצור הפיקוד לא היה מצוי בקרב. ובוודאי לא מזכרונות של 49 שנים אחרי כל הפוסטים האחרונים הם סיפורים לא אמינים.
    על איזה תוכנית מקורית מדבר המרואיין המספר שאתם התקדמתם צפונה המלחמה כבר נגמרה, זה לא ברור לך. שהסמח"ט הגיע מציר הנפט לפאחר אספו הרוגים ופצועים!
    כל פוסט נוסף בושה לבלוג נעמוש הרמה הסורית.
    "תת רמה". "הסמח"ט ירד לתל פאחר "התחילה הלחימה". יש עוד כמה בדיחות לבלוג.
    בקיצור לעוס ומאוס.
    מה יכולים לסכם לקרב תל פאחר אלה שלא היו שם??
    "טוב שיודעים שלא ידעו כלום על מוצב תל פאחר".
    ברוש עזרא גדוד 377

  6. ציטוט :
    " לא הקדשנו מספיק זמן לאמת את הבקיאות של האנשים בצירים. כי אילו היינו מקדישים זמן, היו שולחים סיור לילה של המפקדים המובילים, שיילכו עקב בצד אגודל ויעלו בתוואי עד לדרך הנפט. ואז הטעות הזו לא היתה מתחוללת".

    מכיון שנקודה זאת היתה "צוואר הבקבוק " של התוכנית המקורית היה מתבקש להקדיש
    לכך תשומת לב מרובה .

    חבל ! אבל זאת מלחמה ועלולים לטעות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s