שישה ימים של מלחמה

"האם זאת התוכנית, אין דרך אחרת? דע לך שזה מבצע התאבדות", אמר אלברט מנדלר לאלעזר כשנודע לו על משימתו. השרמנים של חטיבה 8 בפיקודו – הטנקים היחידים של ישראל בחזית הסורית – היו שחוקים וצוותיהם מותשים מן הקרבות הכבדים בסיני. עתה נתבקשו לפצח את הביצורים האדירים ביותר של סוריה לאור היום ובשטח בלתי עביר כמעט" * פרק מספרו של מייקל אורן "שישה ימים של מלחמה"

טנק אמ.איקס 13 מחטיבה 37 בתום הקרב על ראוויה [צילום: ארכיון צה"ל]

במסגרת פינת הספרים שיצאו על מלחמת ששת הימים – הפעם קטע מספרו של מייקל אורן "שישה ימים של מלחמה". ברשת אפשר למצוא שבחים רבים לספר מפי אישים [אהוד ברק, הנרי קיסינג'ר] ומבקרים [מ"ניו יורק טיימס", "הגרדיאן" ועוד]. בין השאר כתבו עליו: "ספרו של אורן יישאר התיעוד הסמכותי של המלחמה. הישגו כסופר וכהיסטוריון מעורר התפעלות". וגם: "מחקר קפדני חודר דרך שכבות הדיווחים התעמולתיים של כל הצדדים המעורבים".

לא קראתי את כל הספר מלבד הקטע העוסק בחזית הסורית, ומה אגיד? סומק עלה בלחיים, ולא מנחת. נכון, גם בבלוג זה אפשר למצוא טעויות ואי דיוקים. כל טעות שמתגלה מתוקנת מיד. זה ההבדל בין ספר לאתר אינטרנט. בספר, ברגע שהודפס והופץ, אין אפשרות לתקן ולשנות. לכן על המחבר וההוצאה מוטלת האחריות לבדוק כל משפט וכל עובדה בשבע ושמונה עיניים.

רשימת מקורות ספרו של אורן משתרעת על פני עמודים רבים, מה שמעיד על תחקיר מפורט ומדוקדק. אבל בין זה ובין פרסום דברים רבים בפרק על ה-9 ביוני – המרחק רב. חבל שבספר המתיימר לשקף את האירועים כהווייתם ושזכה ליחסי ציבור טובים נמצאו טעויות רבות. וזה לא שהספר יצא מיד אחרי המלחמה והדברים טרם התבררו לאשורם: הוא ראה אור ב-2004. למחבר, לתחקירניו ולעורכים היתה גישה לארכיון צה"ל, לדו"חות מחלקת היסטוריה ולכל הספרים שיצאו על המלחמה, כולל "המערכה על הגולן" של ד"ר מתי מייזל, שספרו של אורן התבסס גם עליו. ובכל זאת, יותר מדי נפילות. יכול להיות שיתר הפרקים מדוייקים והתובנות והשתלשלות האירועים בזירה המדינית מאלפות ונפלאות, אבל ההתייחסות כאן היא רק לנושא הצבאי של החזית הסורית.

רשימת הטעויות/סילופים יתפרסמו בתגובות בתחתית הפוסט, בשיתוף קוראים נאמנים הבקיאים בעובדות, כפי שהתבררו כאן על סמך דו"חות פיקוד צפון, מחלקת היסטוריה ועדויות מפקדים ולוחמים. אם ספר זה ייצא במהדורה נוספת, מוזמנים האחראים לו לתקן את הטעון תיקון.

להלן פרק מהספר "שישה ימים של מלחמה" העוסק בחזית הסורית:

מלחמה – היום החמישי 9 ביוני

מעט אחרי חצות הליל הגיע דיין אל הבור, היישר מישיבת הממשלה. במהלך שלוש השעות האחרונות התברר לו כי המצרים אכן קיבלו את הפסקת האש וכי הסורים עומדים לאשר אותה בקרוב. ואז השמיע דיין הערה שהפתיעה את רבין: שאין טעם להסתפק בכיבוש תל עזזיאת, שכן התקפה מוגבלת עלולה להיתפס בעיני הערבים כהיעדר כוח רצון של ישראל כאשר הגולן ריק למעשה מכוחות. "אם הסורים יישבו בשקט לא אהיה בעד פעולה נגדם", הוא אמר לרמטכ"ל, "אבל אם למרות כל התאפקותנו ימשיכו בהפגזות אבוא אני לממשלה ואציע לקחת את הרמה כולה".

רבין, שתמיד צידד בהענשתה של סוריה, לא הביע כמובן כל התנגדות, אך גם לא הוציא פקודות חדשות לפיקוד צפון. הוא עזב את הבור ויצא לביתו לראשונה זה ארבעה ימים ("אני חושב שנרדמתי עוד לפני שהראש נגע בכר"…), בלי לדעת אל נכון אם שר הביטחון שכבר שינה את דעתו הן לגבי כיבוש ירושלים והן לגבי ההתקרבות עד שפת התעלה יחזור בו גם הפעם.

דיין נותר בבור והמשיך לפקח על המצב. אחר כך הגיע בר-לב והשתדל לשכנעו כי לאמיתו של דבר מצדדת הממשלה בהתקפה, וגם אשכול תומך בה, אך אינה יכולה למצוא את התירוץ המתאים כדי להוציאה אל הפועל. בינתיים הגיעו הערכות מודיעין נוספות, ובאחת מהן נטען כי הסובייטים מיתנו את נימת הביקורת שלהם והפסיקו לאיים בהתערבות. בשעה 3:10 בלילה הודיע רדיו דמשק כי סוריה תהיה מוכנה לכבד הפסקת אש בתנאי שישראל תעשה כן – "המערכה אינה יכולה להיות חטופה, היא דורשת הכנה סבלנית וארוכה" – ובשעה 4:45 לפנות בוקר התקשר אלוף גביש מסיני כדי לומר שהכוחות הישראלים מתחפרים על גדות התעלה. אכן דומה היה כי המלחמה הסתיימה.

לפחות זו היתה המסקנה של אמ"ן. רס"ן אלי הלחמי, האחראי על הנושא הצבאי של סוריה ועיראק באמ"ן מחקר, כבר השלים עם מה שכינה "ההזדמנות המוחמצת" להעניש את דמשק וביקש חופשה כדי לבקר בכותל המערבי. אולם מעט לפני חצות קיבל הלחמי צרור נוסף של תצלומי אוויר מהצפון. הוא נדהם למראה עיניו. מחנות הצבא סביב קונייטרה, שהיו מעובים בכוחות שריון, ארטילריה וכוחות קומנדו, נראו ריקים ונטושים. "להערכתנו ייתכן שהמערך הסורי ברמת הגולן מתמוטט", דיווח הלחמי והוסיף: "לא ברור אם מצב כזה יחזור על עצמו".

"אין מה לעשות", אמרה אהרל'ה יריב אחרי קריאת הדו"ח, ומשך בכתפיו, "הולכים להפסקת אש".

הלחמי דחק בראש אמ"ן: "אסור לנו לתת להם (לסורים) לצאת בלי פגע. אם הם ייצאו בלתי מוכים, הם ימשיכו לירוק עלינו ויתפארו שהם דפקו אותנו ושהם היחידים שפחדנו לעשות להם משהו".

הגם שהיה עדיין ספקני השלים יריב את הערכת אמ"ן, שהגיעה לידיו של משה דיין עם שחר. כן הגיע לידיו מברק מקהיר שיירט המודיעין: "אני סבור שישראל עומדת לרכז את כל כוחותיה נגד סוריה כדי לחסל את הצבא הסורי", הזהיר נאצר את הנשיא אתאסי. "טובת העניינים מחייבת אותי לייעץ לכם להסכים להפסקת הקרבות ולהידע מיד לאו תאנט [מזכ"ל האו"ם] וזאת כדי לשמור על צבא סוריה הכביר. הפסדנו את המערכה הזאת, אלוהים יהיה בעזרנו בעתיד".

אם ניסה דיין לבצע פעם נוספת היפוך של 180 מעלות במדיניותו ההפכפכה, הרי שהדו"ח והמברק שנמסרו לו מאמ"ן דירבנו אותו לעשות כן. הוא שירבט כמה שורות לאשכול וזה לשונן: "1) לדעתי המברק הזה מחייב אותנו לתפוס קווים מקסימליים. 2) אמש לא חשבתי שמצרים וסוריה (המנהיגות המדינית) תתמוטטנה בצורה כזו ותוותרנה גם על המשך המערכה, אולם אם כך המצב יש לנצלו עד תום. יום גדול".

שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין במלחמת ששת הימים

דדו עבר בינתיים לילה שאותו הגדיר כ"שעות הקשות ביותר בחיי", במאמץ של הרגע האחרון לשכנע את דיין לאשר את המיתקפה בגולן שיגר אלוף פיקוד צפון את אחד מקציני המילואים שלו, עוזי פיינרמן, חבר רפ"י וידיד אישי של שר הביטחון לפגישה עמו בתל-אביב. בשעה 2 בלילה, לאחר ששמע את תשובת פיינרמן, התייאש דדו והלך לישון. ארבע שעות מאוחר יותר צלצל הטלפון.

"דדו, אתה יכול לתקוף?", שאל דיין.

"יכול – ומיד", השיב אלעזר ללא היסוס אף שהיה מטושטש מהיקיצה הפתאומית.

"אז תתקוף!".

דיין החל להסביר את הסיבות לתפנית הפתאומית – תמיכתה של מצרים בהפסקת האש, התמוטטותו של הצבא הסורי וכו', אך דדו שיסה את דבריו: "אני לא יודע מתמוטט או לא, לי זה לא משנה, אנחנו תוקפים. תודה רבה לך, שלום שלום".

לאחר מכן ביקש דיין ממזכירו הצבאי אל"מ יצחק נסיהו להתקשר לאל"מ ליאור בלשכת ראש הממשלה. "לא האמנתי למשמע אוזניי", העיר ליאור, "אתמול סיימנו יום של דיונים שעמד כולו בסימן סירובו של דיין לכבוש את הרמה הסורית… ועכשיו… נוחתת ההודעה כרעם ביום בהיר".

רה"מ לוי אשכול

תדהמתו של אשכול לא נפלה מזו של מזכירו הצבאי. "איזו נבזות, איזו נבזות", חזר ומלמל לאחר הדיווח של ליאור. אף שצידד בלב שלם בכיבוש הבניאס לפחות, זעם ראש הממשלה נוכח עזות המצח של דיין. נוכח הבוז שרחש לכל אמות מידה דמוקרטיות. "עכשיו אבטל את הפקודה? אין לזה כל היגיון", נאנח חסר אונים. "אם הוא חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה – שיעשה".

אחר כך התקשר ליאור אל רבין במטה הכללי. תגובתו של הרמטכ"ל לא תועדה, אך ידוע כי הזמין מיד מסוק כדי לטוס אל פיקוד צפון. הוא נחת בפיקוד צפון בשעה 8 בבוקר ומיהר לאתר את דדו. "שום צבא סורי אינו מתמוטט", הכין אותו רבין. "תתקוף בהנחה שהצבא הסורי יילחם בעקשנות במלוא כוחו".

בין המקבת לסדן

חיל האוויר, שהיו לו עתה יותר מטוסים מאשר מטרות והיה חמוש בטילים שנלקחו שלל ממחסנים מצריים, יצא לפעולה בצפון. החל מהשעה 9:40 בבוקר ביצעו המטוסים הישראלים עשות גיחות והטילו מאות טונות פצצות על העמדות הסוריות מהחרמון ועד תאופיק. הם השמידו סוללות תותחים ומחסנים והניסו טורים של כלי רכב מן הכבישים. אך הפצצות בקושי שרטו את הבונקרים ואת מערכות התעלות שהשקיפו על שטח ישראל מתחת, וכיסו כל דרך העולה למרחבי הגולן. אף על פי כן הגביר אלעזר את תקיפות האוויר כדי להעניק שהות לפינוי נתיבים בשדות המוקשים שרוחבם הגיע לקילומטר וחצי, וכדי לשבור את רוחם של הסורים.

אם רוחה של סוריה לא נשברה היא לפחות נסדקה כראוי. בהיותם משוכנעים שהישראלים עייפים ונפחדים מהפגזת ישוביהם לא התכוננו הסורים להפצצה כה אכזרית של חיל האוויר הישראלי. קולונל אחמד אל מיר, מפקד הגזרה המרכזית, דיווח על 163 גיחות אויב במשך מעט יותר משלוש שעות. 52 מחייליו נהרגו ו-80 נפצעו. להתקפה העזה נודעה גם השפעה פסיכולוגית כשערקו כמה קצינים בכירים ובעקבותיהם רבים מחייליהם.

קצין המבצעים לוטננט-גנרל עוואד באע, שקיבל הוראה לתגבר את העמדות בחזית, הצביע על היעדר חיפוי אווירי וציין כי הצבא במצב של 'התאבדות'. תגובה דומה הגיעה מן החטיבה המשוריינת ה-70, שהיתה מוצבת מחוץ לקונייטרה. מפקד החטיבה, קולונל עזת ג'דיד, סירב לצאת להתקפת נגד, אפילו בלילה, ובחר להחזיר את הטנקים שלו לדמשק. אף שהרדיו הסורי תיאר את המהלומות האוויריות כמאמץ אנגלו-אמריקני "להציל את ישראל מחורבן", לא היה אפשר להתכחש לנזקים הגדולים שהסבו.

אלוף פיקוד צפון, דוד אלעזר

ובכל זאת נותר חלק הארי של הכוחות הסוריים מבוצר בתוך הבונקרים מוכן להילחם. הכוח הגדול ביותר היה מרוכז בגזרה המרכזית, שם היו מכוונים 144 קני ארטילריה אל כביש בית המכס – הציר הישיר ביותר אל קונייטרה, ומכאן בעל הסיכויים הרבים ביותר להיכבש בידי הפולשים. הצבא הצטווה לחסום את הנתיב הזה בכל מחיר, להתכונן היטב ולחסוך בתחמושת. "הימנעו מפתיחה באש", הינחה הרמטכ"ל הסורי את מפקדיו. "ביקשנו את התערבותו של האו"ם, אנו ממתינים לתגובה בכל רגע".

בניגוד לציפיות הסוריות, צה"ל לא תיכנן לכבוש את כביש בית המכס, לפחות לא בהתקפה הראשונית. מבצע מקבת תוכנן להתקפה מהירה ומוחצת במקומות הכי פחות צפויים של קווי ההגנה בחזית האויב – בצפון ליד כפר סאלד ודרומה לכינרת. אולם פקקי תנועה ענקיים שנגרמו מתנועתם של כוחות מן הגדה המערבית ומסיני עיכבו את ההסתערות הדרומית. וכך נקבעה הפריצה המשנית לגזרה המרכזית, בין מעוזי דרבשיה לאלה של ג'לבינה.

אלעזר ציפה שהסתערות הפתיחה תהיה עקובה מדם באורח בלתי נמנע כמעט. הגל הראשון שיטפס במעלה תלול (600 מטר) בשטח סלעי ולאור היום – ההתקפה המקורית נועדה לשעת לילה – יהיה חשוף לחלוטין לאש הסורית. יהיה עליו לנוע במהירות, להגיע לכבישי הסיור שחיברו בין כל הביצורים הסורים, ולכבוש את הביצורים עצמם במקומו כך שיוכלו לספק אש חיפוי זה לזה. הללו היו מוקפים בשדות מוקשים ובגדרות תיל, ומשופעים בבונקרים ובמיצדי בטון.

"האם זאת התוכנית, אין דרך אחרת? דע לך שזה מבצע התאבדות", אמר אלברט מנדלר לאלעזר כשנודע לו על משימתו. השרמנים של חטיבה 8 המשוריינת בפיקודו – הטנקים היחידים של ישראל בחזית הסורית – היו שחוקים וצוותיהם מותשים מן הקרבות הכבדים בסיני. עתה נתבקשו לפצח את הביצורים האדירים ביותר של סוריה, לאור היום ובשטח בלתי עביר כמעט. ואומנם, אך החל הטור של מנדלר להעפיל במדרון התלול, בשעה 11:40 לפני הצהריים, וכבר ניחתה עליו אש תופת מן הטנקים הסורים המחופרים.

"בעת הפריצה לא פחדנו כלל", סיפר יעקב חורש, טנקיסט בגדוד 129 של חטיבה 8. "בולדוזרים נסעו לפנינו על גדרות התיל וניסו לפנות מוקשים עד שהתופת פתחה את פיה, הבולדוזרים נפגעו, זחל"מים עפו באוויר… נפגענו. עליתי לסל הצריח מודע לכך שהטנק בוער ואני בוער איתו… שמעתי יריות… קול חזק נשמע בקשר מבקש סיוע מטוסים… בהחלטה פתאומית העדפתי למות מיריות ולא מהאש שאכלה בי! הניחו אותי על סיפון הטנק. אני עדיין בערתי".

חמישה משמונת הבולדוזרים נפגעו מיד ושרידיהם הבוערים נדחפו הצידה על-ידי כלי רכב שהוספיו להתקדם. השרמנים שכושר התמרון שלהם הוגבל מאוד בשל תנאי השטח, נעו באיטיות לעבר הכפר המבוצר סיר אל-דיב ומשם התכוונו לתקוף את המעוז הגדול בקלעה. הנפגעים של הגדוד התרבו, וכללו את המג"ד אריה בירו בן ה-39. קצין המודיעין רס"ן רפאל מוקדי, מרצה באוניברסיטה בחייו האזרחיים, מילא את מקומו, אך נהרג כעבור עשר דקות. ואז כשהמצב כבר קריטי איבד חלק מהכוח התוקף את דרכו והגיח אל מול מעוז נוסף, זעורה, שהיה מאוייש בחיילי מילואים של החטיבה הסורית ה-244.

"אילו יכולנו להחזיק בזעורה", העיד מנדלר מאוחר יותר, "אני מעריך שהיינו יכולים להפוך את מגמת הקרב". מנדלר החליט לאלתר והורה לתקוף את זעורה ואת קלע בעת ובעונה אחת.

הלחימה היתה עזה ומבולבלת. טנקים ישראלים וסורים נלחמו אגב עקיפת מכשולים, יורים זה בזה מטווח קצר ביותר. מנדלר נזכר ש"הסורים נלחמו היטב והקיזו את דמנו. גברנו עליהם רק כאשר מחצנו אותם תחת השרשרות ופוצצנו אותם בפגזים שירינו מטווח קצר מאוד, מ-100 עד 500 מטר".

שרמנים מחטיבה 8 תוקפים ברמה

שלושת השרמנים הראשונים שנכנסו לקלעה נבלמו על-ידי צוות בזוקה סורי. מאחוריו מיהר להגיע כוח של שבעה טנקים T-54 כדי להדוף אות התוקפים. המחליף של מוקדי, סרן נתנאל הורוביץ, נזכר באותו קרב: "כשהטנקים הראשונים עברו את הבתים קיבלנו את האש החזקה. לאחור אי אפשר היה לחזור כי היינו על ציר אחד וכל הכוח דחף אותנו קדימה".

סובל מפגיעת ראש – הדם גרם לקצר במכשיר קשר הפנים של קסדתו – ומפותיו קרועות, אותת הורוביץ לכלי הרכב הנותרים לשעוט קדימה, וביקש סיוע אווירי לתקיפת שריון האויב. מנדלר דחה את בקשתו בטענה שאין שום מטוסים זמינים לביצוע התקיפה. "המפקד", השיב לו הורוביץ, "אם לא נקבל סיוע אווירי מיד אז שלום, כי אני לא חושב שנתראה שוב".

ואז הופיעו שני מטוסי קרב וניטרלו שני טנקים T-54, השאר נסוגו לאחור. מגיני קלעה הנותרים נסוגו אף הם לאחר שנהרג מפקדם מייג'ור מוחמד סעיד.

עד השעה 6:00 בערב נפלו הן קלעה והן זעורה, וגם מעוז שלישי – עין פית. הכביש הנגיש ביותר לקונייטרה היה עתה פתוח בפני הכוחות הישראלים. אך נצחונם היה במידה רבה ניצחון פירוס וגבה מחיר דמים כבד: עשרות חיילי צה"ל נהרגו ונפצעו, ומתוך 26 הטנקים שעימם פתחו, נותרו שניים בלבד כשירים לקרב.

קטל דומה היה גם מנת חלקה של הגזרה המרכזית – הקרבות על מעוזי דרדרה ותל הילאל גבו מחיילי צה"ל 21 הרוגים ו-36 פצועים מגדוד 181. לחימה נואשת התבצעה גם לאורך הציר הצפוני של מבצע מקבת, שבו הוטל על גדוד 12 "ברק" של גולני לטהר כ-13 עמדות, בכללן את תל פאחר – מבצר מרשים דמוי פרסה, כחמישה ק"מ בעומק השטח הסורי. את הפעולה כולה היתה צריכה להקדים תקיפה אווירית ממושכת בתקווה לצמצם את יכולת ההגנה של העמדות המבוצרות, או לדרבן את בריחתם של החיילים שאיישו אותן.

אך גם שם המעיטו חיילי צה"ל ביכולתם של הבונקרים לעמוד בפני הפצצות מאסיביות ובשל טעויות בניווט שוב מצאו עצמם החיילים היישר מול לועי התותחים הסוריים. בזה אחר זה הושמדו תשעה הטנקים ו-19 הזחל"מים של הגדוד, ואנשי הצוות שלהם נהרגו או נפצעו.

ראובן דנגור, נהג של אחד הטנקים ההם, מצא את עצמו משמש מטרה לאש שהמטירו עליו קני ארטילריה רבים. "משעברנו את כל חלקו הדרומי של התל חשתי לפתע זעזוע חזק… תא הנהג והמקלען נתמלא עשן ועד שהתאוששתי מן המהלומה הראשונה ספגנו מהלומה שנייה, חזקה יותר וקטלנית יותר: פגיעה בצריח. המקלען פתח את פתח המילוט ואני הסתכלתי לצריח לראות מה עלה בגורלם של אנשי הצוות האחרים. הצריח היה ריק… יצאתי בעד פתח המילוט".

הכוחות הישראלים נעצרו, אך הכוחות שבלמו אותם הוכו אף הם. דו"ח צבאי פנימי של הצבא הסורי על הקרב סיפק תיעוד קשה על הפחד, על התוהו ובוהו ועל העריקות שפקדו את המגינים:

"כשהאויב נמצא במרחק 700 מטר בלבד ותחת הפגזה כבדה, התכוננה לקרב המחלקה בחפירה הקדמית. מפקד המחלקה שלח את טוראי ג'ליל עיסא אל מפקד הפלוגה לבקש ממנו רשות לתפוס מחסה, אך עיסא לא מצא אותו. מפקד המחלקה שיגר רץ שני, וזה שב עם טוראי פג'ר חמדו ברנאזי, שדיווח על העילמותו של מפקד הפלוגה. כאשר הגיע האויב למרחק 600 מטר ירה סמל מוחמד יוסוף איברהים מתותח נ"ט B-10 וחיסל את טנק החלוץ של האויב, אך לאחר מכן נהרג יוסוף יחד עם מפקד הכיתה שלו. טור האויב המשיך בהתקדמותו. את רב סמל ראשון אנואר ברבר, שהיה ממונה על תותח הנ"ט השני, אי אפשר היה למצוא. מפקד המחלקה חיפש אותו, אך לשווא… טוראי חאג' אל דין שנהרג דקות ספורות לאחר מכן נטל פיקוד על התותח, ירה בו לבדו וחיסל שני טנקים וגרם בכך לנסיגתו של הטור. אך כאשר ניסה מפקד המחלקה להעביר את המידע באלחוט למפקדה, הוא לא משם כל מענה".

קבוצת פקודות בגולני בניהולו של המח"ט אפרת. יושב עם המפות: המג"ד מוסא קליין [מתוך יוטיוב]

על הכביש הורה בינתיים המג"ד משה "מוסא" קליין ל-25 חייליו הנותרים לרדת מכלי רכבם, להתחלק לשתי קבוצות ולהסתער על האגף הצפוני ועל האגף הדרומי של תל פאחר. הגישה הדרומית היתה מבוצרת בבונקרים ובתעלות וחסומה בשתי גדרות תיל. מאחוריהם המתינה פלוגה של גדוד חי"ר בפיקודו של קפטן אחמד איברהים חלילי, מצויידת בתותחי נ"ט, במקלעים ובמרגמות 82 מ"מ. "היתה זו אחת מעמדותינו המבוצרות ביותר", נזכר, "הם (הישראלים) נמצאו בדיוק המרכז כוונות הירי שלנו".

הלחימה שהתנהלה שם הזכירה את זו שהתחוללה בגבעת התחמושת בירושלים, בטווחים קצרים ביותר, ולא אחת פנים אל פנים. החיילים הישראלים הראשונים שהגיעו לביצורים שכבו על גדרות התיל לאפשר ליתרת הכיתות שלהם לנתר מעליהם. משם זינקו אל החפירות הסוריות. לוטננט דיקו טאקם, מפקד האגף הצפוני של תל פאחר, פקד על חייליו לנצור אש עד שהישראלים יגיעו אל גדר התיל "נתפוס אותם בשטח הריגה בטוח", אמר להם.

דקות ספורות לאחר מכן דיווח סגנו של טאקם, סקנד לוטננט חאסם חלאק, כי "היהודים כבר בפנים, אני סובל אבידות קשות!". טאקם הזעיק תגבורות ומשלא קיבל כל מענה הורה להחזיק בעמדות ללא הגבלת זמן. "לא לזוז, אל תתנו להם להתקדם, כולנו נעמוד פה או נמות פה!".

הישראלים הסתערו. שלמה בן בסט, חייל סדיר בגולני, העיד על הקרב: "הלכתי עם קלמן המ"כ, רצנו בתעלות, טיהרנו בונקרים. פתאום ראינו כוך ובו מיטות וארגזים… קלמן אומר לי: אני אכנס ואתה תחכה בחוץ. רק נכנס ומיד נפגע מצרור של סורי פצוע שהיה בכוך. קלמן עוד הספיק לצאת מהכוך, ונפל הרוג. מיד אחריו יצא הסורי. כשראה אותי נראה מופתע ומיד התחיל להתחנן שלא אהרוג אותו. כך הוא עמד כשהכלי שלו עוד מעלה עשן מהכדורים שהרגו את קלמן. גאלתי את דמו".

עשרה מ-13 הלוחמים הישראלים שהסתערו על האגף הצפוני נפגעו, בעוד אחד בלבד מה-12 שתקפו את האגף הדרומי, רב"ט יצחק חמווי, נותר בלא פגע. "רצנו, מוסא (קליין) ואני בתוך התעלות", נזכר אותו חמווי. "כשיוצא איזה ראש עם קסדה מאחת התעלות קשה לדעת אם הוא משלנו ואם לא… קפצנו לתוך התעלה… המשכנו בתעלה… בקצה התעלה עמד חייל שלא יכולנו לזהות אותו… המג"ד קרא את הסיסמא, אולם ההוא לא השיב. מיד ירה המג"ד צרור והסורי נעלם. יצאנו מהתעלה, המג"ד ראשון ואני אחריו. הוא עבר חמישה מטרים בערך ונפל על פניו… המג"ד נהרג בכדור הסורי שלא נפגע קודם. הקשר ראה את הסורי מתרומם שוב והרג אותו".

החייל שהרג את קליין זוהה ברישומים הסורים כעלי עיסא חאפז. מיד אחריו נהרג סרג'נט ג'מיל מוסא, מפקד התעלה האחרונה שהחזיקה מעמד בתל פאחר. שמונה בלבד ממגיני התל, בפיקודו של קורפורל מוצטפא סולימן נותרו בחיים, והם נסוגו כאשר כוח של גולני פרץ לתוכו דרך שביל לא מסומן בחלקו האחורי. הקצין הסורי היחיד, לוטננט אחמד עלי, ושני הטוראים נכנעו לחיילי הסיור. הקרב הזה שנמשך שבע שעות תמימות גבה מהישראלים 31 הרוגים ו-82 פצועים. באשר לסורים: 62 מהם נהרגו ו-20 נפלו בשבי.

קונייטרה 1967

וכך נפלו תל פאחר, כפי שנפל תל עזזיאת בידי גדוד 51 של גולני, ודרבשיה. אף השכוחות הישראלים השיגו את רוב יעדיהם ובלוח זמנים קצר בהרבה מן המתוכנן הם לא הצליחו לחדור לעומק רב יותר מ-13 ק"מ בשטח סוריה. כוחות צה"ל הקימו ראש חץ ברוחב 8 ק"מ בין זעורה לקלעה וביצעו סיורים חמושים בחמש נקודות נוספות בחזית הסורית. היו אלה מטרות המינימום של מבצע מקבת, אך אלוף פיקוד צפון והמטה הכללי שאפו להרבה יותר מזה – משמע הפעלת "מלקחיים" וכיבוש הרמה כולה. כדי להשלים את המבצע, העריך רבין, יהיה צורך בשני ימי לחימה נוספים לפחות.

מעבר לקו ההגנה הראשון המרוסק של סוריה נותרו שאר ביצוריה כמעט ללא פגע. החרמון והבניאס בצפון והגזרה הדרומית כולה שבין תאופיק לבין כביש בית המכס נותרו בידיים סוריות. בישיבה שכינסו בשעת לילה מוקדמת בסופו של אותו יום החליטו המנהיגים הסורים לתגבר את אותן עמדות במהירות האפשרית, ולהמשיך בהפגזה רציפה של הישובים הישראלים. הגדוד הממוכן ה-17 שהגיע לצפון ירדן בשל התעקשות לוטננט-גנרל ריאד הובהל חזרה כדי להגן על דמשק. בנאום לאומה שנשא ברדיו נשבע אסד להמשיך בקרב נגד "התוקפנות האימפריאליסטית הציונית", יהיה המחיר אשר יהיה.

"מטרת האויב היא לפגוע במוראל העם למען ייסוג מעמדת הגבורה שלו במאבקו באוייבי האומה הערבית". שגרירים ערבים בדמשק זומנו למשרד החוץ ונשאלו מה יעשו ממשלותיהם כדי להגיש סיוע צבאי לסוריה. קריאה מיוחדת הופנתה למצרים, בעלת בריתה של סוריה, מכוחו של חוזה הגנה ביניהן.

_____________________________________________________________________________________________________________________________

קישורים לפוסטים שהתפרסמו כאן על ספרים שעסקו בחזית הסורית במלחמה: 

לפרק מתוך "אל מול גולן"

לפרק מתוך "חותם אישי" על משה דיין

לפרק מתוך "אנו הלוחמים"

לפרק מתוך "משני עברי הרמה"

לפרק מתוך "שש שנים, שישה ימים"

לפרק מהספר "היום תפרוץ מלחמה" על רה"מ לוי אשכול

לפרק מתוך "לא על החרב לבדה"