ורדי ושמיל

לרגל יום השנה ה-49 לקרב תל פאחר – ראיון משותף עם המ"פ והסמ"פ מפלוגה א' בגדוד 12 * ורדי לא מבין איפה היה החפ"ק שעה שלמה במהלך הקרב, תוהה למה המח"ט והקמ"ן לקחו אותו בג'יפ לבדוק את הציר, חש החמצה בקשר הלקוי שלו עם הפצועים,  ומגלה – התנגדתי שהספר של אורלנד יחולק לטירונים כפי שניסה לעשות המח"ט יונה אפרת * שמיל נגד הסמח"ט: "הוא מקבל פקודה – גדוד 12 נשחט, תרוץ מהר לשמה, ולוקח לו שעה וחצי לעשות 4 ק"מ בג'יפ סיור. זה נחישות? זה דבקות במשימה?"

שמיל גולן (מימין) ואהרון ורדי

מפקדי פלוגה א' מגדוד 12 – הסמ"פ שמיל גולן (מימין) והמ"פ אהרון ורדי

אהרון ורדי ושמיל גולן הם המפקדים הבכירים היחידים מבין שלוש פלוגות גדוד 12 שלחמו בתל פאחר, שנמצאים עימנו כדי לספר את מה שעברו וגם לנתח אותו לאורך ולרוחב. ורדי היה מ"פ א', שמיל סגנו. פלוגה ב' איבדה בקרב הזה את המ"פ שלה שלמה סגל ואת סגנו אברהם סולוביץ'. מ"פ ג' מיכה תשבי נהרג במהלך הקרב, סגנו שוורצי יצא בשלום, אך נהרג בתאונה לפני יותר מעשור שנים. בכל אופן, חלקה של פלוגה א' בקרב תל פאחר היה רב יותר מהשתיים האחרות, גם מפני שזו היתה הפלוגה הראשונה מהגדוד שנכנסה לקרב, וזאת מבלי לגרוע מחלקן של אף אחת אחרת. כבודן במקומן מונח.

ראיונות עם ורדי ושמיל פורסמו כאן בעבר [לראיון עם ורדי לחצו כאן, לראיון עם שמיל לחצו כאן]. לכבוד יום השנה ה-49 לקרב תל פאחר, ה-9.6.67, קיימנו ראיון משותף עם השניים – על לקחים, מסקנות, רגשות ותפקוד החטיבה במהלך הקרב. היה להם הרבה מה להגיד, כולל ביקורת נוקבת על הקצונה הבכירה של החטיבה, בראיון שהותיר טעם של עוד.

תחילה דיברנו על הבדלי האישיות בין השניים ואיך זה הסתדר ביניהם בפלוגה. שמיל גולן הסביר: "בסך הכל שני הניגודים האלה שנקראים ורדי ושמיל יצרו דבר מושלם. ולמה? ורדי נתפס בפלוגה כאיש החושב, האיש ששומר על משמעת, האיש שדואג שהדברים יסתדרו. אני הייתי יותר הפרחח הזה שסוגר דברים עם החיילים. נראה לי שהשילוב הזה יצר פלוגה כמעט מושלמת".

ורדי: "שמיל לא פרחח. אני ניסיתי מאוד לא לעשות את זה דיסטנס, אבל היה איזשהו דיסטנס, לא מתוך אופי מתרחק שלי. אני יותר סגור, שמיל יותר פתוח, אין לו עכבות. הוא יכול גם לפקד וגם להתחבר עם כל חייל בהיבט החברתי או האישי שלו. זה ההבדלים שהיו בינינו".

שמיל (מימין) ו-ורדי בסוף שנות ה-60

שמיל (מימין) ו-ורדי בסוף שנות ה-60

שמיל: "חלק מהזמן הייתי הכותל המערבי של המ"מים. כי המ"מים והחיילים לא בדיוק אהבו בהתחלה את הסטנדרטים המאוד גבוהים שוורדי הציב בפניהם לסך כל המסגרת בכל הגדוד. הם התמרמרו. ורדי דרש שביצוע יהיה ביצוע. אם צריך לעשות 20 ק"מ, אז עושים 20 ק"מ ועוד 200 מטר, ולא 200 מטר פחות. ורדי קיבל פלוגה שאני לא בטוח שהרבה מפקדים היו מצליחים לשקם אותה. הוא קיבל פלוגה מפורקת"…

ורדי: "ברמה הכי נמוכה".

שמיל: "היה לפניו מ"פ, בלי להזכיר שמות, ומבחינת הערכה מקצועית אף אחד מהחיילים והמ"מים לא העריכו אותו. האיש לא יכל לשלוט אפילו על עצמו, והפלוגה היתה מפורקת כמעט לחלוטין".

ורדי: "כשאני קיבלתי את הפלוגה ב-1966, אני חושב שזה היה באפריל או מאי, היא היתה בדירוג של הפלוגות החטיבתיות מקום אחרון. אחרי שנה בתרגיל חטיבתי הפלוגה קיבלה מקום ראשון".

שמיל: "אני הייתי אז מ"מ בפלוגה, החיילים לא סמכו על המ"פ הקודם בשום דבר, בדברים הכי בסיסיים. תרגיל פחדו לעשות איתו כי ידעו שהוא יתברבר והם יצטרכו ללכת 20 ק"מ יותר. זה היה שם מצב שאני לא בטוח שבמלחמה היו הולכים אחריו. בוא נאמר שבטוח לא היו הולכים אחריו".

נפצעת בתל פאחר, מה עשית בגדוד אחרי שהשתחררת מבית החולים? שמיל: "חזרתי לגדוד. כשאני שכבתי בבית החולים בסביבות, בוא נגיד עם הפסקות כאלה ואחרות, כמעט חודשיים, מדי פעם הייתי עולה, לא עולה, הרופאים היו מאיימים עליי. ואז ורדי בדיוק סיים, לא יודע לאן הלך".

ורדי: "עברתי להיות מ"פ בגדוד 17, זה היה חודש וחצי אחרי המלחמה".

שמיל: "ורדי עזב ומ"פ הטירונים שתיגבר את הפלוגה זה היה שגב. הוא הגיע והמג"ד משה יוסף התיישב לי על הוורידים ואמר – תשמע, אתה חייב לחזור. אמרתי – אבל אני לא יכול ללכת, אני לא יכול לזוז. אמר לי – אז אל תלך, תשב בג'יפ, תיסע לתרגילים, תדאג שהחיילים יראו אותך ותראה שאתם עושים את הדברים כמו שצריך".

ורדי: "בגדול, הוא קיבל את הפלוגה אחריי".

שמיל: "ואז חזרתי, ובחודש וחצי הראשונים הייתי מ"פ מושבת כמעט לחלוטין, יושב רק בג'יפ ומדבר עם החיילים. ואז אחרי חודש וחצי התחלתי להיכנס והייתי עוד שנתיים וחצי בפלוגה הזאת".

ורדי: מטריד אותי ודי מציק לי שלא הספקתי לבקר את הפצועים

ורדי, מדוע סיימת את תפקידך כמ"פ בגדוד 12 חודש וחצי לאחר המלחמה? ורדי: "רציתי להשתחרר מהצבא עוד לפני המלחמה. רק מוסא [קליין, המג"ד] ידע את זה. רציתי לקחת פסק זמן, אבל כיוון שנכנסנו לכוננות, אז דחיתי את זה ואחרי המלחמה הלכתי ליונה [אפרת, המח"ט] וסיפרתי לו על כך. זו היתה התוכנית שלי. אז הוא אמר – בסדר, בוא נחכה עם זה איזה שנה, בינתיים תהיה מ"פ בגדוד המ"כים ואחרי זה תשתחרר. כי היה לו חסר מ"פ בגדוד 17. הייתי שם מ"פ שנה, או פחות משנה, ואז השתחררתי".

לאן הלכת? "הלכתי ללמוד באוניברסיטה היסטוריה וגאוגרפיה, אבל אז הכרתי את אהוד גול [איש משרד החוץ], שהביא אותי למשרד החוץ. אחרי שלושה חודשים התבקשתי לנסוע לארגנטינה, להצטרף שם לסגל הדיפלומטי. לקחתי את אשתי, בינתיים התחתנתי, נסענו לארגנטינה. אחרי שנה כבר לא יכולתי להתרגל לחיים האלה, מה עוד שאז היתה מלחמת ההתשה בסיני. בקיצור, לא התרגלתי לחיים האלה עם הוויסקי והשמפניה, וביקשתי לחזור אפילו על חשבוני. הם הבינו שיש לי הרבה כעס לצורת ההתנהגות של כמה ישראלים בשגרירות, לא דיווחתי את זה. אבל במשרד החוץ הבינו את הסיפור וגם בצבא חיכו לי. משרד החוץ וגם הצבא שילמו את החזרה שלי, ויומיים אחרי שחזרתי מוניתי לקמב"צ של חטיבה 820".

ורדי בתל פאחר, 2014

ורדי בתל פאחר, 2014

שמיל: "בנושא הזה  של השחרור, אולי זו מקריות, אבל אני עמדתי להשתחרר שלושה חודשים לפני המלחמה [ששת הימים], ואז באו אליי ואמרו שאשאר. אמרתי אני מוכן, אין לי בעיה, אבל אמא שלי ניצולת שואה ואני לא יכול לעשות לה את זה. ואז נסעו יונה אפרת ומוסא קליין לאמא שלי לשכנע אותה, וכשהם חזרו לגדוד הם קראו לי ואמרו – אמא שלך שכנעה אותנו שאתה צריך להשתחרר. נסעתי לבקו"ם להשתחרר, בכניסה לבקו"ם בא יונה לדבר עם טירונים, ואז הוא אומר לי – מה אתה עושה פה? אמרתי – מה זה מה אני עושה פה? אני באתי להשתחרר, אתה יודע הרי. אז הוא אומר לי – תהיה מלחמה. אמרתי לו – בסדר, תהיה מלחמה אני אבוא. אז הוא אמר לי – אתה לא תוכל לבוא, זה גדוד סדיר, לא תוכל להיות מילואימניק בגדוד סדיר. אמרתי – אז מה אתה מציע? אמר – בוא תחתום חתימה קצרה. אמרתי – אני לא חותם. אבל בתוך כמה זמן תהיה מלחמה? אמר לי – בתוך חודשיים-שלוש. אמרתי לו אם זה תוך חודשיים-שלוש אני חוזר איתך עכשיו לגדוד, ואם תוך שלושה חודשים אין מלחמה אני חוזר למשק בנח"ל. הגרעין שלי ישב בגבע. ואז נקלעתי למלחמה".

ורדי: "מתי הצטרפת לפלוגה?".

שמיל: "עוד באותו ערב. הוא תפס אותי בבקו"ם וחזרנו ביחד. הוא חזר למיפקדת החטיבה ואני חזרתי לשרגא".

ורדי: "כשנסעת לבקו"ם באיזה תפקיד היית?".

שמיל: "סמ"פ, וחזרתי להיות סמ"פ. כל הסיפור נמשך יום. בבוקר נסעתי, בערב חזרתי. זה היה פלוס מינוס חודשיים או חודשיים וחצי לפני המלחמה. דרך אגב, תדע לך שהסיפור הזה רדף אותי תקופה ארוכה. כי אחרי שנפצעתי הצבא ראסמי הכריז עליי כנפקד. כי מצד אחד לא חתמתי ומצד שני לא התייצבתי בבקו"ם. ואז מתי ניב [קצין השלישות החטיבתי] דבר ראשון שאני זוכר שהתעוררתי [בבית החולים] ישב לידי ושאל מה נשמע, אמר לי – בוא תחתום כי מבחינת הצבא אתה עריק".

ורדי, לא מזמן בראיון עם ד"ר הורנר, הרופא של גדוד 12 בקרב תל פאחר, הוא סיפר שבטקס הענקת צל"שים של החטיבה היתה למח"ט יונה אפרת ביקורת על כמה אנשים, ואתה ביניהם. זכור לך דבר כזה? ורדי: "לא, פעם ראשונה אני שומע את זה. יונה אף פעם לא חילק צל"שים, לא לי לפחות, ולכן אני לא יודע מה זה הסיפור הזה, אולי שמיל זוכר".

שמיל: "אני פעם ראשונה שומע את זה, לא מכיר את הסיפור הזה".

ורדי: "אני מעולם לא הרגשתי שיונה כועס עליי, ההיפך הוא הנכון".

שמיל: "כדי לעשות צדק עם הדוקטור צריך לומר שהוא היה גיבור אמיתי. הוא עבד בשטח בזמן שכולם התחבאו מאחורי סלעים".

שמיל עם חיילי גולני בתל פאחר, 2014

שמיל עם חיילי גולני בתל פאחר, 2014

איך היה הקשר שלך עם הפצועים אחרי המלחמה? ורדי: "לא מספיק טוב. היו המון פצועים, ואני כמ"פ – לא היה לי סגן. שמיל היה פצוע. לא רק שלא היה לי סגן, בתקופה הראשונה אחרי המלחמה כיוון שהייתי הקצין הבכיר שהגדוד מכיר אותו, טיפלתי בהרבה נושאים שקשורים לגדוד. במקום מוסא הגיעו יפרח ואלחנני, אבל הגדוד לא התרגל אליהם. החיילים והקצינים ישנו באוהלים ובחדרים מאוד מאוד עניים בציוד, והמג"ד והסמג"ד החדשים שהגיעו מצאו להם איזו וילה והתיישבו שם. החיילים לא יכלו לקלוט את זה. אז אני רוב הזמן התעסקתי עם בעיות הגדוד, בעיקר בעיות מנטליות, לא היה לי זמן מספיק כדי לרוץ לבקר את הפצועים, וזה אם אתה שואל דבר שמטריד אותי, די מציק לי שלא הספקתי לבקר את כולם".

שמיל: "בטח שזה מציק, חיילים עד היום זוכרים את זה".

ורדי: "בתהליך הזה שאתם יזמתם בבלוג הלכנו לבקר אנשים. ביקרנו את זמיר וחודרה ושרלין. בתהליך הזה אנחנו משתתפים ואני מקווה שזה עושה טוב לחיילים, וזה גם עושה טוב לנו".

שמיל: השיקום של גדוד 12 היה עגום, צריך היה למנות את ורדי לסמג"ד

שמיל: "צריך להבין דבר אחד – השיקום של הגדוד היה שיקום עגום עם חוסר הבנה בסיסי מה צריך לעשות. הגדוד כולו היה מרוסק. הקצין הבכיר היחידי שנשאר מכל הגדוד היה ורדי. כדי לשקם את הגדוד היה צריך להעלות אותו מיד לתעסוקה בקו. צריך לבנות מערכת מוצבים, צריך לבנות מערכת סיורים, צריך לבנות אבטחה. מצד שני, אף אחד לא מכיר את הגדוד. מג"ד חדש, סמג"ד חדש, מ"פים חדשים שלא ידעו בכלל איפה הידיים והרגליים שלהם. מ"מים חדשים, צריך לתדרך אותם, ואתה לא יכול לעמוד בכל המטלות. אתה צריך לזכור שברגע שוורדי הגיע לקונייטרה דבר ראשון שמו אותו בקו. לא אמרו לו – תשב באיזה בסיס עורפי, תתארגן, תתאמן, תכין את החבר'ה. הוא קיבל הכל חדש, כולל חיילים. כי מהפלוגה המקורית לא נשאר כמעט כלום. מערכת השיקולים של ורדי היתה, אני מניח, לדאוג שהחיילים יישארו חיים בקו החדש הזה. בדילמות האלה אי אפשר לעמוד. מי שקבע את מערכת השיקום של הגדוד עשה מערכת בלתי אפשרית לטפל בה. אם היו שואלים אותי מה לעשות, הייתי אומר צריך לפנות את ורדי מהפלוגה, להגיד לו – תהיה סמג"ד. סגן, סרן, מה זה חשוב, תהיה סמג"ד, אתה מכיר את הגדוד, את המעט קצינים שנשארו, תבנה איזו מערכת".

ורדי: "מה ששמיל אומר, שמי שנשאר בגדוד במטה ומי שנשאר בחטיבה היה צריך להסתכל על התמונה כמו ששמיל מתאר ולעשות החלטות בכיוון הזה, כלל לא בהקשר של המינוי שלי לפי הצעת שמיל. אבל לא החטיבה ולא הגדוד ראו את התמונה של שיקום הגדוד".

שמיל: "זה רק מפקד החטיבה עם המטה שלו. אבל זה לא עניין אותם בכלל, מה שעניין אותם זה להתחיל למכור סיפורים [על קרב תל פאחר]".

תל פאחר בנקודה בה הוא משקיף למערב

תל פאחר היעד הצפוני, תצפית למערב

אבל בזכות כל ההשקעה בסיפורים ובשירים, קרב תל פאחר הפך למיתוס שחיילים גדלים עליו. שמיל: "אבל תמיד השאלה אם זה שווה את הנזקים שזה עשה לחיילים, את הנזקים שזה עשה לקצינים. האם זה שווה את מה שאנשים עברו כבני אדם. זו השאלה. אז נניח שההילה סביב אותם סיפורים היתה רק 70 אחוז, זה היה משנה משהו? זה לא היה משנה כלום. זה מפריע כיום לסיירת לעשות כנס בנען עם כותרות – אנחנו כבשנו את תל פאחר? הם בכלל היו בכפר יובל [חדירת מחבלים בפיגוע ב-1975]? על זה אני מתחייב בראשי, כי אני הייתי מפקד כוח הפריצה בכפר יובל. לא היתה שם שום סיירת ולא היה שום דבר שדומה לסיירת".

ורדי: "הקרב הזה [תל פאחר] אם אתה משווה אותו לגבי הפצועים וההרוגים, אז אפשר לעשות השוואה כזאת. אני עושה עכשיו השוואה מה תרם הקרב הזה למורשת של גולני וגם ליחידות אחרות. מה שתרם הקרב הזה הוא בעובדה שכאשר הכל משתבש עדיין אתה עומד במשימה ודבק בה וכובש את היעד. ומי שעשה את זה אלה מפקדים בודדים וחיילים. זה המסר. את המסר הזה שמענו מסימן טוב, מג"ד 12 [שנפצע קשה בצוק איתן]. הוא אמר לנו את זה כשביקרנו אותו לפני שנתיים. עשו לו יום הולדת והוא ביקש שנגיע. הוא רצה להגיד שלאורך כל ההיסטוריה שלו בגולני הוא חינך את כל החיילים שלו על המסרים האלה מתל פאחר. לכן, בראייה ארוכת טווח, מבחינת מהות הצבא, הקרב הזה היה קרב לתפארת של החיילים. לא מפקדים גדולים, אלא מפקדים זוטרים בודדים".

שמיל: "זה מצביע על שני דברים שצריך. אחד הדברים החשובים בקרב הזה, לפחות בפלוגה א', זו התחושה שאני לא יכול להתבזות בפני חיילים אחרים בפלוגה. אני לא יכול להישאר למטה, לא שלא עשו את זה כמה חבר'ה, ושמישהו אחר יסתער במקומי".

ורדי: "זה דבר מרכזי בפלוגה – המחויבות ההדדית הזאת. של החבר. אם הוא רץ – אני רץ".

שמיל: "אני לא יכול להסתכל לו אחר כך בעיניים. הוא ימות ואני אשאר מאחורה?".

ורדי: "זה המסר המרכזי, זה הייחוד של הפלוגה, האחווה הזאת".

שמיל: למדתי דבר אחד פשוט – שכנראה אין חדש תחת השמש

אז למה שמיל אתה מתלונן על ההילולה שעשה המח"ט על קרב תל פאחר? שמיל: "אני לא מתלונן, אני טוען שבמקום להתעסק בעיקר התעסקו בתפל".

מה היה העיקר? שמיל: "העיקר היה לעשות שני דברים. היה חשוב מאוד להעלות את הקרב הזה לתקשורת, לידיעת הציבור, כמורשת קרב בתוך הצבא, אבל היה אפשר לעשות את זה באמצעים אחרים ובזמן אחר, ולא לבוא על חשבון של טיפול בנפגעים, ביקור אצל נפגעים, דברים אלמנטריים בסיסיים שאנשים ציפו לכך. שוכב פצוע בבית חולים, המפקד שלו לא בא אליו שבועיים-שלוש. החייל הזה לא מבין שהמ"פ יושב בקו לראות שהסיורים יהיו כמו שצריך, שהמוצבים נחפרים כמו שצריך. כש-ורדי התעסק בפלוגה הוא התעסק מ-א' עד ת'. זה לכתוב הוראות ולראות שהכל מתאים. וכשאתה לוקח ומסיח את סדר היום המבצעי ומביא אותו לטובת כל מיני כתבי חצר כאלה, אז אתה מקבל דברים שקיבלנו. כל אחד שרצה לעשות סיור ליוו אותו. כל ראש מועצה שרצה לסייר, או עוזר פרלמנטרי, או יגאל אלון שכל שני וחמישי רצה לבקר בגולן וצריך להוריד לו אבטחה, זה בא על חשבון מיליון דברים אחרים שצריך לעשות. אני אומר לך באחריות, ורדי לא יכל לעזוב את הקו. אני מתחייב לכך בראשי. גם אם היה רוצה, המג"ד היה הורג אותו".

למרות זאת, ורדי, אתה מרגיש החמצה או פספוס בכל הקשור לעניין הביקור אצל הפצועים? ורדי: "ההחמצה זו דבר רגשי. גם אם היתה סיבה טובה כמו ששמיל תיאר, רגשית זה היה חסר לי לבוא ולראות אותם ולעודד אותם".

פצועי גדוד 12 בבית החולים

פצועי גדוד 12 מתל פאחר בבית החולים רמב"ם

שמיל: "אתה צריך להבין דבר אחד פשוט. ההרגשה זה שטויות. זה מילים יפות. כל אחד מאיתנו יש לו מערכת ערכים. ורדי גדל על מערכת ערכים גם בקיבוץ וגם בצנחנים וגם בגולני, שצריך להתעסק בעיקר ולא בתפל. וצריך לדאוג שהחיילים יידעו שיש מי שדואג להם, וזה נמנע ממנו. יש לו מיליון סיבות, והחיילים לא יודעים את הסיבות האלה. זה גם לא מעניין אותם. מה מעניין את החייל שהמ"פ לא בא אליו כי איזה עוזר פרלמנטרי החליט שהוא צריך לבוא לבקר בגולן והמ"פ צריך ללוות אותו והוא קיבל פקודה? את החייל בבית חולים זה לא מעניין. הוא שוכב עם כאבי תופת, לא יודע מה קרה. הרי 100 אחוז מהחיילים לא ידעו מה קרה בכלל. הם מצאו את עצמם בבית חולים, אלוהים יודע איך הם הגיעו לשם".

אבל ורדי, כדאי לציין שכן ביקרת פה ושם את הפצועים. ורדי: "ביקרתי, אבל לא מספיק. את שמיל למשל לא יצא לי לבקר. וזה הסגן שלך".

שמיל, זה הפריע לך? שמיל: "לי לא, אבל לחיילים כן. אני הייתי ברמה שהבנתי אותו, חייל לא מבין את זה".

המח"ט לפחות ביקר אותך? שמיל: "המח"ט היה פעם אחת אצלי. פרדוקסלית, מי שביקר אותי הכי הרבה היה דדו [אלוף פיקוד צפון]. טוב, הוא היה מנטעש".

ורדי: "שמיל, לא דיברנו על זה, אבל עד שלא שמעתי בסביבות רבע לחמש שיורים עליי מעל הראש לכיוון היעד הצפוני, כשאני בתעלה בדרומי, וזה היה הכוח של שמיל – עד שזה לא קרה, אני לא ידעתי מה יקרה בקרב הזה. אם נצליח או לא נצליח, אם נמות או לא נמות, אם נכבוש או לא נכבוש, למרות שעזרא סלע [מ"מ המיוחדת] כבר הגיע כמה דקות קודם. אבל כששמיל התחיל לירות מעליי, הבנתי שזה רציני. שכוח שלנו מגיע, כובש את העמדות שם ומתחיל לסייע. אז הבנתי בכלל שיש סיכוי שננצח".

ועוד לא ידעת אז שזה שמיל בכלל. ורדי: "נכון, אבל ידעתי שזה כוח שלנו. רק אחר כך נודע לי שזה שמיל. זה הנקודה שנתנה לי הרגשה שהנה אנחנו יכולים לכבוש את היעד. אחר כך כשנודע לי שזה שמיל ושהוא נפצע, ואחרי כל זה לא לבוא לבקר אותו בבית חולים, זה דבר שאתה לא משתחרר ממנו. אני מדבר גם על חיילים אחרים, אבל אני נותן לך דוגמה איך אתה מתחבר עם נקודות די אקוטיות בתוך הקרב. והכוח של שמיל שינה לי את כל ההרגשה, שהנה עוד כוח נכנס. כי עד אז הרגשנו מאוד בודדים, לא ידענו מה קורה".

שמיל: "כולם הרגישו בודדים. אני לא אשכח כל החיים שלי את הקטע עם שוורצי [סמ"פ ג']. שוורצי התחיל בשלב מסוים עם ההומור הידוע שלו. אני אמרתי לו – שוורצי תוריד את הראש, יורים פה כמו משוגעים. אז הוא אמר לי – אל תדאג, אותי יהרוג רק טנק ואין להם יותר טנקים. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. אחרי חמש דקות הוא זוחל אליי ואומר – שמיל, אם אני יוצא מפה חי אני מתחתן. הוא כבר אז התחיל ללכת עם צביה. כבר היה שלבים שאתה לא יודע מה עובר עליך".

גבורת החייל הבודד בתל פאחר

בתל פאחר המפקדים הזוטרים הרגישו בודדים

אנחנו אוטוטו 50 שנה למלחמת ששת הימים, ובשנים האחרונות כשצצים כאן על תל פאחר סיפורים חדשים, תחקירים ועוד, האם למדתם דבר חדש שלא ידעתם כל השנים האלה? שמיל: "תראה, למדתי דבר אחד פשוט – שכנראה אין חדש תחת השמש. בקרב תל פאחר לא היו דברים שלא ידענו. מה, לא ידענו שצריך לבוא מהכיוון שתיכננו? לא ידענו שצריך אש סיוע עד הרגע האחרון? אבל כשאתה בודק בפועל, אתה מגלה שבין התכנון לביצוע לא היה שום קשר. והדבר הכי חמור שפתאום מצאנו את עצמנו כגדוד, ואחר כך במסגרות יותר קטנות, כבודדים. מערכת הקשר לא עבדה. לדעתי התחושה הכי תורמת לקרב זה שאתה יודע איפה נמצאים החברים שלך, לאיזה כיוון הם הולכים, ולי התחושה בקרב הזה היתה שאני לבד. ל-ורדי זה היה הרבה יותר כי הוא היה הרבה יותר זמן ממני לבד. אתה לא ידעת מימינך ומשמאלך, מי אויב, מי לא אויב, לא ידעתי את תמונת המצב. איפה עולים, מי עולה, לא קיבלנו שום פקודה".

כשהיית ליד הסמג"ד הפצוע זוהר נוי לא קיבלת ממנו פקודה? שמיל: "אנחנו הגענו לזוהר, שוורצי ואני. שוורצי ראה אותו ראשון, זוהר היה כבר במצב של איבוד ההכרה".

והוא במצבו הצליח להגיד לך שתמצא את הסורי שירה בו. שמיל: "הוא אמר – תביא את הסורי, אני אהרוג אותו. חוץ מזה הוא לא אמר לי שום דבר. אבל הבעיה לא היתה שם, הבעיה היתה יותר מוקדם. באותו רגע שהחליט מי שהחליט שאנחנו משנים את התוואי של ההיערכות המקורית, היה צריך להגיד לנו – יש שינוי חבר'ה, אתם לא באים ממזרח, אתם באים ממערב. ואפילו פקודות בקשר, איפה כל פלוגה. אז ורדי היה לו מספיק זמן להגיד לי עם הכמה זחל"מים שהיה לי – תשמע, היות ואני עולה עם הפלוגה, תעקוף את כולם, תחבור ותגיע אליי. היינו מסגרת הרבה יותר גדולה. מתי אני הבנתי שאנחנו לא בתוואי? כשעברנו את הפיצול ופתאום חטפתי אש תופת ואני רואה שאף אחד לא בכיוון. אם ננתח את הקרב של מה שהיה צריך לקרות, יש דברים שגילינו פתאום שהיו הפתעה. עכשיו כשחופרים יותר בבלוג יש סיפורים אם חיל האוויר תקף או לא תקף, יש ויכוח מתי הפסיקו את אש המרגמות, יש ויכוח על אף אחד לא יודע מי נתן את הפקודה להפסיק. יש דברים שאתה רואה שבכל קורס קצינים בסיסי יודעים שצריך לעשות ולא עשו שם".

מבט אל היעד הצפוני בצילום מהיעד הדרומי בו שהתה פלוגה א' מתחילת הקרב עד סופו

מבט אל היעד הצפוני בצילום מהיעד הדרומי בו שהו חלק מאנשי פלוגה א' לאורך כל הקרב

ורדי: כשהמג"ד אמר שהוא עולה צפונה, משהו היה צריך לקרות בחטיבה. שעה שלמה – שקט

ורדי: "הרבה שנים לא התעסקתי בזה לעומק. לפעמים היו מבקשים ממני לעלות לתל להסביר, אז הייתי עושה את זה. מה שהחייה את כל הסיפור זה היוזמה שלכם, בעיקר דני [ביזר, מ"מ בפלוגה] שהתמיד בזה, ותוך כדי התחקור הזה גיליתי הרבה דברים טקטיים שלא ידעתי. בדברים הגדולים לא היה חדש. העובדה שכל אחד עשה את מה שעשה זה בגלל שהכרנו את המשימה. גם כשלא קיבלנו פקודות. אבל נודעו לי כמה דברים שלא ידעתי".

כמו מה? ורדי: "אני לא ידעתי שהסיירת עמדה חצי שעה בין שער דרום לשער צפון ולא נכנסה. ושסולוביץ' [סמ"פ ב'] הגיע, היא אמרה לו להיכנס".

שמיל: "היא [הסיירת] לא עמדה, היא התחבאה מאחורי שיחי הצבר לכיוון של המרגמות 120 [עמדה סורית מזרחית לתל פאחר]. הם הגיעו לשער וברחו מתחת לסברס".

ורדי: "אז לא ידעתי, ורק אחר כך ידעתי שהסמח"ט הגיע והוא דחק בהם להיכנס. זו נקודה שמפריעה לי. נקודה נוספת: מוסא הודיע לחפ"ק המח"ט ב-14:35 שהוא נע צפונה על תוואי ההטיה. זה אנחנו יודעים מיומן הקשר. רק שעה אחרי זה המח"ט נקט באיזשהו מהלך ואמר לאורי שמחוני [קמ"ן החטיבה] – לך תראה מה קורה עם גדוד 12. איפה שעה שלמה המח"ט? הוא רואה שינוי ציר של גדוד שלם שלו, שהוא יודע מה המשמעות של שינוי ציר. שינוי ציר זה שינוי משימה, שינוי תקיפה, שינוי תוכנית, הכל השתנה. שעה שלמה! וזה היעד המרכזי של חטיבה 1 של גולני. אני לא מצליח להבין מה נעשה בחפ"ק בנקודות הקריטיות האלה, שהמהלך הכי חשוב שצריך לתקוף את תל פאחר ולהשתלט עליו זה שלב שהיה במערכה החטיבתית הכי חשוב".

ולא הצלחת להבין מקריאת יומן הקשר מה קרה בשעה הזו, שאפשר להבין למה המח"ט לא היה בקשר עם הגדוד? שמיל: "אני לא למדתי שום דבר".

מג"ד 12 שנהרג בתל פאחר, סא"ל מוסא קליין

מג"ד 12 שנהרג בתל פאחר, סא"ל מוסא קליין

ורדי: "קראתי את יומני הקשר, ראיתי שבתחום תל פאחר וגדוד 12 אין שום דבר בשעה הזאת. לכן אני אומר לך זאת".

שמיל: "אני אשאל אותך שאלה פשוטה – הגדוד היה צריך לעלות ממזרח למערב, התוכנית הארטילרית דיברה על מתן אש סיוע לגדוד בשלב ראשון על היעד הצפוני מערבי. וככל שהגדוד יתקדם האש תרד למטה. אבל יכול להיות שחלק מהגדוד נהרג מירי שלנו, כי הגדוד עלה ממערב ואף אחד לא שינה את התוכנית הארטילרית. לא שינו את מטרות הארטילריה".

ורדי: "לפי יומני הקשר, מרגע שהמג"ד מוסא בשעה 14:35 אמר שהוא משנה ציר ועולה צפונה, משהו היה צריך לקרות בחטיבה. שעה שלמה – שקט. תראה בקשר. מתקשרים לגורודיש וגורודיש מתקשר לזה , ו'אולר' פה, והטנקים מדברים, ולגבי גדוד 12 – שעה שלמה ושום דבר".

שמיל: "היו שם כמה תקלות בסיסיות שאני לא מצליח להבין אותן. כשהמח"ט כבר הבין שיש משהו ושלח את הסמח"ט, כמה זמן לקח לסמח"ט להגיע מגבעת האם לתל פאחר? יותר משעה וחצי. הוא התעסק עם החפ"ק של זה ועם התאג"ד, הוא חיכה לטנקים וחיפשו כל מיני דברים שלא מן המניין. תבדוק – שעה וחצי, 4 ק"מ עם ג'יפ סיור, זה סביר?".

ורדי: "המח"ט דיבר איתי בשעה 5, שעתיים אחרי תחילת ההסתערות, לא אחרי שינוי הציר. אנחנו התחלנו את ההסתערות ב-15:10 בערך. הסיפור שנכנס לתוך ההיסטוריה, שמוסא טעה בציר, התחיל מהשעה הזאת בקשר".

שמיל: "ורדי, הסיפור של מוסא התחיל אחרי המלחמה כשהיה נוח להם והתחילו לחפש הסברים".

כבר ביומן הקשר רואים שהמח"ט אומר למג"ד 51 שינוי משימה – 'אני רואה ש-12 טועה'. זה קרה תוך כדי הקרב, ולא אחרי זה. שמיל: "יונה שתל את זה ופיתח את זה".

שתל ביומן הקשר? ורדי: "זה בהתבטאות שלו".

שמיל: "כשאתה בודק את לוחות הזמנים זה בלתי סביר שסמח"ט מקבל פקודה מהמח"ט – גדוד 12 נשחט, תרוץ מהר לשמה, הוא מתעסק בלאסוף זחל"מים, הוא מחכה שטנקים יתדלקו, מחכה שהטנקים יתחמשו, בדרך הוא מוצא תאג"ד מצ'וקמק של חטיבה 8, לוקח את החמישה חיילי סיירת ומטהר שם את הסורים [במוצב נעמוש] – אם היו או לא היו, אני לא יודע – ומגיע אחרי שעה וחצי 4 ק"מ. זה נחישות? זה דבקות במשימה? זה ניסיון לפתור בעיה?".

ספרו של אורלנד עם הקדשה אישית של המחבר ליונה אפרת

ספרו של אורלנד עם הקדשה אישית של המחבר ליונה אפרת

ורדי: "בוא אני אספר לך משהו, למה התחבר לי הסיפור אחרי כמה שנים. שמיל אולי יודע. יום אחד הגיע אליי הספר של יעקב אורלנד [המשורר], שבו אורלנד מתאר את קרב תל פאחר: והנה יונה והקרב, והחיילים ויונה, והרבה דן שילון והרבה ראובקה מהסיירת ועוד אחרים. אני ממשיך לקרוא, חיפשתי משהו אחד – את המילה מוסא. מצאתי את שמו, אבל לא בהדגשים הראויים לו ביחס לכל האחרים. אין לי בעיה עם הספר הזה. אבל כיוון שיונה דחק באורי אייזנברג [מח"ט גולני ב-1976] לחלק את הספר הזה כמו ספר תנ"ך בהשבעה של כל טירון בגולני, לא היה נראה לי, כי זה לא שיקף את פעולות כל גדודי החטיבה. הלכתי ליונה ואמרתי לו – יונה, אין לי בעיה עם המקאמה הזאת, אבל לא צריך לחלק אותה כספר כמו התנ"ך לכל טירון בגולני".

והוא הבין את הביקורת שלך? ורדי: "ודאי, תקרא את הספר עוד פעם".

שמיל: "הוא היה איש חכם. אתה יכול להגיד עליו הכל, טיפש הוא לא היה".

ורדי: "אחרי שאני מספר לך את זה שאתה רואה מתוך הכתוב, אתה מרגיש בו את האחרים, לא את מוסא. הלכתי לאורי אייזנברג והוא גם ראה את זה ואמר שאני צודק ולא חילק".

שמיל: "על אורי אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל ביצים יש לו".

המח"ט יונה אפרת מתמוגג ממורשת הקרב של גולני ממלחמת ששת הימים [מאלבומו של אורי וילף]

המח"ט יונה אפרת מתמוגג ממורשת הקרב של גולני ממלחמת ששת הימים [מאלבומו של אורי וילף]

שמיל: המח"ט והקמ"ן היו צריכים את ורדי כאבן יסוד לבניית סיפור

הדברים שאתה אומר עכשיו לא ניקרו בך כשנסעת יומיים אחרי הקרב עם המח"ט ועם הקמ"ן שמחוני, שלקחו אותך לבדוק אם השטח היה עביר מדרך ההטיה לדרך הנפט? ורדי: "אחרי יומיים אני יכול לנתח את כל הדברים האלה?".

שמיל: "על ורדי עבדו בשיטת מכבש. ולמה? כי הוא היה בפרונט, בחזית, ולא היה אף אחד אחר. חלק מהמפקדים נהרגו, חלק נפצעו, וכל המכבש הזה עם הכמה טון האלה עבד עליו".

ורדי: "תשמע, למה יומיים אחרי הקרב המח"ט לוקח אותי בג'יפ עם הקמ"ן כדי לנסוע באיזושהי דרך? למה הם עשו את זה? לא מבחינתם – מבחינתי. לאיזה צורך? אני שואל אותך. יומיים אחרי הקרב מוציאים אותי מהקו – תעלה על הג'יפ. הקמ"ן יושב פה, המח"ט נהג, והם יש להם צורך להראות לי איפה היתה הדרך. למה הם הרגישו צורך לבדוק את הציר?".

כדי לבדוק למה המג"ד לא עלה לדרך הנפט. ורדי: "נכון, אז לקחו אותי".

לקחו אותך כי אתה היית שם. ורדי: "לקחו אותי בתור מי שהיה שם. והג'יפ עלה וירד, ואורי שמחוני שואל אותי – נו, מה אתה אומר? אז אני אומר לו – אורי, אני לא יודע איפה עלינו ואיפה ירדנו, אני לא יודע מה התוכנית המקורית, אני הייתי מ"פ. לא הייתי קמ"ן הגדוד ולא מג"ד. ואני לא יודע איפה העלו אותי. האם העלו אותי בציר המתוכנן, או שלקחו אותי דרומה ועלו בלי בעיות".

אתה מרגיש שניסו להשתמש בך? ורדי: "לא מרגיש שום דבר. לא תשמע את זה ממני. אני רק אומר את זה כל השנים. קודם כל, אני מאשר את העובדה שעליתי וירדתי, זה נכון ,אבל אני לא יודע באיזה ציר, לא היה לי מפה, לא ידעתי איפה הציר המתוכנן המקורי. אתה יושב מאחור בג'יפ בלי מפה, וגם אם היתה לי מפה, אני לא יודע מה הציר שתוכנן".

שמיל: "ורדי היה אבן פינה לבניית סיפור. הם היו צריכים אותו כאבן פינה".

ורדי: "למה הם לקחו אותי? למה הם לא נסעו לבד?".

שמיל: "הם היו צריכים סיפור, כי ורדי נתפס כקצין בכיר בגדוד והם היו צריכים אותו, כי אם הוא היה אומר 'כן' – הם היו בונים את כל התאוריה על ורדי. הם היו צריכים חיזוק".

האמת שאם כבר לקחת מישהו לסיור הזה, היו צריכים לקחת את יוסי פרידמן שהיה קמב"צ 12. ורדי: "נכון, אתה צודק, מישהו כזה מהגדוד".

שמיל: "יוסי היה אחר כך סמ"פ שלי והיו לנו שיחות כל לילה. הוא אמר לי – שמיל, היחידי שהיה לו את המפה זה שלמה סגל" [מ"פ ב'].

ורדי: "בסדר, אבל נניח מבחינת אורי שמחוני ויונה, הם היו צריכים לקחת מישהו שמכיר את המפה".

שמיל: "הם היו צריכים אבן פינה לבנות את הסיפור".

ורדי: "הם יודעים שאני לא הובלתי את הכוח. אני הייתי הראשון בסדר התנועה של הפלוגות, אבל סגל הוביל. הקמ"ן, הקמב"צ, כולם למדו את זה, אבל אני לא הכרתי את הציר המתוכנן. אז אני לא מבין למה לקחו אותי. שמיל מספר תיאוריה שיכול להיות שהיא נכונה, אבל אני לא רוצה להאשים אף אחד".

שמיל: "הם היו צריכים אותך כאבן יסוד, הם רק רצו שתגיד כן. אם היית אומר כן, היו אומרים ורדי אמר, לכו תתווכחו עכשיו עם ורדי".

דרך ההטיה לכיוון צפון ומוצב תל פאחר (הגבעה המיוערת)

דרך ההטיה לכיוון צפון ומוצב תל פאחר (הגבעה המיוערת)

זה אולי מסביר איך הם פעלו באותה שעה שבה גדוד 12 כמעט שלא מופיע ביומן הקשר. שמיל: "הם לא פעלו בכלל. אף אחד לא יכול לספר לך שלא רואים את תל פאחר מגבעת האם. לא צריך משקפת, אפילו משקפיים לא צריך".

ורדי: "רואים משם הכל כמו על כף היד".

שמיל: "אז הם לא יכולים לספר לך סיפורים. זה לא עניין אותם, זה האמת, בחייך. זה לא שהיית צריך להתווכח אם החפ"ק הבחין או לא הבחין. אין אחד בעולם שיהיה בגבעת האם ויגיד שהוא לא רואה את תל פאחר".

אולי כי הגדוד החשוב יותר היה דווקא גדוד 51 בתל עזזיאת. שמיל: "זה לא נכון, זה בני ענבר [מג"ד 51] בנה אחר כך כסיפור".

תל עזזיאת נחשב לאגוז היותר קשה. שמיל: "ממש לא נחשב לאגוז היותר קשה".

אולי אתה אומר את זה בדיעבד, כי בסופו של דבר עזזיאת נכבש בקלות יחסית ותל פאחר במאמץ רב, בניגוד להערכות. שמיל: "אני לא אומר את זה בדיעבד. תראה, הייתי כולה סמ"פ, בקושי ידעתי לקרוא תצ"א. אבל כשאתה בודק היום מתוך ראייה שלמדת בצבא, על מה תל עזזיאת שומר? על איזה ציר הוא שומר? תל פאחר היה מפתח שאם אתה פותח אותו, אתה מצד אחד פותח לזעורה ועין פית, ומצד שני אתה פותח לכיוון מחנות הבניאס ונוסע על הכביש".

אפילו המג"ד מוסא קליין שידר אווירה של טיול לפני היציאה לתל פאחר. שמיל: "כי זו היתה האווירה שהפיקוד שידר בעסק הזה. מה אתה חושב, שלג'מקה [קמ"ן פיקוד צפון] אין חלק בעסק הזה? שלדדו אין חלק בעסק הזה? ולאורי שמחוני אין חלק בעסק הזה? זה פאשלה של מודיעין ברמת על. כי מה אמרו לנו? שאיפה שיש כיסויי ראש זה לא חפור. הפאשלה היא מערכתית. לכן הם עבדו על עיקרון השרשרת. אתה יודע מה זה עיקרון השרשרת? השרשרת בפני עצמה היא חזקה, אבל החוליה היא חלשה. ברגע שפורצים חוליה כולם נופלים על החוליה ויושבים עליה שהשרשרת לא תיפרץ. ואז השיטה פשוטה: פתאום הפיקוד מגן על החטיבה והחטיבה מגינה על זה, וכולם מגינים על כולם. ולמה? כדי שהשרשרת לא תיקרע. זה הכל".

————————————————————————————————————————————————————————–

מודעות פרסומת

107 מחשבות על “ורדי ושמיל

  1. מעניין מאד.

    המלחמה לובשת צורה שונה כאשר הלוחמים נפגשים ומספרים…

    במשך הסיפור על המפגש של השלושה,

    נכתב על מפגשים של לוחמים ומשפחות שכולות בתל פאחר. נקודת המפגש ליד המצבה לזכר הנופלים בקרב הזה.

    כואב לי שחללי השריון שנפלו בקרב זה אינם כלולים במצבה. המלחמה לא היתה פרטית של רק גולני,אלא גם של השריון שגם הוא שילם מחיר יקר.

    צר לי על משפחות השריונאים שנפלו. ללה אין מצבה ואין זכר ( למיטב יריעתי)

    • לעומת זאת הכניסו שם שמות של טירוני גדוד 13 שלא לחמו בתל-פאחר.
      הכל עקום בסיפור הזה… אז… ועד היום…

      • שמו של רחמים משיח שהיה הנהג של זחל"ם המרגמה של פלוגה ז' של השיריון הוסף לאנדרטה יחד עם שמו של מיכאל סייג שמת מפצעיו כשנה אחרי הקרב.

        • ושאר שמות חללי השריון שנפלו בקרב תל-פאחר רשומים ביחד עם שמות חללי גולני על שלט ברזל בחזית המערבית של התל.

  2. מתי נקרא כאן בהרחבה על אנשים כמו תשבי וסגל, המ"פאים שנהרגו, על זוהר הסמג"ד. חבל שעדיין לא הרחיבו עליהם.

  3. התמונה במאמר זה בה המחט אפרת מחייך לקראית סיפורי תהילת גולני בששת הימים כמוה כתקיעת אצבע בעיניהם של ורדי שמיל ואחרים שמדברים סרה בניהול כושל של החטיבה בזמן המלחמה,אותי היא הצחיקה

  4. שורה תחתונה: הפיקוד הבכיר היה בהלם קרב. הדגש שניתן כאן על שינוי תוכנית הקרב כשלא ברור אם במקביל שונתה כנדרש תוכנית האש הארטילרית והאפשרות (הסבירה) שחלק מנפגעי גולני היו מאש הסיוע של כוחותינו, משנה לגמרי את תמונת הקרב הזה.
    אגב, טענות דומות הושמעו על תפקוד מוטה גור כמח"ט 55 בירושלים, על כך שהתמקדם על איזה בניין רחוק מהאירועים ולא עשה הרבה בזמן שגדוד שלו נשחט בגבעת התחמושת ,בקרב שולי, שלא היה הכרחי לתמונה הגדולה של הקרב על ירושלים.
    אם מנתחים את אירועי ששת הימים, רואים שרק חיל האוויר תיפקד כמו שצריך, כי שם לא היתה ברירה – אתה חייב להיות טייס טוב עד מצוין כדי לחיות. אבל בחטיבות השדה? הייתה אווירה פרטאצ'ית של מלחמת העולם השנייה, וציוד שלא רחוק משם, ורק הנחישות האישית של החיילים והמפקדים הזוטרים, וההלם שחטפו הערבים בגלל חיל האוויר – הצילו אותנו.
    לא פלא, שמעולם לא תוחקרה מלחמת ששת הימים מבחינה מקצועית. איזה מפקד רצה שיתחקרו? מוטה גור ועוזי נרקיס בפיקוד המרכז וירושלים? דדו עם חטיבה 3 ("מנו, תראה מה אתה יכול לקחת"….כפי שהעיד כאן בבלוג מח"ט 3, על "תוכנית הקרב" הפיקודית), וחטיבה 8 (שהתברברה בין זעורה לקלעה) ותל פאחר, וההתקפה ה"מפוארת" של הנח"ל על רכס תל קציר? מה כבר היה לתחקר? (הרי קראנו כאן בבלוג כמה "תחקירים" של כמה יחידות. קשה מאוד לקרוא לסיפורים האלה "תחקיר").
    וככה, עם אותו ברדק, וכמעט עם אותם אנשים, הגיעו למלחמת יום כיפור.

  5. שלמה, השקעת פה (כמו בריבוי פוסטים קודמים) הרבה זמן ועבודה. עריכת הראיון עצמו, התמלול (שמן הסתם נעשה ע"פ ההקלטה בטייפרקורדר, תוך הקפדה על רישום מדוייק שיתאים לנאמר בראיון), ועוד. ישר כחך.

    יש לי כמה וכמה שאלות, ואפתח באלו המופנות אליך: האם זהו ראיון מהזמן האחרון, כלומר, טרחת לפגוש אותם שוב, לקראת יום השנה, או שזה ראיון מלפני פסח, בהזדמנות הפגישה עם גדי שרלין?

    לך עצמך, למרות כמה מהשאלות ה"נוקבות" שהצגת למרואיינים, אין עוד שאלות אליהם?

    • תודה.
      הראיון נערך לפני כחודש וחצי בדרך למפגש עם שרלין והסתיים כשהגענו אליו, בטרם עת.
      היו לי שאלות רבות נוספות אבל בחזרה הביתה האווירה כבר היתה אחרת ולכן זה לא נמשך. בגלל זה כתבתי בפתיח שזה ראיון שהותיר טעם של עוד. אם היתה עוד חצי שעה, היינו שומעים תובנות נוספות על אלה שהשמיעו בראיונות שנערכו איתם כאן בעבר. מאז הראיונות איתם נוספו והתפרסמו עוד תחקירים ומפגשים וכד' שבכל פעם מלמדים דברים חדשים.

  6. ביקורת אמיצה של שני קצינים אמיצים
    נראה אם לחטיבת גולני יש האומץ להכניס ביקורת זו למורשת הקרב המכובסת

  7. שלמה, כשאתה שומע סיפור על כך ש"שלושה חודשים לפני המלחמה" (וליתר דיוק: "זה היה פלוס מינוס חודשיים או חודשיים וחצי לפני המלחמה") התבטא יונה אפרת: "תהיה מלחמה", עם הפירוט, שכאשר נשאל "אבל בתוך כמה זמן תהיה מלחמה?", השיב: "בתוך חודשיים-שלוש", האם זה לא מעורר אצלך תהייה רבתי: האם יונה אפרת ניחן בכוח נבואי?

    אזכיר את הידוע כי התקריות שיזמו הסורים ברמת הגולן החלו ב-2 לאפריל, ואח"כ ארעה תקרית נוספת ב-7 לאפריל, שבעקבותיה תקפו מטוסי חה"א מוצבים סוריים, תקיפה שבעקבותיה אף הופלו שישה מטוסי קרב סוריים. אבל אפילו אם הסיפור הנ"ל היה אחרי התאריכים הנ"ל, מניין ידע אפרת לנקוב בזמן של "בתוך חודשיים-שלוש"? האם ידוע על עוד מישהו שידע לנקוב בזמן זה ועל סמך מה?

    • גם אם נעמדו לי האוזניים למשמע הסיפור (והם לא נעמדו), רק אפרת יכול לענות מאיפה הוא ידע, ומכל מקום אני לא זוכר ולא יודע שמישהו מקציני צה"ל היותר בכירים ידע על כך. לא קראתי בביוגרפיות של האלופים ורבי האלופים שמישהו ידע בפברואר או מרץ 67 שעוד 3 חודשים תפרוץ מלחמה או שהיה כאן מהלך מתוכנן. מישהו ידע 3 חודשים קודם לכן שמצרים תעז לחסום בחודש מאי את מיצרי טיראן?

      נשמע כמו השערה של המח"ט או אמירה שנועדה לפתות את הסמ"פ לחתום קבע. בדיעבד הוא צדק ועוד איך.

      מה אגיד? מאז יונה שניבא על נינוה לא קם עוד כמו יונה שניבא את ששת הימים.

      • ומה אגיד אני? שכבר איני בטוח מי הוא ה"נביא" בסיפור הנוכחי… (אולי צריך לשאול את הכותב למעלה בשם בלעם…)

  8. שלמה, מישהו כתב קודם על "ביקורת אמיצה", וחשבתי לעצמי שהאומץ היה דווקא שלך, שהעזת להפנות אל אחד המראויינים שאלה על ביקורת עליו מצד המח"ט, לפי אחת העדויות (כאן, בפוסט, הסתפקת בקישור. בפוסט המקושר הדברים חריפים מעט: "לא מגיע לך. זה היה משהו מזעזע", "אני רק זוכר כמה מילים חריפות").

    תגובת המראויין, בין היתר: "פעם ראשונה אני שומע את זה", "אני מעולם לא הרגשתי שיונה כועס עליי, ההיפך הוא הנכון".

    כמובן שממרחק הזמן אין הכרח לקבל עדות מאוחרת (מאוקטובר 2014) ואין לדעת מה ומתי אמר המח"ט אם אמר. אבל בפוסט נוסף (שיש לו קישור בשולי הפוסט הנוכחי), בו התפרסם תמליל מהפאנל החטיבתי שנערך ב-19 ליוני 67', אנו קוראים את המח"ט אומר:

    "אני חושב שוורדי עשה טעות בחלוקת האנשים, אך זה לא היה באשמתו, כיוון שהמג"ד במקום לרוץ קדימה היה צריך גם לארגן את הכוח מאחור. אני חושב למעשה כשהפיקוד נפל לא היה מג"ד ולא היה סמג"ד, כל הכבוד למ"פים ולמ"מים שלקחו את הפיקוד ועשו מה שעשו לפי שיקולם. הטעות הגדולה לפי דעתי היתה שלא התארגנו בחלק הצפוני, ושהיינו חייבים כבר מההתחלה לעלות עם כוח גדול יותר לתל פאחר".
    ובהמשך:
    "העסק הזה של לקיחה על עצמך טוב כאשר אין קשר ואין שליטה, כמו שעשו כאן מפקדים שאיש לא יכול לבוא אליהם בטענות אף פעם. לא היה קשר, לא היה שום דבר, הוא חשב שהוא עושה את הדבר הטוב ביותר בעולם, כל מי שעשה כן ולא היו הוראות, היינו חושבים שאפשר היה לעשות זאת טוב יותר. עשה דבר טוב מאוד ומגיע לו צל"ש".
    ובהמשך:
    "לכל אחד יש משימה. לדוגמה, אם עליו לכבוש את היעד מכיוון צפון והוא בא מדרום [הערה: הכיוונים שנוקט כאן הם משל, ואינם מתייחסים לקרב תל-פאחר], המשימה עדיין שלו והיא לכבוש את היעד והוא כובש אותו, עם כל הביקורת שיכולה להיות על השיקולים שלו, אף אחד לא עמד במקומו במצב שהוא עמד ולא שקל יותר טוב ממנו, ולא נשכח שהוא ביצע את המשימה עם קומץ אנשים והחזיק אותה עד הסוף, ואילולא הוא לא היה מחזיק את זה לא הייתי יודע אם לא היינו משלמים הרבה יותר."
    ובהמשך:
    "אני חושב שהוא [משה קליין, מג"ד 12] לא נתן לוורדי הוראה לפצל את הכוח, לא כזאת היתה ההוראה. השיקול הזה הוא שיקול של ורדי".

    [לא ברור איך נכנס כאן ה"אני חושב" האחרון. מישהו אמר שכן הייתה כזו הוראה? ומה שייך כאן מה אתה חושב, לפניך יושב המפקד שעליו מדובר, שאל אותו אם קיבל הוראה או לא. יתכן והמח"ט הבין מדברי ורדי, שהזכיר שידור באלחוט מהמג"ד, שהייתה הוראה כזו. אבל בתמליל אנו קוראים רק שקודם לכן אמר ורדי: "אלכס ז"ל אמר לי להוריד את החבר'ה מהזחל"מים ולעלות על תל פאחר, וגם המג"ד שידר באלחוט", אך אינו מדבר על פיצול הכוח. לפני כן שואל אחד הדוברים את ורדי: "אינני מבין מה היה השיקול של חלוקת הכוח לשניים. שהרי היה כוח קטן כבר מלכתחילה, והכוח הזה היה צריך לבצע משימה של גדוד שלם", וורדי משיב: "היה ברור לי שאם אני הייתי עולה לבד, כל המיתקן הזה היה מרביץ עלי, כלומר הייתי מקבל משני הכיוונים, מהדרומי והצפוני", משמע שההחלטה על הפיצול הייתה שלו. אך ראו שם בהערתו של דני שיש עדות נוספת על כך שהמג"ד הוא שנתן את ההוראה לפצל את הכוח לשניים].

    אגב, בציטוט דלעיל הוזכרה "אשמתו" של זה ש"במקום לרוץ קדימה היה צריך גם לארגן את הכוח מאחור", אבל בפוסט הנוכחי אין לזה התייחסות.

  9. לא הבנתי, מה הזעם על סיירת גולני וכפר יובל? *הם* טענו בכותרות שהסיירת אירגנה שם את הפריצה לבית? איפה? זה שבתקשורת נכתב שהם "השתתפו בלחימה במחבלים שחדרו לכפר יובל", זה לא לגמרי לא נכון. מי שהרג שניים (מארבעת) המחבלים היה בעברו לוחם בסיירת גולני, שרפול, אז אלוף פיקוד צפון, אישר לו להצטרף לכח הפורץ (אל הבית בו גרה משפחתו), למרות שהסמח"ט (שמיל) לא אהב את החלטת האלוף. בפעולה נהרג אותו לוחם סיירת ואח"כ צול"ש בעיטור העוז.

  10. ציטוט: "אחד הדברים החשובים בקרב הזה, לפחות בפלוגה א', זו התחושה שאני לא יכול להתבזות בפני חיילים אחרים בפלוגה. אני לא יכול להישאר למטה, לא שלא עשו את זה כמה חבר'ה, ושמישהו אחר יסתער במקומי".

    בראיון קודם סיפר המרואיין: "חלק מהאנשים אתה לא יודע איפה הם בכלל, חלק שכבו מתחת לסלעים, התחבאו, היית צריך להביא באגר בשביל להרים אותם", אך כאן יש גם כתובת (חלקית): "בפלוגה א' . . עשו את זה כמה חבר'ה".

    בראיון הקודם הוא נשאל: "מה חשבת כשראית חיילים שוכבים ולא מצטרפים ללחימה? – "והשיב: "תחת אש אין לך הרגשות ולא שום דבר, אתה פועל על אוטומט".

    השאלה המתבקשת: ומה נעשה בנידון לאחר המלחמה?

    אגב, על התופעה הזו כבר סיפר הסמג"ד ב-2002 [ומהקשר דבריו נראה שהוא מדבר על אנשי פלוגה ג']: "אני מסתכל אחורה נשארו לי איזה עשרה איש. מהשלושים. חלק נפצע וחלק פשוט לא קמו. פשוט לא קמו. וראיתי שעם עשרה איש אני לא יכול לעשות שום דבר".

    הדיבור על תחושת הבושה וכו' (שמוגדר כאן בפי המ"פ: "זה ה*ייחוד* של הפלוגה") התפרסם כבר ב-72' בשיחת צנחנים שלחמו בגבעת התחמושת: "שמעתי מפי רפול שהמלה הדוחפת את החבר'ה שלנו יותר מכל אינה פטריוטיזם, אינה אידיאליזם, ואף לא החינוך המיוחד שלנו; מלה זו היא *הבושה*, בבושה מתגלמת הכפיה החברתית המחייבת אותך"; "עובדה שישנם שאינם מתביישים ובורחים מהקרב. "הכפיה החברתית" לא פועלת עליהם. פעולה כתוצאה מכפיה חברתית אינה מלמדת על הערכים האישיים שלך"; "לפי התיאוריה של רפול … טוראי מצוי אצלנו, בצנחנים, לא יעזוב את חבריו אף אם הפחד יהיה נורא, משום שיש דבר שבשבילו הוא נורא אפילו מן הפחד – הבושה".

  11. גדוד 12 לא אשם בסמטוחה אשם מי ששלח אותו לעשות מעקף בתוך שטח השמדה עם מודיעין גרוע ולא מעודכן.
    תדע כל אם עבריה וכו' וכו'….

  12. אין לי ספק שזהו ראיון חשוב לעין כמוהו.
    זו פעם ראשונה שהתחלתי להבין מה קרה שם בתל-פאחר

  13. כל מלחמה יש טעויות והתברברויות ,השאלה איך יוצאים מזה בצורה חלקה ובלי יותר מידי אבדות ובתל פחר המחיר ששילמו היה גבוה מאד.לא מוכרחים להדיח מפקדים על זה אבל קידומים בדרגה כמו שקיבלו חלק מהפיקוד הבכיר של גולני ושירי הלל וקלס שזימרו בכמויות רבות כתבות בעיתונים ספרים ושירים אפשר וצריך היה להמעיט בהילולא,בגלל המלחמה המהירה ו ההשג יוצא הדופן הניחו לפאשלות לעבור בשקט וחגגו פסטיבלים מפה עד הודעה חדשה.

  14. ציטוט משאלות ותשובות בפוסט הנוכחי: "כשהיית ליד הסמג"ד הפצוע זוהר נוי לא קיבלת ממנו פקודה?" – "אנחנו הגענו לזוהר, שוורצי ואני. שוורצי ראה אותו ראשון, זוהר היה כבר במצב של איבוד ההכרה". "והוא במצבו הצליח להגיד לך שתמצא את הסורי שירה בו"? "הוא אמר – תביא את הסורי, אני אהרוג אותו. חוץ מזה הוא לא אמר לי שום דבר".

    להלן גירסת הסמג"ד ב-2002: "וראיתי שעם עשרה איש אני לא יכול לעשות שום דבר. אני חוזר בחזרה, בעזרה של עוד כל מיני חבר'ה מארגן כשלושה זחל"מים עם אנשים, בעוד אני מארגן את האנשים ואני עושה סימנים 'יותר מהר, יותר מהר, תחישו את הזה', ופתאום אני חוטף כדור פה בצוואר, וכמו כאילו שחטפתי פטיש בראש, ואני מאבד את ההכרה לשלב מסויים. הייתה בתחילה פאניקה, 'הסמג"ד נפצע, הסמג"ד זה', כל אחד ניסה לטפל. אמרתי 'תעזבו את הכל, תעלו על הזחל"מים ותנסו לכבוש מצפון את היעד'."

    ובכן, לגירסתו, הוא שהתחיל לארגן את הזחל"מים, והוא שאמר, גם אחר פציעתו [אולי רק לסמ"פ ג, שכאמור "ראה אותו ראשון"] לעלות על הזחל"מים וכו'.

  15. ציטוט: "באותו רגע שהחליט מי שהחליט שאנחנו משנים את התוואי של ההיערכות המקורית, היה צריך להגיד לנו – יש שינוי חבר'ה, אתם לא באים ממזרח, אתם באים ממערב. ואפילו פקודות בקשר, איפה כל פלוגה. אז ורדי היה לו מספיק זמן להגיד לי עם הכמה זחל"מים שהיה לי – תשמע, היות ואני עולה עם הפלוגה, תעקוף את כולם, תחבור ותגיע אליי".

    "שהחליט מי שהחליט", כאילו שלא ברור מיהו. הרי היה זה אותו אחד שבידו הכוח להחליט עבור הגדוד. המג"ד. למה לא להגיד זאת מפורש?

    גם בפוסט הראיון הקודם עם הסמ"פ, הוא אמר רק: "מעין א-דייסה יצאו עם החלטה (של המג"ד) שאני לא יכול להסביר אותה", כאשר התוספת שבין סוגריים היא של עורכי הראיון.

    אגב, בראיון ההוא הם העירו לו: "השאלה אם המג"ד היה יכול להודיע?", ונענו: "אז שישלח רץ, שיעשה כינוס מפקדים אליו. אם אתה רוצה אתה יכול. היתה שליטה לקויה לאורך כל הדרך".

    מילים כדורבנות, שיכלו לשמש ככותרת: "היתה שליטה לקויה לאורך כל הדרך".

    בכל אופן, צירוף המשפטים דלעיל, "היה צריך להגיד לנו", "היה לו מספיק זמן", אינו מספק ידיעה ברורה: ניתנו "פקודות בקשר" בין המ"פ לסגנו, או שלא ניתנו?

    על פי הראיון הקודם עם הסמ"פ, *לא* ניתנו: "לא קיבלנו שום פקודה על שינוי משימה. שום תדריך על שינוי, שום תדריך על החלטה. המשכנו לנוע, אני וכל מי שהיה בסביבה לא הבנו לאן נוסעים"; "נשים את הדברים על השולחן: לא היה קשר, לא דיברו אחד עם השני. דבר שמוציא אותי מאיזון עד עכשיו: הגעת לעין א-דייסה, שינית משימה, לא מודיעים למפקדים שיש שינוי במשימה?".

    ובראיון הקודם עם המ"פ, אחרי שסיפר כיצד נודע לו על השינוי בתוכנית: "אני שומע את מוסא קרוב אליי שאומר הולכים צפונה, ובעצם רואה אותו נוסע צפונה על תוואי ההטיה ואני נוסע אחריו", הוא נשאל: "אתה מנסה לבדוק בקשר מה קורה מאחור?", והשיב: "לא באופן שוטף, אולי עם שמיל עשיתי שיחת קשר אחת או שתיים".

    גם בהמשך, כשסיפר המ"פ שבהגיעו אל מתחת ליעד הסתכל אחורה וראה שחלק מזחל"מי הפלוגה לא הגיע, שאלו המראיין: "ולא יצרת קשר עם שמיל לברר מה קורה?", והוא השיב: "אני חושב שיצרתי קשר, אני לא בטוח שהצלחנו לדבר באותו רגע"; "אני בטוח שיצרתי קשר עם שמיל, אולי היתה שיחה והוא אמר לי שהם נתקעו"; "אולי אמר שנתקעו ויש נפגעים, אבל לא היה לי זמן לתחקר, הייתי מתחת לתל פאחר, היינו על הזחל"מים בנקודת ההיערכות עד שהגיע ברגל אלכס".

    והשאלה שהייתה צריכה להישאל, לפחות בראיון המשותף הנוכחי: מדוע לא הודעת לסגנך על השינוי במשימה? (והרי "היה לו מספיק זמן להגיד לי…"!)

    כמו כן, צריכה להיות מופנית שאלה אל המ"פ: כשהגיעה הפקודה לתקוף את התל חזיתית, האם לא היית צריך להודיע על כך לסגנך שעמו חלק ניכר מהפלוגה? (אילו היה הסמ"פ מקבל את הידיעה על הפקודה שניתנה, היה הכוח שעמו יודע שעליו לעלות ליעד ולחזק את הכוח שכבר התחיל בלחימה עליו. העדר הידיעה הזאת גרם שהסמ"פ המשיך עם הכוח אל מעבר לגבעה הטרשית, שבסופה נתקעו למשך זמן רב).

  16. לא נעים לקרוא את הביקורות הקשות על מה שקרה בתל פחר "המהולל" מפי אלה שהיו שם. במלחמת ששת הימים נפלו רבים מטעויות של ניהול קרבות תכנונים לקויים או מעודף מצ'ואזים. אבל ככה זה בכל מלחמה. המסקנה היא שצריך לדבר עם שכנינו לרדת מהאגו המנופח שלנו ולהחזיר את השטחים, הבעיה שהמנהיגים שלנו מסונדלים בשיקולים פוליטיים של הישרדות בשלטון ופחד ממיעוט צורם מהימין. אבל אין ברירה, צריך להפסיק פעם אחת ולתמיד את הטעויות שבאות על חשבון ילדינו ונכדינו. הייתי בהתשה ויום כיפור וראיתי דברים שלא מתאימים לצה"ל המהולל. למזלנו לא נעים להגיד את זה האויבים שלנו הם הערבים….

  17. הזמן עושה את שלו "וטוב מאוחר מאשר בכלל לא".
    רשימה מפתיעה בתוכן ובמחשבות של המרואיינים בגולני. היושרה והמוסר של שמיל גולן וורדי אהרון שאין חולק עליהם ודבריהם היותר מפורטים על 9.6.67 ועל מה שהיה בקרב ובעיקר על מה שהיה לאחריו, איך פעלה מערכת של טיוחים והעברת אחריות של המפקדים הבכירים של פיקוד צפון על מחדליהם וחוסר פיקוד ושליטה מתחילת הקרב ועד סופו, בשני צירים, קלע וזעורה של חטיבה 8 ובעיקר חטיבה 1 בציר הלחימה של גדוד 12, מהגושרים ועד הבניאס.
    הערכתי למג"ד החדש משה יוסף שהחזיר את שמיל לצבא ואמר לו "אז אל תלך, תשב בג'יפ בתרגילים, העיקר שהחיילים יראו אותך".
    זו היתה הרוח בצה"ל, המפקד בראש, שמיל גולן וזה היה בקרב תל פאחר שהמפקדים בראש ובזכותם של מפקדי גדוד 12 ולוחמיו הושגה הכרעה בתל פאחר! בארבע שעות בערך ודם רב הושגה המטרה.
    אין לי ספק שזה אחד הקרבות ברמה הסורית של גדוד 12 שגרם לנפילת הרמה הסורית כולה. כיבוש המוצב והודעת רדיו דמשק שמודיע על נפילת הרמה 9.6.67 בלילה (גם לדברי מפקדו הסורי של תל פאחר).
    כבוד לוורדי על חזרתו מארגנטינה (הגועל נפש מהדיפלומטים הישראלים ונציגי צה"ל ואחרים בנציגויות שכבר אז מעלו באמון, גנבו, שיחדו והתהוללו על חשבון המדינה והרשימה ארוכה). ורדי אהרון אל תצטנע. מגיעים עוד כמה צל"שים שלא חולקו.
    את מפקד החטיבה ובחורים אחרים עניין אותם האגו והתהילה ולכן סיפרו סיפורים וטוב ויפה שאתם אומרים זאת.
    שמיל אומר זאת מצוין – הילולת הפיקוד העליון, שר הביטחון (הרמטכ"ל לא), בכירי פיקוד צפון עם כתבי חצר (ליצני חצר) שלא אמרו מילה על חוסר מפות לאיזורי הקרב, פענוח שגוי של השטח, מיקוש ודרכים, מבנה מוצבים וחוסר ידע על לוחמי אויב וציודם!
    בתחקיר חש"ן בשטח על כל מסלול בלחימה עד תל פאחר מסרתי עדות על הדברים המסופרים, בתוכם הנאמר בכתבה הנ"ל, והתחקיר פשוט נעלם מארכיון צה"ל, למרות ששלמה מן מצא תחקיר בו מופיעה עדות מפי, למרות שמעולם לא הייתי בתחקור של פיקוד צפון ( ז"א שהיה חומר מחש"ן), וכך את ורדי לקחו המח"ט והקמ"ן לבדיקת הציר כשלא ידוע איזה ציר.
    מעדויות של יאיר ישי מטעם פיקוד צפון נמסרה עדות שהציר המתוכנן לא היה עביר בין עין א-דייסה לדרך הנפט בהתאם לתשקיף בתוכנית המתוכננת.
    ורדי בכבוד ויושרה למפקדיו לא משמיץ, אבל מספר את הסיפור האמיתי והידוע לו בכנות.
    התוכן והמחשבות והרגישות מתוך דבריהם של שמיל וורדי מחזקות את גולני, וכן זו מורשת קרב של גולני עד היום. הקרב שהיה אז וגרם לנפילת הגולן כולו התרחש ב-9.6.67 בתל פאחר, ולוחמיו היו חיילי גולני גדוד 12 חטיבה 1. ובוודאות אף מפקד לא חשב על מוצב תל פאחר ולא ידעו עליו כלום!!!
    "את תל פאחר לא ספרו" (בשפת העם).

    ברוש עזרא גדוד 377

  18. ציטוט: "מתי אני הבנתי שאנחנו לא בתוואי [הכוונה למשפט שאמר קודם: "משנים את התוואי של ההיערכות המקורית"]? כשעברנו את הפיצול ופתאום חטפתי אש תופת ואני רואה שאף אחד לא בכיוון".

    הממ… על איזה "פיצול" מדובר? (אולי צריך להיות "פיתול"? אם כן, על איזה פיתול מדובר?)

    ומה זה "אף אחד לא בכיוון"? באיזה כיוון? נסיון עלייה על הרכס ממערב למזרח?

    בראיון הקודם סיפר הסמ"פ: "איפה מקבלים את האש הראשונה באופן מאסיבי? אם תראה את התצ"א שהתוואי עובר בשדה מוקשים ויורד מעט למטה". מרהיטות הלשון נראה שהאש באופן מאסיבי החלה אחרי המעבר בשדה המוקשים, כלומר, צפונית לו ("ויורד מעט למטה"). אבל, לא רק שבאותו ראיון אמר הסמ"פ ש"כל מ"מ ידע איפה נקודת העלייה", ונקודת העלייה – לכל הדעות – הייתה דרומית למעבר בשדה המוקשים. עוד זאת, שכל מי שיקרא בעיון את הפוסט ההוא יראה שמשהו שם מסובך: בהמשך תיאור האש המאסיבית וריבוי הכלים שנפגעו ממנה, הוזכר גם זחל"ם אותו ראה המספר על שני זחל"מים שהיו *לפניו* ונפגעו, "אחד היה הזחל של משה דרימר והוברמן". אלא שמיקום הפגיעה בזחל הזה (הידוע גם כיום בבירור לפי שרידי הפגיעה שעדיין בשטח: כ-980 מטר בקו-אווירי עד למרגלות המוצב הדרומי של תל-פאחר – ובדרך המפותלת, המרחק גדול יותר – ולמעלה מ-300 מטר עד תחילתו של הכפר עין א-דיסה) הוא כמה מאות מטרים דרומית לאותו שדה מוקשים!

    ומשם, דרומית לעין א-דיסה, לאו דווקא שאפשר לראות (בגלל תוואי השטח) נסיון עלייה על הרכס ממערב למזרח, שאמור היה להתבצע צפונית משם.

    בקיצור, תיאור מוקשה ולא ברור.

    • הפיצול ששמיל התכוון אליו זו הנקודה שבה הגדוד צריך להתפצל מדרך ההטיה אל העלייה לדרך הנפט.

      ובהמשך כששאלת לגבי ההתבטאות של שמיל על דברים בסיסיים שלומדים בקורס קצינים ולא עשו בתל פאחר – זה בעיקר הדיווח על שינוי משימה בשרשרת הפיקוד, שלדבריו לומדים כבר בקורס מ"כים.

      • "הפיצול ששמיל התכוון אליו זו הנקודה שבה הגדוד צריך להתפצל מדרך ההטיה אל העלייה לדרך הנפט". – – – אז הוא מספר שרק אחרי שעברו את המקום שנועד לפיצול רק אז חטפו פתאום אש תופת? איך זה, הרי הוא היה מאחור כשהזחל"ם של דרימר עלה באש. זה כ-400 מטר דרומית למקום שנועד לפיצול!

        אגב, חבל שהוא לא השתתף איתכם באוקטובר 2013 בסיור בשטח, היה יכול להצביע בדיוק על המקום שנועד לפיצול…

  19. ציטוט: "עכשיו כשחופרים יותר בבלוג … יש ויכוח מתי הפסיקו את אש המרגמות, יש ויכוח על אף אחד לא יודע מי נתן את הפקודה להפסיק".

    שלמה, אתה זוכר איפה "יש ויכוח מתי הפסיקו את אש המרגמות"?

    בתיחקור של משה הראל מינואר 68' – קישור בתגובתך שלמעלה – הוא מספר שהוא נתן את הפקודה להפסיק את אש המרגמות כאשר המג"ד והוא ראו "את אלכס ואת החבר'ה שלו קרובים מאוד ליעד". העיר שם דני: "לפיכך, אש הסיוע נפסקה עוד לפני 15:10. מכאן גם שאלכס וורדי עלו לתל עוד לפני 15:10 שהיא שעת הפגיעה בזחל"ם המג"ד".

    [הערה: אמנם ביומן הקשר נרשם שב15:25 הורה המח"ט "הפסק אש סיוע על פחר", אך כבר שיער דני, עם פרסום היומן, שהוראה זו באה כנראה בעקבות הודעתו של מ"פ הטנקים, באותו הזמן, שיורים עליו "כנראה שלנו". נמצא שאין בכך סתירה למובא לעיל על הפסקת הירי עוד קודם 15:10, שכן הירי שעליו דיווח מ"פ הטנקים אפשר בהחלט שהיה של מרגמות האוייב]

    • לא זוכר שיש ויכוח לגבי מתי נפסקה אש הסיוע, אבל ככל הנראה היא פסקה מעט מאוחר מדי כפי שסיפר כאן חמאווי מכוח אלכס: "…תוך כדי שאנחנו מסתערים נופלת משמאלי פצצת מרגמה זרחן אדום, שהסתבר אחר כך שהיא של כוחותינו, שפגעה בי והעיפה אותי. קמתי והמשכתי לרוץ".

      • וזה מתאים בדיוק לדברי הראל שהפסקת האש על ידו הייתה כש"ראינו את אלכס ואת החבר'ה שלו קרובים מאוד ליעד" (כמצוטט למעלה).

        בקיצור, תגובתך ל-"יש ויכוח מתי הפסיקו את אש המרגמות", היא: אין ויכוח.

        ובדומה לזה: "יש ויכוח על אף אחד לא יודע מי נתן את הפקודה להפסיק" – אין ויכוח.

  20. ציטוט: "יש דברים שאתה רואה שבכל קורס קצינים בסיסי יודעים שצריך לעשות ולא עשו שם".

    למה לא לפרט, "ברחל בתך הקטנה", איזה דברים בסיסיים שלומדים בכל קורס קצינים לא עשו בקרב בתל-פאחר? ומי אחראי לכך?

  21. ציטוט מדברי המ"פ: "מוסא הודיע לחפ"ק המח"ט ב-14:35 שהוא נע צפונה על תוואי ההטיה. זה אנחנו יודעים מיומן הקשר".

    שלמה, טוב מאוד שאת המילים "מיומן הקשר" חיברת לקישור אליו. כל מי שיעבור על היומן (ובקישור האמור יש למעשה שילוב של שני יומנים) לא ימצא *אפילו ידיעה אחת* בה הודיע המג"ד למח"ט "שהוא נע צפונה על תוואי ההטיה", כלומר, שהוא משנה את התוכנית. את "*זה* אנחנו יודעים".

    [וכבר הערתי שם, בתגובה, שלידיעה המופיעה בספרו של המאירי: "השעה 15.03, מוסה משדר למח"ט: "אני משנה כיוון. הדרך בציר שנקבע אינה עבירה. אני עולה על 'שפרה' מצפון מערב". – *אין* מקור ביומני המבצעים!]

    ב14:35 יש ביומנים רק הודעה של המג"ד שהוא נמצא על יד עין-א-דיסה, במקום המיועד לעלייה (ראו שם. כידוע, הכח התעכב שם בנסיון לעלות).

    הלאה, אמשיך לצטט מתלונתו של המ"פ: "רק שעה אחרי זה המח"ט נקט באיזשהו מהלך ואמר לאורי שמחוני לך תראה מה קורה עם גדוד 12. איפה שעה שלמה המח"ט? הוא רואה שינוי ציר של גדוד שלם שלו, שהוא יודע מה המשמעות של שינוי ציר. שינוי ציר זה שינוי משימה, שינוי תקיפה, שינוי תוכנית, הכל השתנה. שעה שלמה! וזה היעד המרכזי של חטיבה 1 של גולני. אני לא מצליח להבין מה נעשה בחפ"ק בנקודות הקריטיות האלה, שהמהלך הכי חשוב שצריך לתקוף את תל פאחר ולהשתלט עליו זה שלב שהיה במערכה החטיבתית הכי חשוב".

    ובכן, מי שיבדוק ביומני הקשר יראה ששמחוני, הקמ"ן, כלל לא מוזכר בהם. נקודה.

    אז איפה כן מוזכר שמחוני, שנשלח ע"י המח"ט? ובכן, בפברואר 2014 התפרסם בבלוג ראיון עם שמחוני, אשר לא נקב בשעה מדוייקת (כדלהלן) כשסיפר:

    "בשלב מסוים אני רואה את הזחל"מים של גדוד 12 נוסעים על ציר ההטיה ומתחילים לחטוף אש מתל פאחר … ואז אמרתי ליונה – תראה מה קורה, ויונה אמר לי גש לשם ותראה"; "שמתי לב לזה רק אחרי שהחלו להיפגע זחל"מים והיו פיצוצים. אני רואה על ציר ההטיה פגיעות בזחל"מים, רואה את העשן והאש."

    [אגב, בראיון איתו שמחוני אינו מספר שהוא זה שאמר למח"ט שגדוד 12 שינה את התוכנית, אלא רק שגדוד 12 חוטף אש. אבל בספרו, שנדפס ב-2006, הוא כן מספר: "כאשר ראיתי שההתקפה מתפתחת מהכיוון הלא מתוכנן הסבתי את תשומת ליבו של יונה אפרת, המח"ט"]

    בהמשך סיפר שמחוני שהוא רץ לבדו (כשהיה על ציר הפטרולים בין גבעת-האם לתל-עזזיאת) ובדרך לתל-פאחר ראה את סולוביץ' (סמ"פ ב' מגדוד 12) כשהוא בבורג'-בביל. שלמה שואל אותו "על איזו שעה אתה מדבר" [בעניין הפגישה עם סולוביץ'], ושמחוני משיב: "לא זוכר באיזו שעה, אולי ארבע או חמש".

    ומה עכשיו? אחרי שהמ"פ המרואיין למעלה קובע קודם כל שביומן הקשר יש הודעה של מג"ד 12 "ב-14:35 שהוא נע צפונה על תוואי ההטיה" – דבר שכאמור אין לו כל יסוד – הרי הוא ממשיך ואומר ש"רק שעה אחרי זה המח"ט נקט באיזשהו מהלך ואמר לאורי שמחוני לך תראה מה קורה עם גדוד 12". מאיפה הוא יודע שזה "שעה אחרי זה"? הרי שמחוני לא הזכיר זאת, והוא בכלל לא זכר את הזמן ("ארבע או חמש" זה אפילו יותר משעה).

    מה שקרה זה, שב15:35 יש ידיעה ביומן הקשר בה המח"ט אומר למג"ד 51: "אני רואה את 2 [=גדוד 12] בין פחר לבורג' כנראה ששתיים טועה". למה רק ב15:35? כי עד אז המח"ט לא ראה שגדוד 12 שינה את התוכנית. למה לא ראה? האם הוא היה חייב לראות? האם היה חייב להיות מרותק למשקפת ולהשגיח רק על גדוד אחד, גדוד 12? או שיותר הגיוני היה שאם יש שינוי כלשהו, אז מג"ד 12 יודיע על כך? אך זה לא קרה, ומג"ד 12 לא הודיע דבר, כנ"ל [בראיון ב-2014 אמר שמחוני: "אני לא חושב שהיה איזשהו דיווח בקשר של מוסא על שינוי המסלול, אבל יכול להיות שאני לא זוכר", אך כאמור, לפי יומני הקשר מתברר שהוא דווקא זוכר טוב]. ומאחר ולמח"ט היה עוד מה לעשות (בצדק, או שלא, לא לי לשפוט) הוא הבחין בשינוי (ולפי דברי שמחוני בספרו, שמחוני הבחין ועדכן את המח"ט) רק ב15:35. ומה עשה אז? מיד, באותה הודעה למג"ד 51, אמר לו: "התכונן אתה לעשות את האיגוף המתוכנן של 2 רוצה להעביר אותך דרך עדיסה ממזרח לפחר מתקדם אליך". אלא שמג"ד 51 לא ממש שש לשינוי הפקודה שקיבל ברגע זה, וכבר כתב על כך שלמה באריכות בתגובה לאחד הפוסטים שעסקו בנושא.

    אגב, בראיון איתו ב-2014 ידע המ"פ לומר: "המח"ט הבין שיש תקלה בקרב, לא בניווט, רק בשעה 15:30 . . אני רק קורא ולומד שהמח"ט והקמ"ן הבינו שהקרב משתבש רק בסביבות 15:30." כלומר, כבר ב-2014 ידע המ"פ שבשעה 14:35 לא ידע המח"ט שום דבר. ולא זו בלבד: באותה תקופה התפרסמו בבלוג יומני הקשר, ונמסר שב15:35 אמר המח"ט: "כנראה ששתיים טועה". לא סתם "תקלה בקרב", אלא טעות, כפי שעולה מהמשפט המצוטט שאין לפרשו אלא כטעות בניווט. נמצא כי האמירה בקשר להבנת המח"ט על תקלה "לא בניווט" היא עיוות (וכרגע לא אכנס לשאלה מה היה בפועל – כי לכך נדרש מאמר נפרד – וכאן התייחסתי רק לפרשנות דברי המח"ט באותה הודעה מזמן הקרב). הציטוט עצמו מיומן הקשר (קצת בשינוי) התפרסם לראשונה בשנת 2001 בספרו של מייזל, עמ' 306, ושם כותב שהיה זה "בשעה 15:30", אך ביומן שהתפרסם בבלוג ב-2014 נרשם שהיה זה ב15:35.

    בחזרה לתלונה על המח"ט: בראיון הנוכחי נשאל המ"פ: "ולא הצלחת להבין מקריאת יומן הקשר מה קרה בשעה הזו, שאפשר להבין למה המח"ט לא היה בקשר עם הגדוד?", והוא משיב: "קראתי את יומני הקשר, ראיתי שבתחום תל פאחר וגדוד 12 אין שום דבר בשעה הזאת. לכן אני אומר לך זאת". המשפט הזה חוזר גם בהמשך: "לפי יומני הקשר, מרגע שהמג"ד מוסא בשעה 14:35 אמר שהוא משנה ציר ועולה צפונה, משהו היה צריך לקרות בחטיבה. שעה שלמה – שקט. תראה בקשר. מתקשרים לגורודיש וגורודיש מתקשר לזה, ו'אולר' פה, והטנקים מדברים, ולגבי גדוד 12 – שעה שלמה ושום דבר".

    ואני הקטן אומר: רגע, רגע.

    לא רק שחזרה נוספת על הקביעה כי "המג"ד מוסא בשעה 14:35 אמר שהוא משנה ציר ועולה צפונה", לא תהפוך זאת לעובדה, שכן יומני הקשר *מכחישים* זאת.

    ולא רק שבדיקת יומני הקשר לאותה שעה מגלה ש*אין בהם זכר* לכך שבה "מתקשרים לגורודיש וגורודיש מתקשר לזה, ו'אולר' פה" [אגב, 'אולר' הוא כינוי הקשר של גורודיש].

    אך האם ביומני הקשר "אין שום דבר בשעה הזאת", מ14:35 עד 15:35?

    סליחה, אבל זה פשוט לא נכון! מה עם ההודעה ב15:02 ממג"ד 12 למח"ט: "נמצא בדרך אל היעד. זחל שלנו נפגע הרגע". ועוד הודעה ממנו למח"ט, ב15:04: "עולה על היעד". האם המח"ט היה אמור להבין משתי ההודעות הללו, "נמצא בדרך אל היעד"; "עולה על היעד", שמדובר כאן בעצם על שינוי בתוכנית? [גם אם כן, הרי כשזה לא נאמר במפורש: 'שינוי בתוכנית', יש בזה בעייתיות!] ומה עם הנרשם בדקה 15:07 שהמח"ט "קורא ל-2 [=מג"ד 12] 2 לא עונה"?

    בקיצור, הביקורת שהובאה לעיל על החפ"ק, צריכה להיות מופנית לכתובת אחרת: מדוע לא נמסרה אף הודעה לחפ"ק על השינוי בתוכנית?

    • עוד משהו:

      בהמשך (אחרי הצגת נתונים כוזבים, כאילו המג"ד דיווח לחפ"ק על שינוי בתוכנית, וכאילו ארכה שעה מאז ההודעה הזו – שכאמור, *לא* הייתה – עד שהקמ"ן נצטווה לראות מה קורה), עוד תלונה על המח"ט והקמ"ן: "הם לא פעלו בכלל. אף אחד לא יכול לספר לך שלא רואים את תל פאחר מגבעת האם. לא צריך משקפת, אפילו משקפיים לא צריך"; " רואים משם הכל כמו על כף היד"; "אז הם לא יכולים לספר לך סיפורים. זה לא עניין אותם, זה האמת, בחייך. זה לא שהיית צריך להתווכח אם החפ"ק הבחין או לא הבחין. אין אחד בעולם שיהיה בגבעת האם ויגיד שהוא לא רואה את תל פאחר".

      ובכן, גם כאן הצגת הדברים אינה נכונה. כי מאיפה אתה יודעים שהקמ"ן נצטווה ללכת לראות מה קורה? מדברי הקמ"ן עצמו (בספרו, ואח"כ בבלוג). אז למה אתם לא סומכים על דבריו, כשוהא מספר שהמח"ט והוא לא היו על גבעת האם כשזה קרה, אלא בדרך, במקום נמוך, במצב של ראות לא טובה, עשן ואבק!

      וכך סיפר שמחוני בראיון איתו, במענה לשאלת שלמה, המראיין (וההוספות בין סוגריים שבציטוט הם שלו): "כמה זמן אחרי שגדוד 12 עולה על דרך ההטיה ומתחיל להיפגע ויש בעיות, אתם מבינים מה קורה? "זה כבר קרה אחרי שעלינו על דרך הפטרולים (הסורית). לא היינו בגבעת האם כשזה קרה. אני ראיתי את זה בעיניים. אם זה היה מיידי (שהבינו מה קורה) – אני חושב שלא. שמתי לב לזה רק אחרי שהחלו להיפגע זחל"מים והיו פיצוצים. אני רואה על ציר ההטיה פגיעות בזחל"מים, רואה את העשן והאש. הראות לא טובה בעיקרון, אנחנו גם נמצאים נמוך, היה עשן מכל מה שקורה ואבק, וזה קיץ, אבל אלה היו התנאים". ומה אתם שומעים בקשר? "לא זוכר. האינדיקציה הראשונה היתה מראייה בעין"."

      וכעת, תראו שבדיווח של המח"ט, ב15:35, הוא אומר: "אני רואה את 2 בין פחר לבורג'", כלומר, שההבחנה בגדוד 12 הייתה רק לאחר שהגיע – מבלי להודיע על שינוי בתוכנית – עד למרגלות תל-פאחר. ולכן, משפט כמו "אין אחד בעולם שיהיה בגבעת האם ויגיד שהוא לא רואה את תל פאחר", אינו במקומו, כי לא מדובר על חפ"ק שהיה בגבעת האם, אלא למטה, בדרך, ולא היה צורך לראות את תל-פאחר, אלא את התוואי המתפתל, שתחתיו, במצב בו הראות רוויה אבק ועשן.

    • להלן שילבתי הודעות מיומני המבצעים עם תגובתו של ורדי לדברי שמואל"ק לעיל:
      14:15 21 ל-2 נוע מהר יותר [המח"ט למג"ד 12]
      14:26מג"ד 12למח"ט נמצא על תווי ההטעיה [כלומר המח"ט ידע שהגדוד על תוואי ההטיה]
      14:30 המח"ט לקצין האג"ם דווח לפיקוד שנמצא על הציר בדרך לעין פחר בעין אדיסה בנקודה של ק. [המח"ט יודע שהגדוד בעין אדיסה בנקודת העליה לציר הנפט]]
      1435 מג"ד 12 למח"ט נמצא על שביל העליה ע"י עין א'דיסה [למג"ד אין ספק ששם צריך לעלות]
      1446 מ"פ טנקים לחנה שנמצא בזחל"ם המח"ט על היעד
      1502 מג"ד 12 למח"ט נמצא בדרך אל היעד. זחל שלנו נפגע הרגע.
      1504 מג"ד 12 למח"ט עולה על היעד והמח"ט שואל: האם ליד היעד ראית טנקים פגועים?
      התשובה של מג"ד 12: לא ראיתי דבר כאן יש 1 פגוע הרגע נפגע לידי זחל שלנו [כלומר הוא עומד ליד טנקה-AMX הסורי]
      15:07 המח"ט קורא למג"ד 12 קורא ל-2 2 לא עונה
      1510 12 למח"ט זחל פיקוד קיבל פגיעה יש שני פצועים, המח"ט מורה לעלות על רשת גדוד 12
      1516 הממסר מודיע לרשת החטיבה: 2 נפגע על רשת נחשול מוסר שזחל הפיקוד קיבל פגיעה ישנם שני פצועים קל והמכשיר התקלקל אפשר להתקשר רק באיתן

      וכך הלאה, אין תיעוד של פניה של המח"ט לגדוד 12 לבירור מצבו.

      שוחחתי עם ורדי והוא מבהיר שמהשעה 1435 ושעה לאחר מכן שבה דיווח מוסא שהוא ליד עין אדיסה, ולאחר מכן העביר לחפ"ק דיווחים על מיקומו והיכן נמצא והזחל"מ נפגע וכל אלה היו על ציר תוואי ההטיה צפונה מעין אדיסה, ומה שהיה צריך להיות ברור לחפ"ק שמג"ד 12 שינה כיוון, שינה את תכנית התקיפה ובא מהחזית ולא מעורף המוצב כמתוכנן.
      כל הדיווחים הגיעו מגדוד 12 אל החפ"ק ובמשך שעה לא ראיתי בקשר פניה של המח"ט אל המג"ד או אפילו ניסיונות להשיג אותו, אולי לשאול מה התוכניות החדשות שלו, מדוע שינה את התכנית, האם צריך סיוע, אלו הדברים שהתכוון אליהם.

      לא ידוע לנו מיומני המבצעים שנעשה ניסיון כזה.
      בשעה 15:35 המח"ט פונה למג"ד 51: האם מבורג' בביל רואים את פחר? נדמה לי ש-2שם ,
      ניתן להניח שהמח"ט לא מצליח ליצור קשר עם גדוד 12 ומבקש עזרתו של מג"ד 51

      • תודה לדני על העברת התגובה. כמובן שאשמח לתגובה גם על שאר שאלותיי, אך בינתיים אתייחס לזו הראשונה:

        כמובן שהמח"ט ידע שהגדוד נמצא על תוואי ההטייה. הרי מג"ד 12 דיווח על כך. המג"ד גם דיווח על הימצאותו ליד המקום בו מתוכננת העלייה. הכל בסדר.

        כתבת: "1446מ"פ טנקים לחנה שנמצא בזחל"ם המח"ט על היעד". הקוראים יכולים להבין מכך כאילו דיווח מ"פ הטנקים על המצאות "על היעד". איך זה יכול להיות? והרי רק דקה קודם (14:35) דיווח מג"ד 12 שהוא "נמצא על שביל העליה ע"י עין א'דיסה"! האם מ"פ הטנקים אינו יודע איפה נמצא "היעד"?

        אבל, מי שיבדוק בהעתקת יומני הקשר (שדני טרח ופירסם), יבין שבכתב-היד – שבו נרשם היומן המדובר – יש משהו לא ברור, ולכן דייק דני ורשם כך: " …… [=6 נקודות] על היעד". ראו:

        *בינתיים* לא ניתנה לי האפשרות לנסות לפענח את הכתב, רק לשער [משום-מה, בהערותיו של דני לפירסום, אין התייחסות למשפט זה]: כנראה שלא נכתב כאן "בדרך על היעד", כי אז היה צריך לכתוב "אל" ולא "על" (למרות שמי שכתב את הדו"ח לא כ"כ ידע להקפיד, אולי בלחץ המלחמה, על כתיב נכון). אני משער שנכתב כאן: "יורה על היעד". זה יכול לתאים לעדותו של עזרא ברוש על הירי שהוא ומחלקתו התחילו לבצע, בהיותם בעין א-דיסה, על תל-פאחר.

        הלאה. דני מעתיק: "1502 מג"ד 12 למח"ט נמצא בדרך אל היעד. זחל שלנו נפגע הרגע".
        האם היתה עד כאן הודעה, או אפילו רק חצי הודעה, על שינוי התוכנית? על ויתור על האיגוף והמשך תנועה אל מול חזית היעד? אינני רואה זאת, והרי גם בתוכנית המקורית, לעלות ממערב למזרח ולהגיע מדרום לצפון, התנוע היא "אל היעד". וכאשר המג"ד מודיע שהוא "נמצא בדרך על היעד", לבטח חושב המח"ט: טוב מאד, הגדוד מתקדם, כפי התכנית, אל עבר ציר הנפט. לא יותר מזה. אין בדברי המג"ד אף מילה על מיקום הגדוד.

        "זחל שלנו נפגע הרגע", כפי שאנו רואים מצירוף הידיעות שבסמוך, מכוון על זחל"ם המרגמה. כלומר, ב15:02 כבר נמצא ראש הגדוד למרגלות תל-פאחר, אך המח"ט אינו מקבל על כך שמץ של הודעה.

        הלאה. דני מעתיק: "1504מג"ד 12 למח"ט עולה על היעד והמח"ט שואל: האם ליד היעד ראית טנקים פגועים? תשובה של מג"ד 12: לא ראיתי דבר כאן יש 1 פגוע הרגע נפגע לידי זחל שלנו", ומעיר דני: "כלומר הוא עומד ליד טנק ה- AMXהסורי". נכון, והוא הגיע לשם (אל צומת בורג'-בביל) כבר שתי דקות קודם, ב-15:02, כשדיווח "זחל שלנו נפגע הרגע", וכידוע, זחל"ם המג"ד היה ראשון בטור, גם לפני זחל"ם המרגמה. למה שאל המח"ט את המג"ד "האם ליד היעד ראית טנקים פגועים"? – לא כל-כך ברור. למה שיחשוב המח"ט שיהיו שם טנקים פגועים? בכל אופן, המח"ט אינו שואל את המג"ד האם נמצאים *לידך* טנקים פגועים. הוא שואל "ליד היעד". מכיון שהמח"ט עדיין אינו יודע שהמג"ד הגיע עד למרגלות היעד, מכיוון שהוא לא קיבל דיווח על השינוי בתוכנית. טנקי פגועים "ליד היעד" אפשר לראות גם כשנמצאים בדרך. המג"ד לעומת זאת משיב "כאן יש 1 פגוע", והוא לא מפרט איפה זה ה"כאן" הזה (זה יכול להיות בכל מקום אחר שיועד להתקדם עליו, על הרכס, על ציר הנפט וכו'). כיום נראה (וכפי שהבין דני, כמובא לעיל) שהמג"ד התכוון ל"טנק ה- AMXהסורי". על טנק זה סיפר עזרא ברוש לבלוג ביוני 2014: "וכמו שהוא נראה בתמונה בה צולם זה בדיוק הפוזה שלו שנתקלנו בה כשהתותח שלו מופנה הצידה. הוא כנראה קיבל פגיעה קודם. זה טנק של 28 מ"מ פלדה, כל פגז חודר בפנים" (אבל בתחקיר ינואר 68' לא הזכיר פגיעה בטנק, רק: "נעצרנו ואמרתי לסגל שיירד ויבדוק מה עם האם.איקס, הוא היה פתוח מלמעלה, הקנה היה מופנה לכיוון הסלעים, היה נראה נטוש. מיד אחריו הגיע עוד חייל. אחד מהם זרק רימון פנימה והציתו את הטנק").

        דני [שמשום-מה מדלג כאן על הודעה של מג"ד 12 למח"ט. אתייחס אליה בהמשך, כי בעיניי היא הודעה חשובה מאוד!] ממשיך להעתיק:
        "15:07המח"ט קורא למג"ד 12 קורא ל-2 2 לא עונה.
        15:10 – 12 למח"ט זחל פיקוד קיבל פגיעה יש שני פצועים, המח"ט מורה לעלות על רשת גדוד 12
        1516 הממסר מודיע לרשת החטיבה: 2 נפגע על רשת נחשול מוסר שזחל הפיקוד קיבל פגיעה ישנם שני פצועים קל והמכשיר התקלקל אפשר להתקשר רק באיתן".
        וכעת מגיע הסיכום: "וכך הלאה, אין תיעוד של פניה של המח"ט לגדוד 12 לבירור מצבו".

        ובכן, במשך כל הזמן שעד ניתוק הקשר, האם היה על המח"ט לפנות לגדוד 12 לבירור מצבו? – לי ברור שלא. הרי המג"ד מדווח, למה צריך לנדנד לו? ואילו אחרי שנותק הקשר, האם צריך רושם הדו"ח להמשיך ולרשום שוב ושוב את ש*כבר רשם קודם*, "קורא ל-2 2 לא עונה"? – שוב, לי ברור שלא, בפרט אחרי שכבר הגיעה ידיעה על פגיעה בזחל"ם הפיקוד, וכתוצאה מכך, כך יכלו בחפ"ק להבין, גם במכשיר הקשר (וכמו שכתב דני בהמשך, אחר הרישום של פניית המח"ט למג"ד 12 בשעה 15:35: "ניתן להניח שהמח"ט לא מצליח ליצור קשר עם גדוד 12").

        הלאה. "שוחחתי עם ורדי והוא מבהיר שמהשעה 1435 ושעה לאחר מכן שבה דיווח מוסא שהוא ליד עין אדיסה, ולאחר מכן העביר לחפ"ק דיווחים על מיקומו והיכן נמצא והזחל"מ נפגע וכל אלה היו על ציר תוואי ההטיה צפונה מעין אדיסה", – סליחה, סליחה, אבל המג"ד *לא* העביר לחפ"ק דיווחים "על מיקומו והיכן נמצא". לא באלף רבתי. הוא אכן העביר ידיעה על זחל"מ שנפגע, ואח"כ על זחל"מ הפיקוד שנפגע. אבל הוא לא דיווח היכן זה קרה! ("וכל אלה היו על ציר תוואי ההטיה צפונה מעין אדיסה", יותר מדויק לומר: וכל אלה, שני הפגיעות האמורות, היו כבר למרגלות תל-פאחר, כשלמח"ט אין מושג שהמג"ד שינה את התוכנית והגיע לשם).

        "ומה שהיה צריך להיות ברור לחפ"ק שמג"ד 12 שינה כיוון, שינה את תכנית התקיפה ובא מהחזית ולא מעורף המוצב כמתוכנן" – איך זה היה אמור להיות ברור לחפ"ק? על פי מה?

        "כל הדיווחים הגיעו מגדוד 12 אל החפ"ק ובמשך שעה לא ראיתי בקשר פניה של המח"ט אל המג"ד או אפילו ניסיונות להשיג אותו, אולי לשאול מה התוכניות החדשות שלו, מדוע שינה את התכנית, האם צריך סיוע"; "לא ידוע לנו מיומני המבצעים שנעשה ניסיון כזה" – כאמור, נרשם נסיון אחד של המח"ט להשיג את המג"ד. האם הרושם אמור לרשום כל פעם ופעם שהוא מנסה את הקשר ולא מצליח?

        • להלן אסביר את דבריי על אותה הודעה של מג"ד 12 למח"ט, שכתבתי לעיל שבעיניי היא חשובה מאוד:

          בפירסום יומני הקשר הופיעה ידיעה מהשעה 15:06. מועד בו כבר הגיע ראש הגדוד לצומת בורג'-בביל שלמרגלות תל-פאחר.

          אחרי שב15:02 הודיע המג"ד למח"ט: "נמצא בדרך אל היעד. זחל שלנו נפגע הרגע", אומרת הידיעה הבאה, ארבע דקות אחר-כך: "בעין אדיסה לא מצא מאום".

          בהתכתבות באימייל שהיתה לי עם דני, שאלתיו מדוע בהערותיו עבר בשתיקה על המשפט הזה. ענה לי דני, שהבין את המשפט הזה במשמעות: לא היתה שם התנגדות של חיילי אויב.

          אבל, האם הוזכר פעם, באחת התוכניות, שיכולה להיות התנגדות של חיילי אויב בכפר הזה? בכל העדויות שקראתי לא מצאתי כדבר הזה (אף שלמעשה הרי אכן יש עדויות על ירי שהיה מהכפר הזה!). ובנוסף לזה, ומה פתאום שהמג"ד יזכר לדווח על זה, כשהוא נמצא כבר למרגלות תל-פאחר?

          לכן, לעניות דעתי, ייתכן וזהו משפט מפתח, הקשור להסבר מדוע לא עלו לציר הנפט. "לא מצא מאום" = מאומה, שום דבר. מה חיפשו שם?

          ונראה לי, שהכוונה היא שלא מצאו מקום בו יוכלו לעלות.

          [באותה הזדמנות הערתי לדני שכדאי לבדוק בכתב-היד, אולי נפלה כאן טעות הקלדה, ובמקום "מאום" צריך להיות "מקום", שהרי האותיות א' ק' סמוכות זו לזו במקלדת].

          המג"ד כנראה (ואני רוצה לכתוב זאת בזהירות, לא בטוח שאצליח) חשב שלמח"ט ברור שהוא שינה את התוכנית (איך? איני יודע. הרי המג"ד לא הודיע על כך), ורק רצה להסביר לו כעת, כשהוא נמצא למרגלות תל-פאחר, למה השינוי, ואיך זה שהוא נמצא כעת למרגלותיו המערביים של היעד. לכן, כשנזכר שבעצם לא הסביר את סיבת השינוי (אף שכאמור, לא הודיע בכלל על השינוי) הסביר שלא עלו כמתוכנן משום שלא מצאו את מקום העלייה.

          אם למישהו יש הסבר אחר, נא להציעו, ובינתיים, גם לפי ההסבר הזה, הרי אין לצפות מהמח"ט שבשעת המלחמה, כשלא קיבל שום דיווח על שינוי, פתאום יבין מההודעה הזו, "בעין אדיסה לא מצא מאום", הודעה שסתמית שאינה מפורשת, שהיה שינוי בתוכנית.

          עם זאת, אחרי המלחמה, כאשר ברור שהמח"ט רצה מאוד לדעת מה קרה (עובדה שגם נסע עם הקמ"ן והמ"פ המוביל לבדיקת השטח), ייתכן ועבר אז על דוחו"ת הקשר, וכשנתקל במשפט הזה, הבינו, כפי שחשב בתחילה (בתחילת הקרב, כשאמר בשעה 15:35 "כנראה ששתיים טועה") שהייתה טעות בניווט, משום "שבעין אדיסה לא מצא מאום".

          אך בעוד וכוונת המג"ד יתכן מאד והייתה: לא מצאנו מקום לעלות, מפני שהטנקים לא הצליחו לעלות, הרי שהמח"ט הבין זאת כהודאה בפספוס המקום, כלומר, טעות בניווט.

          נא דעתכם.

          • שמואל"ק: אחרי שב15:02 הודיע המג"ד למח"ט: "נמצא בדרך אל היעד. זחל שלנו נפגע הרגע", אומרת הידיעה הבאה, ארבע דקות אחר-כך: "בעין אדיסה לא מצא מאום".

            בהתכתבות באימייל שהיתה לי עם דני, שאלתיו מדוע בהערותיו עבר בשתיקה על המשפט הזה. ענה לי דני, שהבין את המשפט הזה במשמעות: לא היתה שם התנגדות של חיילי אויב.

            אבל, האם הוזכר פעם, באחת התוכניות, שיכולה להיות התנגדות של חיילי אויב בכפר הזה? בכל העדויות שקראתי לא מצאתי כדבר הזה (אף שלמעשה הרי אכן יש עדויות על ירי שהיה מהכפר הזה!). ובנוסף לזה, ומה פתאום שהמג"ד יזכר לדווח על זה, כשהוא נמצא כבר למרגלות תל-פאחר?

            דני: ההודעה ב-15:06 אומרת "לא מצא" כלומר גוף שלישי יחיד. לכן מי שרשם את זה זה כנראה סמל המבצעים בזחל"ם המח"ט (ההודעה היא מיומן המבצעים הרזה שנרשם בזחל"ם המח"ט). אין רישום של הודעה עם תוכן כזה שמקורה במג"ד 12.

            שמואל"ק: לכן, לעניות דעתי, ייתכן וזהו משפט מפתח, הקשור להסבר מדוע לא עלו לציר הנפט. "לא מצא מאום" = מאומה, שום דבר. מה חיפשו שם?

            ונראה לי, שהכוונה היא שלא מצאו מקום בו יוכלו לעלות.

            [באותה הזדמנות הערתי לדני שכדאי לבדוק בכתב-היד, אולי נפלה כאן טעות הקלדה, ובמקום "מאום" צריך להיות "מקום", שהרי האותיות א' ק' סמוכות זו לזו במקלדת].

            דני: הרי זה נכתב ביד ולכן לא יכולה להיות טעות הקלדה. אני מתבונן בכתב היד ולא מבחין באפשרות שכתוב שם "מקום". שלחתי לך צילום ותוכל להתרשם בעצמך.

            שמואל"ק: המג"ד כנראה (ואני רוצה לכתוב זאת בזהירות, לא בטוח שאצליח) חשב שלמח"ט ברור שהוא שינה את התוכנית (איך? איני יודע. הרי המג"ד לא הודיע על כך), ורק רצה להסביר לו כעת, כשהוא נמצא למרגלות תל-פאחר, למה השינוי, ואיך זה שהוא נמצא כעת למרגלותיו המערביים של היעד. לכן, כשנזכר שבעצם לא הסביר את סיבת השינוי (אף שכאמור, לא הודיע בכלל על השינוי) הסביר שלא עלו כמתוכנן משום שלא מצאו את מקום העלייה.

            דני: זה פירוש אפשרי אבל צריך לזכור שברוש (וגם עודד גולן ויוסי פרידמן) טוען בתוקף שעלו במקום מזרחה מהכפר עין אדיסה ואף פתח באש על התל הדרומי.
            רק אחרי שהספיק לירות מספר פגזים (כלומר כעבור זמן קצר יחסית) התקבלה הוראה של המג"ד דרך סגל ז"ל לחזור לתוואי ההטיה.
            המחלקה של ברוש פגשה את המג"ד רק כשהוא נעצר בואדיון שיורד מהתל הדרומי. כלומר המג"ד התקדם צפונה עוד לפני שהמחלקה של ברוש חזרה לתוואי ההטיה (על העצירה במקום דיווח גם הראל בתחקיר של ריינר וכך כנראה גם העיד בפניו ברוש. אזכיר שבסיכום התחקיר ריינר שיבש את דברי ברוש. ולמרות השיבוש, ריינר היה המתחקר הרציני היחיד). כאן גם הורה המג"ד לאלכס קרינסקי ז"ל לחכות לורדי ולהורות לו להסתער על התל ממערב למזרח. מכאן וצפונה חזר ברוש להוביל עם מחלקתו את הגדוד עד שהגיעו לצומת ה-AMX ושם פנו מזרחה.

            שמואל"ק: גם לפי ההסבר הזה, הרי אין לצפות מהמח"ט שבשעת המלחמה, כשלא קיבל שום דיווח על שינוי, פתאום יבין מההודעה הזו, "בעין אדיסה לא מצא מאום", הודעה שסתמית שאינה מפורשת, שהיה שינוי בתוכנית.

            דני: השורה הזו אינה רשומה במפורש כהודעה של מג"ד 12 אלא כהערה. מהיכן המידע? שאלה פתוחה? בשלב זה (15:06) כבר מאוחר מדי וראש הגדוד תקוע וחוטף מכל הכיוונים. בלי ספק היה על המג"ד לדוו"ח על השינוי שהוא עומד לבצע בעין אדיסה לפני שהתחיל לנוע שוב (לא היתה בשלב זה בעית קשר).

            שמואל"ק: עם זאת, אחרי המלחמה, כאשר ברור שהמח"ט רצה מאוד לדעת מה קרה (עובדה שגם נסע עם הקמ"ן והמ"פ המוביל לבדיקת השטח), ייתכן ועבר אז על דוחו"ת הקשר, וכשנתקל במשפט הזה, הבינו, כפי שחשב בתחילה (בתחילת הקרב, כשאמר בשעה 15:35 "כנראה ששתיים טועה") שהייתה טעות בניווט, משום "שבעין אדיסה לא מצא מאום".

            דני: המח"ט שואל את מג"ד 51 אם הוא רואה את גדוד 12 כי הוא חושב שהוא מבחין בו בין בורג' בביל לתל פאחר ואולי 2 טועה. כלומר עפ"י הסיבה שהמח"ט אומר למג"ד 51 הוא חושב ש-2 טועה כי הוא מבחין שהוא נמצא מערבית לתל פאחר ואיננו מזכיר "שלא מצא מאום" בעין אדיסה.

            עפ"י אורי שמחוני, הבדיקה של הנתיב נעשתה אחרי שהמח"ט שאל אותו (כנראה היו אז בקונייטרה) האם הוא בטוח שבנתיב שקבעו לעליה בפיקוד צפון ניתן היה לעבור בפועל. על כך ענה לו שימחוני, "בוא נכנס לג'יפ וניבדוק". אשר למיקום הבדיקה, שימחוני העיד שבאו על דרך הנפט מהבניאס, עברו את תל פאחר ועלו לשיא הגובה על דרך הנפט מהמקום שנראה מתל פאחר. משם ירדו ישר מערבה עד שהגיעו לתוואי ההטיה. אז הסתובבו ושבו בעליה באותו נתיב. המקום בו החלו לרדת מערבה מציר הנפט הוא לא נוח (אני חושב שאפילו לא עביר לחלוטין) כי יש שם מדרגה גבוהה. המקום להתחברות לציר הנפט עפ"י התצ"א הוא יותר צפונה וקרוב לשער של המוצב הדרומי. המקום הזה מאפשר מעבר גם של רכב פרטי
            כפי שעשינו עם ארבע מכוניות חלקן ממש קטנות בסיור עם משפחת קילמן.
            אזכיר גם שידוע לנו שיונה אפרת הופיע בפיקוד צפון והטיח בקמ"ן שדם חללי תל פאחר על ראשו. האם חשב שהציר בכל זאת בלתי עביר? האם התיחס למודיעין על ביצורי המוצב? ?

            שמואל"ק: אך בעוד וכוונת המג"ד יתכן מאד והייתה: לא מצאנו מקום לעלות, מפני שהטנקים לא הצליחו לעלות, הרי שהמח"ט הבין זאת כהודאה בפספוס המקום, כלומר, טעות בניווט.

            דני: אולי אבל הבה נעזוב לרגע מה חשב המח"ט בזמן הקרב או כשקרא את יומן המבצעים. בעיני חשוב לא פחות שבעת התיחקורים שנעשו בהמשך, לא טרחו לשאול את הקמב"ץ פרידמן, את קצין הקשר פליקס רוטר ואת משה הראל הקש"א. בדקתי איתם את הענין בעבר והם לא זכרו (אז כעבור 45 שנה) את שנאמר בקשר. את התרשמותם ניתן לסכם:
            א. פרידמן טוען שסגל חזר מהטנק של ברוש ברגל ודיווח שניתן לעלות במקום אבל שמ"פ הטנקים סרב לעלות במקום ולכן זו הסיבה (לדעתו) שהמג"ד החליט לנוע הלאה צפונה.
            ב. רוטר זכר שניסו לעלות שם וניתקלו במדרגת סלע (את דעתי על כך הבעתי בעבר).
            ג. לא זכור לי כרגע מה העיד הראל בנידון.

            מניתי בעבר מספר סיבות שיכלו יחד או לחוד לגרום להחלטה כזו:
            1. לחץ של המח"ט לנוע יותר מהר
            2. יתכן שהמג"ד ראה את הזחל"ם של דרימר נפגע וחשש להמשיך לעמוד במקום (לי לא ברור העיתוי של הפגיעה בזחל"ם הזה לעומת הזמן שהמג"ד החל בתנועה ולכן יתכן ואינה תופסת)
            3. אם הסיבה שב(2) נכונה ניתן גם לשער שהמג"ד חשש שבתנועה האיטית במעלה מזרחה יהיה עדין חשוף לטנקים שבחירבת סודה (אם ידע בכלל שמקור האש משם).
            4. ההערכה שבתל פאחר לא תהיה התנגדות משמעותית

            • [1]

              "דני: ההודעה ב-15:06 אומרת "לא מצא" כלומר גוף שלישי יחיד. לכן מי שרשם את זה זה כנראה סמל המבצעים בזחל"ם המח"ט (ההודעה היא מיומן המבצעים הרזה שנרשם בזחל"ם המח"ט). אין רישום של הודעה עם תוכן כזה שמקורה במג"ד 12." – – – כשעוברים על נוסח היומן הזה ("הרזה") רואים שיש עוד דיווחים הרשומים בגוף שלישי יחיד. ראה לדוגמא באותו עמוד, בהודעת מ"פ הטנקים נמיר ב15:25: "יורים עליו", וב-15:35: "אש נט נוראית אבד חצי מהכילים שלו". עליו, אבד, שלו [נראה מהכת"י שהאות האחרונה היא ו', ולא י'. הכתיב "מהכילים", עם י' אחרי הכ', במקור, גם במקומות נוספים. בהעתקת משפט זה, מכתה"י, הוספתי כאן את המילה "חצי" החסרה בהקלדה]. גם בהודעה מגדוד 12 ב-15:45: "בורג בביל בידו" בגוף שלישי יחיד [כאשר גם כאן ברור בכתה"י שהאות האחרונה היא ו' ולא י']. לפיכך, המסקנה ש"אין רישום של הודעה עם תוכן כזה שמקורה במג"ד 12" אינה מדוייקת, שכן בשעה האמורה, 15:06, עדיין לא נפגע זחל"ם המג"ד. ההודעה רשומה בגוף שלישי יחיד, כי כך נרשמו שם חלק מההודעות בידי סמל המבצעים, ואין לדייק בזה.

              אגב, אנצל הזדמנות זו ואזכיר כי בראיון של ראובקה עם אורלנד – 'יום תל-פאחר' עמ' 67 – הוא מספר שכאשר היה מעל תל-פאחר, "כ-300 מטר במרחק אווירי", שמע מהמח"ט בקשר "שהקשר עם הגדוד נותק, וכי המכשיר על גבו של מוסה קליין – פוצץ". ראובקה גם סיפר שהמח"ט "שהה עוד אז ב'גבעת האם'", ויתכן שכך אמנם חשב ראובקה, אך כנראה שעוד קודם לכן עזב החפ"ק את גבעת-האם.

              [2]

              "דני: הרי זה נכתב ביד ולכן לא יכולה להיות טעות הקלדה. אני מתבונן בכתב היד ולא מבחין באפשרות שכתוב שם "מקום". שלחתי לך צילום ותוכל להתרשם בעצמך." – – – חשבתי שאולי טעות ההקלדה הייתה שלך בעת שהקלדת עבור הבלוג. כעת, תודה על הצילום, התבוננתי ואכן נראה שכתובה המילה "מאום" [מקורה: איוב לא, ז]. מעניין שבתקופה האמורה דיברו בשפה כזו (מי מדבר כך היום?..), אך בכל מקרה, המשמעות היא אותה משמעות: לא מצא מאומה, והכוונה, כך נראה לי, שלא מצא מקום לעלות.

              אם כבר מדברים על תיקון בעל משמעות לפי הנוסח שכתה"י, הרי שבהודעת מג"ד 12 בשעה 14:27 שהועתקה לבלוג: "מדווח נמצא על דרך ההטיה", וכעת נראה לי יותר לקרוא: "מדווח נמצא על דרך העליה" [שים לב שנראית שם התחלה של האות ע'. והאות השלישית כתובה בסוג של חיבור הנמצא בכת"י זה רק באות ל', ולא באות ט']. כלומר, שאז הגיע למקום בו מתחילה הדרך בה היו צריכים לעלות מזרחה. הפעם הקודמת שיש לנו דיווח ממג"ד 12 על מיקומו נמצאת, באותו יומן, בשעה 14:07: "מדווח עליה על דרך הפטרולים", כלומר, שאז חצו את דרך הפטרולים והמשיכו מזרחה אל תוואי ההטייה. נמצא שפרק הזמן בנסיעה בין שני המקומות ארך עשרים דקות. נשמע סביר.

              [3]

              "דני: זה פירוש אפשרי אבל צריך לזכור שברוש (וגם עודד גולן ויוסי פרידמן) טוען בתוקף שעלו במקום מזרחה מהכפר עין אדיסה ואף פתח באש על התל הדרומי." – – – אני בהחלט מקבל בזה את העדות של ברוש (וגולן), בעיקר מפני שזו עדות שכבר ניתנה לריינר ב7' לינואר 68'. אך בקשר לזה שהזכרת, דני, גם את עדות פרידמן, אציע לך לראות את הסרטון הסיור איתו, בו בדקה 2:43 שואל אותו שלמה: "אבל אומרים שהיו טנקים שהגיעו למעלה וירו", והוא משיב: "אני לא מכיר". כמדומני שבשעתו כבר התכתבתי איתך על זה, והסברתי דעתי שאין בכך כל סתירה, שכן המקום בו מחלקת ברוש עלתה היה קצת דרומה מאשר המקום בו סגל, זחל"ם המג"ד וטנק המ"פ ניסו לעלות ולא הצליחו. פרידמן היה איתם, ולכן לא הבחין בטנקים שעלו מאחור, כנ"ל אני מקווה שאצליח למצוא זמן כדי לרכז את כל החומר שריכזתי בנושא ולסדר אותו לפירסום.

              [4]

              "דני: השורה הזו אינה רשומה במפורש כהודעה של מג"ד 12 אלא כהערה. מהיכן המידע? שאלה פתוחה?" – – – כבר כתבתי לעיל [1] שזו הודעה של מג"ד (ורשומה בהמשך להודעה ממנו ב-15:05: "נמצא בדרך [א]ל היעד" [בכתה"י נראה שרשום: "על", והרושם טעה בכתיב], אלא שכמו עוד הודעות ברישום זה, כפי שציינת למעלה, נרשמה בגוף שלישי יחיד.

              בהזדמנות זו ברצוני להתייחס להודעה משעה 14:46 שהועתקה: " …… על היעד", שהתייחסתי אליה בתגובתי למעלה (וכעת כתבתי שנמצא והרושם טעה בין "אל" ו"על") והעליתי השערה על שאולי נכתב בה. כעת, לאחר שדני שלח לי את הצילום, ברור לי שכתוב כאן: "נמצאים על היעד" [האותיות מ' צ' נראות בבירור, אך גם שאר האותיות מתאימות לנראה]. אבל, איך זה שבשעה זו מדווח מ"פ הטנקים שהם "נמצאים על היעד"? ואולי ההסבר לכך הוא שרק מחלקה אחת מפלוגת הטנקים נועד להמשיך ולהיכנס לתל-פאחר, בעוד ומחלקה אחת נועדה להשאר לרתק, וזו כבר הגיע ליעדה.

              [5]

              "דני: המח"ט שואל את מג"ד 51 אם הוא רואה את גדוד 12 כי הוא חושב שהוא מבחין בו בין בורג' בביל לתל פאחר ואולי 2 טועה. כלומר עפ"י הסיבה שהמח"ט אומר למג"ד 51 הוא חושב ש-2 טועה כי הוא מבחין שהוא נמצא מערבית לתל פאחר ואיננו מזכיר "שלא מצא מאום" בעין אדיסה." – – – נכון, ולכן כתבתי (בתגובתי למעלה) שמאחר והייתה זו "הודעה סתמית שאינה מפורשת", שלא פירשה שלכן נעשה שינוי, לכן המח"ט לא הבין אותה מיד, ורק "אחרי המלחמה, כאשר ברור שהמח"ט רצה מאוד לדעת מה קרה", אז ייתכן ועבר אז על דוחו"ת הקשר, וכשנתקל במשפט הזה, הבינו, כפי שחשב בעת הקרב כשראה את גדוד 12 שלא במקום בו היה צריך להיות, שהייתה טעות בניווט, וכפי שמצא ביומן הודעה על כך "שבעין אדיסה לא מצא מאום".

              [6]

              "דני: … בעיני חשוב לא פחות שבעת התיחקורים שנעשו בהמשך, לא טרחו לשאול את הקמב"ץ פרידמן, את קצין הקשר פליקס רוטר ואת משה הראל הקש"א … לא זכור לי כרגע מה העיד הראל בנידון". מאחר וכבר התכתבנו רבות בנושא, אוותר הפעם על דיון בעדות פרידמן ורוטר. אזכיר לך רק שהראל בהחלט נשאל על כך: "האם יש איזשהו רגע שבתוך זחל המג"ד מסתבר לו שאין דרך לעלות או שאי אפשר למצוא דרך לעלות?", והשיב: "לא רק שמסתבר, אלא יש גם ניסיון לעלות ולפרוץ ספיישל עם הזחל ולא מצליחים". כך הוא גם כתב בדו"ח באותה תקופה: "הטנקים לא יכלו לטפס ולמצוא דרך מוצא". זה מתאים לעדותו של רוטר וגם לשאר העדויות, כולל זו של ורדי, ולכן זה מה שמקובל עליי.

              [7]

              "יתכן שהמג"ד ראה את הזחל"ם של דרימר נפגע וחשש להמשיך לעמוד במקום (לי לא ברור העיתוי של הפגיעה בזחל"ם הזה לעומת הזמן שהמג"ד החל בתנועה ולכן יתכן ואינה תופסת)" – – – אילו המג"ד היה רואה את הזחל"ם של דרימר נפגע, סביר היה להניח שהיה מדווח על כך (כפי שדיווח מאוחר יותר על הפגיעה בזחל"ם המרגמה, ובפרט אם נניח שזו הסיבה לשינוי התוכנית, וודאי שהיה צריך לדווח על זה). אפילו הייתה הפגיעה הזו קודם שהמג"ד החל בתנועה צפונה, הרי בגלל תוואי השטח (הפיתול וכו') לא הייתה למג"ד אפשרות, מהמקום בו היה, לראות את הזחל"ם הזה שהיה כ-400 מטר מאחור.

        • יש בדברים שלך חומר רב למחשבה.

          אני זורק עוד קיסם למדורה: מי לעזאזל פיטם את יחזקאל המאירי בספרו "משני עברי הרמה" בעובדה (כביכול) הבאה – "השעה 15:03, מוסה משדר למח"ט: 'אני משנה כיוון, הדרך בציר שנקבע אינה עבירה'. אני עולה על שפרה מצפון מערב'".

          כידוע, אין ביומן הקשר שיש בידינו ופורסם כאן שום דיווח שכזה.

          פרשנות אפשרית: מהדיווח הזה כולם יוצאים טוב. המג"ד – כי הוא מודיע על שינוי משימה. המח"ט – כי יש ציר בשטח.

          דעתכם?

          • ואם אין ציר בשטח, המח"ט יצא אשם? אם כבר אז הקמ"ן.

            אבל, אכן, מבחינת המח"ט, כדאי לו שגם המג"ד וגם הקמ"ן יצאו טוב. כך גם הוא, העומד בראשם, יוצא טוב.

            ואולי, וזה שוב דבר שצריך להאמר בזהירות, ולא יצא מגדר השערה: גם אם נהיה משוכנעים שהמח"ט לא ממש שש לחקירת התקרית שהובילה לשינוי בתוכנית, הרי ייתכן והדבר נבע מהעובדה שכ"כ היה ברור לו שהמג"ד לא יצא מזה טוב, שלכן העדיף שלא לחפור יותר מידי בסוגייה, עדי כי בהתבטאות שלו (כפי שנכתב ע"י אורלנד) נמצא המשפט: "להבין איך תוכננו הענינים מראש ואיך גם נשתבשו מעט – בתוקף הנסיבות", ובהמשך גם: "אנ'לא יודע מה קרה ולמה החליט פתאום לשנות כיוון / ולא לעקוף ימינה. זה בטח לא היה לשם גיוון / האסטרטגיה. אף פעם לא נדע איזה היסוסים מרים / היו לו. אולי חס על חיי הבחורים / שלו, שנפלו כזבובים צלויים סביב לרכב הפגוע ולוהב / בלי שהספיקו ליצור מגע ישיר עם האוייב" – אם כי מאחר ובאותה שעה לא דיווח המג"ד על פגיעות בכוח (דבר שעשה לראשונה רק ביחס לזחל [המרגמה] שנפגע למרגלות תל-פאחר), ייתכן ואין להכליל זאת ("שנפלו … סביב לרכב הפגוע") בשיקולים, שכן מסתבר ובאותה שעה לא ידע המג"ד על (מפני שלא ראה את) הפגיעות בכוח הנמצא מאחוריו בפיתולי תוואי-ההטייה.

            • אם למרות שנקבע שיש ציר ומגלים שאין ציר – אז הקמ"ן אשם, והמח"ט אשם שאישר את התוכנית [וגם קצין האג"מ].

              • אם מעיינים במפה שהיתה בידי חלק מהמפקדים רואים שיש שם שבילי עיזים.
                בפגישה איתו, אורי שמחוני לא טען שהיתה אמורה להיות שם דרך.
                המקום נבחר לעליה כי הוא יחסית מתון.
                כידוע, בדקתי את המקום שלוש פעמים ואין שום בעיה לעלות שם ברכב 4X4 ובואדי לא עם טנקים.
                בתצ"א המפורסם שעליו מצויירים בסימנים טקטיים כוחות הגדוד, רואים שהנתיב הוא עליה מעין אדיסה, פניה צפונה להשארת רתק של טנקים בגבעת הרתק והמשך תנועה על דרך הנפט.
                פלוגה א' לדרומי וג' לצפוני.
                הנתיב הזה משמש כיום לרכב של העדר של קיבוץ שניר.
                לכן אני מתקשה למצוא אשמה בקמ"ן או במי שתכנן את הנתיב.
                לעניות דעתי קצין האג"ם לא היה מעורב בקביעת נתיב העליה.

          • בתגובה לדברי שלמה (5 ביוני 2016 בשעה 22:39): "אני זורק עוד קיסם למדורה: מי לעזאזל…"

            אם תחפש בבלוג מי סיפר (בספטמבר 2014) ש-"בנקודת הפיצול, המג"ד דיווח לחטיבה שהוא משנה תוכנית והוא הולך לתקוף מצפון" (ואחר כך הוסיף: "רק אחרי שעה המח"ט הגיב כששאל מה קורה", כשפרט זה, "אחרי שעה", בוודאי שאינו נכון) ותוסיף ותחפש מי היה קרוב משפחה של המאירי ושוחח אותו, אולי יהיה לך קיסם נוסף…

            ועדיין איני החלטי בזה, כי בדברים שפרסם יוסף דרור (בפוסט 73), נכתב: "לדבריו של מתי ניב (קצין השלישות החטיבתי שהצטרף לזחל"מו של מוסא) כפי שנאמרו בשנת 1968, מוסא קיבל אישור לשנוי התוכנית ולתקיפת היעד מכיוון תוואי ההטייה. לדבריו של יונה אפרת (המח"ט), הוא לא קיבל הודעה ממוסא על השינוי בתוכנית". דרור לא פירט איך הגיעה לידיו עדותו של מתי רובינוביץ' (ניב) משנת 68' ומה בדיוק הנוסח הכתוב בה, ולאידך, בתחקיר עמו שהתפרסם בבלוג (פוסט 157) בציון שזו עדות "שנמסרה כנראה בתחילת 1968", לא רק שלא נמצא כדבר זה, אלא שהוא עוד אומר (במענה לשאלה "מה היה בנקודת העצירה בעין א-דייסה?"): "לא היה שינוי משימה, לא התייעצות על מפות". אף לא מילה על דיווח לחטיבה וקבלת אישור לשינוי התוכנית.

      • מעיון חוזר ביומן המבצעים "נדמה לי ש-2 שם" היא תשובת מג"ד 51 למח"ט על שאלתו: "האם מבורג' בביל רואים את תל פאחר?"

  22. כצנחן בעברי ומדריך טיולים שכל פעם צריך לענות לשאלות המטיילים "אז למה היו צריכים להיכנס בכלל עם הראש בקיר" כמו שעשו בגבעת התחמושת ובתל פאח'ר, גם אני אף פעם לא אבין את החלטות הגנרלים, אבל מה שלמדו עם המון הרוגים לשווא בכל מיני מלחמות ומבצעים מיישמים כיום בעקיפה של מוצבים כאלה והתעלמות מהם, האויב לבד מבין אחרי שעה שהוא מנותק ונכנע לבד.
    קורא בהשתאות את הביקורת של הקצינים הזוטרים שהנהיגו את גדוד 12 ומזדהה איתה אבל כנראה שלא נדע מה היו השיקולים של הפיקוד להתעלם מהנעשה עם הגדוד שנקלע ל"ברוך", רק אלוהים יודע במה היה להם כ"כ חשוב להתעסק כשהגדוד נקלע לצרות. כאילו שהיו להם 10 גדודים על הראש, בסה"כ שני כוחות לפקד עליהם ואפילו על זה לא יכולים לשלוט?
    יותר מטרידה המחשבה על המחיר הכבד ששולם שלפחות היה צריך לנצלו באותה תקופה כשישראל השיגה יתרון הרתעתי ברור מול הערבים והיה צריך כבר אז לשבת איתם ועם המעצמות ולהחזיר שטחים תמורת שלום בר קיימא. בגלל שזה לא נעשה היום אנחנו קוראים על כוננות שיא לקראת מצעד הדגלים שיעבור בסמטאות העיר העתיקה. חוזר שנית- כוננות גבוהה במשטרה לקראת הנפת דגלי ישראל בירושלים. מי שלא מבין את המשמעות אחרי כל השנים האלה ש"הר הבית בידינו" היא סיסמה נוסטלגית חלולה.
    ביום כזה הלב עם המשפחות השכולות.

  23. אם מוסה קליין היה יכול לפתוח את פיו … האדמה היתה רועדת
    פקודיו שימשו לו פה וסיפרו את האמת על מחדלי הקרב !!
    את האמת הקשה מחזיקים אלה שלקחו את ורדי ל"נסיעת מבחן דרך"
    שהלבישו טעות ניווט על מוסה שלא יכול היה להסביר
    הכביסה המלוכלכת הוכנסה למכונה ויצאה נקיה וצחה כשלג
    טייחים וסיידים עבדו במישרה מלאה בשרות החטיבה
    בדק בית אמיתי לא נעשה
    הגיע הזמן להוציא האמת לאור
    דם אחיכם זועק מתחת פני האדמה

  24. ציטוט [עם הערות משלי בתוך הטקסט]: "אני אשאל אותך שאלה פשוטה – הגדוד היה צריך לעלות ["לעלות" במשמעות: כיבוד היעד] ממזרח למערב, התוכנית הארטילרית דיברה על מתן אש סיוע לגדוד בשלב ראשון על היעד הצפוני מערבי [ומה עם התל הדרומי? האם עליו לא יועדה אש סיוע? ומדוע שלא להתחיל באש, עד להגעת הגדוד אל היעד, גם על הצד המזרחי של שני התלים? הרי גם שם היו עמדות אוייב]. וככל שהגדוד יתקדם האש תרד למטה [=מערבה]. אבל יכול להיות שחלק מהגדוד נהרג מירי שלנו, כי הגדוד עלה ממערב ואף אחד לא שינה את התוכנית הארטילרית. לא שינו את מטרות הארטילריה"

    "יכול להיות שחלק מהגדוד נהרג מירי שלנו" – מה זה, קביעה? שאלה?

    ובכן, הנה קביעה: אין אף ידיעה, ולו רק על חייל אחד מהגדוד, שנהרג מאש הסיוע קודם שהופסקה. גם אליהו שטיגליץ, שבפוסט 'מקום נפילתם' נרשם שנפל "על הגדרות של התל הצפוני בעת ההסתערות" ולא פורט איך, הרי שחברו שהיה בסמוך לו, יצחק חמאווי, סיפר: "שטיגליץ חוטף צרור ונהרג".

    (נפילתו של שטיגליץ, מירי מעמדה, הייתה עוד קודם שהופסקה אש הסיוע, כפי שסיפר חמאווי *בהמשך*: "תוך כדי שאנחנו מסתערים נופלת משמאלי פצצת מרגמה זרחן אדום, שהסתבר אחר כך שהיא של כוחותינו, שפגעה בי והעיפה אותי. קמתי והמשכתי לרוץ". אמנם בפוסט קודם משתמע מדבריו ששטיגליץ נהרג רק אח"כ: "תוך כדי ההסתערות נפל על ידי פגז מרגמת זרחן שהעיף אותי. היינו שישה – אלכס, פנקס, אביטן, שטיגליץ, תנעמי ואני. ומכאן מהעמדה הזו או מתחת לה החלו לירות עלינו ושטיגליץ שהיה עם להביור חטף ראשון", אך במקום נוסף סיפר: "תוך מהלך ההסתערות התפוצצה משמאלי פצצת מרמה זרחן. יתכן, ואינני יודע להעיד על כך, שירי זה עצר את ארבעת החיילים האחרונים בכוח מלעלות איתנו בשלב הראשון", וכאן משתמע ששטיגליץ נהרג עוד קודם לכן, וכך שמעתי ממנו גם בעל פה. בכל אופן, אי-הפסקת הארטליריה בזמן אכן יכלה לגרום לנפגעים, אך לפועל, היא לא גרמה).

    ועתה, הנה שאלה: הרי גם לפי התוכנית הראשונית, לכיבוש היעד דרך ציר הנפט, היה צורך בתיאום ארטילרי, לפי קצב התקדמות הגדוד. האם אז, בהעדר תיאום שכזה, לא יכול היה להיות מצב שהגדוד יפגע? ולפיכך, מאחר ופשוט שהכל תלוי בתיאום הארטילרי, האם אין הבדל למעשה, מבחינת הארטילריה, מאיזה כיוון מגיעים?

    ועוד שאלונת: איך ה"שאלה פשוטה" הנ"ל הושחלה בתוך הביקורת על המח"ט? מיהו שצריך לתאם את הפסקת האש על היעד, המח"ט שנמצא מאחור ואינו מודע לקצב התקדמות הגדוד (וכאמור, לא קיבל כל הודעה על שינוי התכנית וכיוון ההתקדמות, והיה סבור שהתוכנית מתבצעת כמתוכנן, באיגוף היעד), או שמא מפקד הגדוד, הקרוב ליעד ואשר שינה את תוכנית ההתקדמות?

  25. ציטוט מדברי המ"פ: "אנחנו התחלנו את ההסתערות ב-15:10 בערך. הסיפור שנכנס לתוך ההיסטוריה, שמוסא טעה בציר, התחיל מהשעה הזאת בקשר".

    לא מדוייק. 15:10 הוא הזמן בו נפגע זחל"ם המג"ד. 15:02 נפגע זחל"ם המרגמה קרוב לצומת בורג'-בביל. הפקודה לתקוף את התל הייתה עוד קודם לכן (כך לפי עדותו של הראל בינואר 68').

    הסיפור על טעות *לא* "התחיל מהשעה הזאת בקשר". הוא נרשם שם רק בשעה 15:35.

    אגב, שלמה, במענה לשאלתך "האם למדתם דבר חדש שלא ידעתם כל השנים האלה?", הרי ברור שיש המון דברים חדשים שהתגלו רק הודות להופעת הבלוג. לדוגמה, בנושא שהוזכר: ב-2002, חשבו המ"פ והסמ"פ ששרידי זחל"ם המרגמה הם שרידי זחל"ם המג"ד, כלומר, לא הכירו את המקום בו נפגע זחל"ם המג"ד.

    גם הסמג"ד סיפר אז [כמובן, לפי הפרטים שנודעו לו מאוחר יותר]: "מפקדת החטיבה לא ידעה מה קורה. הם לא ידעו מה קורה! הקשר עם המג"ד נותק". רק בפירסום יומני הקשר, בבלוג, התברר, שאת ההחלטה על השינוי בתוכנית קיבל המג"ד עוד לפני ניתוק הקשר, ואף ביצוע השינוי היה משך זמן לפני הניתוק, עובדה שהיו עוד הודעות ממנו, ששודרו כאשר כבר היה למרגלות התל, ולמרות זאת, השינוי על התוכנית – וההגעה למרגלות התל – נעשו מבלי להודיע על כך למפקדת החטיבה.

  26. באשר לטיווח ארטילריה על שני חלקי תל פאחר, הרי לך הדברים מפי הגבורה (המס"ח) כפי שמצאתים בבית התותחן:
    "תוך כדי השהייה בגבעת האם טיווחנו סוללה ממכמ"ת 334 לבורג' בביל (9128). נתתי תיקונים (כולל רכז) לסוללות של 828 שהעסיקו את תל פאחר. אותו זמן סוללה נוספת ממכמ"ת 334 (סוללה א') טיווחה לחלק הצפוני של תל פאחר. ביקשתי סיוע נוסף. קיבלתי שתי סוללות ממכמ"ת 335, והיות והחפ"ק החל לנוע השארתי את סרן עציון על גבעת האם, הוריתי לו לטווח את שתי הסוללות לחלק הדרום-מזרחי ולחלק הדרום-מערבי של תל פאחר."
    הרי לך המטווח והמתאם. ברור כי עם הגדוד נע גם קש"א (משה הראל) אשר תפקידו היה להעתיק את האש ולהפסיקה. עובדה כי הוא הפסיק את אש הגד"ש.
    ואכן,במקום אחר, המבוסס על מסמכים שונים שנמצאו במרכז המידע, סוכם:
    "יש לציין כי המס"ח הורה על הפסקת אש הסיוע של תותחי ה-25 ליטראות עוד בשלב מוקדם יותר, כיוון שאחת מסוללותיו "פיזרה" ברדיוס של 600מ' וסיכנה את הכוחות. במקום הגד"ש הוקצו לטובת הכח 2 סוללות מכמ"ת נוספות . מהאזנה לרשת ניהול האש ניתן ללמוד על הפעלת האש ע"י הקש"א, אשר הפעיל לסירוגין אש שיתוק ואש הטרדה בשעה 15:00 ניתנה פקודת "חדל אש" ע"י משה הראל , וכעבור זמן קצר הוא נעלם מרשת הקשר . נראה כי היה זה בעת שהכוחות החלו לטפס על התל, והאש סיכנה אותם , בד בבד עם כך הפגעות רכבי החפ"ק הגדודי".

    • אגב, עצם העובדה כי במקום אחד נכתב כי הראל הפסיק את אש הגד"ש ובמקום אחר נאמר כי המס"ח עשה זאת, אינה מלמדת על סתירות. בקשות הקצאות האש הועברו בשלבים הראשונים מן הקש"א למס"ח, שהחליף את הגד"ש בסוללות גדוד מילואים 120 מ"מ 335.

    • בכל זאת נותרות מספר שאלות בקשר להפעלת הארטילריה.
      1. מדוע לא ידע הקש"א את המס"ח על השינוי בתוכנית ועל הצורך בשינוי תוכנית הירי כאשר החליט המג"ד להמשיך צפונה
      2. מדוע לא מוסך הטור של הגדוד בעשן בזמן התנועה מעין אדיסה.
      3. מדוע לא מוסך גיא ההריגה כשהמג"ד נעצר שם וראש הגדוד ספג אש טנקים מבורג' בביל וכן אש מתל פאחר הצפוני.
      4. מדוע לא הורה המח"ט על מיסוך חרבת סודה ורמת הבניאס כפי שעשה בבוקר על תל עזזיאת כדי להפריע לירי הטנקים הסוריים?
      5. מדוע לא הועתקה האש מזרחה בעת ההסתערות של ורדי ואלכס.
      6. מדוע כשעלה הקש"א עם המג"ד על התל לא הופעלה הארטילריה מחדש על החלק המזרחי (רק בשעה 17:00 הגיע הכוח הראשון של הסמ"פים לחלק המזרחי של התל)
      6. אחרי 18:00 הופעלה ארטילריה על הסככה כשכבר היו שם כוחותינו
      7. התל הדרומי הופגז קשות ע"י שתי סוללות מכמ"ת עד השעה 15:00 לערך מה שבלי ספק הקל על כיבושו ע"י ורדי ושמיל.
      8. הירי על גיא ההריגה נמשך עד לערך 15:00 ולטענת ברוש הטנק שלו ספג פגיעה של 120 על הסיפון. יש עדות שהכוח שלנו נצפה ישירות מהעמדה בדפנה. קרוב לואדי שהכוח לא זוהה כשלנו כי המס"ח לא עודכן על תנועת גדוד 12.

      • 1. אולי בגלל שבהחלטה להמשיך צפונה חשבו לוותר על תל-פאחר (שחשבוהו ריק)…
        2. מי היה צריך לבקש מיסוך עשן? הכוח המתקדם, נכון? או שהמס"ח שנמצא מאחור צריך להחליט על כך בשבילם? בכל אופן, כשזחל"ם המג"ד, שעמו הקש"א, התקדם מעין א-דיסה, עדיין לא היו להם נזקים (עובדה שביומני הקשר הדיווח הראשון לנזק הוא בפגיעה בזחל"ם [המרגמה] למרגלות תל-פאחר) ואולי לכן לא ביקשו מיסוך. יתכן ומיסוך גם היה מפריע להם בהתקדמות (אלא אם אתה מדבר על מיסוך מכיוון חירבת סודה, כפי שכתבת ב-4).
        3. כנ"ל, מי היה צריך לבקש את המיסוך בגיא ההריגה?
        "ראש הגדוד ספג אש טנקים מבורג' בביל", כנראה רצית לכתוב: מחירבת סודה.
        5. שוב, זו שאלה על המג"ד (והקש"א שעמו), לא?
        6. יכול להיות שהקש"א לא היה בטוח עד כמה התקדמו הכוחות שכבר עלו (עובדה שהם לא ידעו כלום אפילו על כח קרינסקי בתל הצפוני שאליו אליו) ולכן נמנע מהפעלת ארטילריה מחדש על החלק המזרחי.
        6. "אחרי 18:00 הופעלה ארטילריה על הסככה כשכבר היו שם כוחותינו". תזכיר לי בבקשה מאיפה לקוח הפרט הזה? ביומנים זה לא נמצא. מישהו נפגע מההפגזה הזו?

        • שמואל"ק: 1. אולי בגלל שבהחלטה להמשיך צפונה חשבו לוותר על תל-פאחר (שחשבוהו ריק)…
          דני: דנו בכך בעבר ולדעתי אין ספק שלא זו היתה כוונה לותר על כיבוש תל פאחר. לא רק שתנועתו של המג"ד היתה בפועל לכיוון מזרח מצומת ה-AMX אלא שלא יעלה על הדעת שהמג"ד יחליט החלטה כזו על דעת עצמו. אין גם עדות מיומני המבצעים שניתנה הוראה כזו ע"י המח"ט. כן קיימת פקודה של רמ"ט צפון שלא לכבוש את תל עזזיאת לפני כיבוש תל פאחר.
          שמואל"ק: 2. מי היה צריך לבקש מיסוך עשן? הכוח המתקדם, נכון?
          דני: לא בהכרח. כפי שציינתי, המח"ט הורה למסך את תל עזזיאת בגלל ירי טנקים משם לעבר גבעת האם.
          שמואל"ק: או שהמס"ח שנמצא מאחור צריך להחליט על כך בשבילם?
          דני: יכול להחליט על כך כי אין סיכון בירי עשן על מיקום האויב המשוער ומיסוך כוחותינו גם הוא יכול להעשות מבלי לסכן אותם.
          שמואל"ק: בכל אופן, כשזחל"ם המג"ד, שעמו הקש"א, התקדם מעין א-דיסה, עדיין לא היו להם נזקים (עובדה שביומני הקשר הדיווח הראשון לנזק הוא בפגיעה בזחל"ם [המרגמה] למרגלות תל-פאחר) ואולי לכן לא ביקשו מיסוך.
          דני: בשלב זה כבר נפגעו מאחור זחל"מים (כולל שלי) ומיסוך היה עוזר מאד.
          שמואל"ק: יתכן ומיסוך גם היה מפריע להם בהתקדמות (אלא אם אתה מדבר על מיסוך מכיוון חירבת סודה, כפי שכתבת ב-4).
          דני: מיסוך המקום המשוער של האויב לא מפריע לתנועת כוחותינו וגם מיסוך הכח הנע לא מפריע. לטנקים כיום יש יכולת מיסוך עצמית.
          שמואל"ק: 3. כנ"ל, מי היה צריך לבקש את המיסוך בגיא ההריגה?
          דני: בראש ובראשונה הקש"א בהוראת מג"ד 12. יש לנו עדות שניתן היה לצפות בגיא ההריגה מעמדת דפנה.
          שמואל: "ראש הגדוד ספג אש טנקים מבורג' בביל", כנראה רצית לכתוב: מחירבת סודה.
          דני: נכון.
          שמואל"ק: 5. שוב, זו שאלה על המג"ד (והקש"א שעמו), לא?
          דני: כמובן.
          שמואל"ק: 6. יכול להיות שהקש"א לא היה בטוח עד כמה התקדמו הכוחות שכבר עלו (עובדה שהם לא ידעו כלום אפילו על כח קרינסקי בתל הצפוני שאליו אליו) ולכן נמנע מהפעלת ארטילריה מחדש על החלק המזרחי.
          דני: נכון זאת גם תשובתו.
          שמואל"ק: 6. "אחרי 18:00 הופעלה ארטילריה על הסככה כשכבר היו שם כוחותינו". תזכיר לי בבקשה מאיפה לקוח הפרט הזה? ביומנים זה לא נמצא. מישהו נפגע מההפגזה הזו?
          דני: מסיכומי קציני המכמ"ת 334 שהתפרסמו כאן בעבר.

          • "דני: דנו בכך בעבר ולדעתי אין ספק שלא זו היתה כוונה לותר על כיבוש תל פאחר. לא רק שתנועתו של המג"ד היתה בפועל לכיוון מזרח מצומת ה-AMX".
            אכן, דנו בכך בעבר, וכבר הבעתי דעתי שאפשר וההחלטה לפנות מזרחה נולדה אחרי שהמשיכו מעין א-דיסה. בתחילה עצרו והוחלט (כנראה שבשכנוע של אלכס קרינסקי) שכדאי לעלות עם פלוגה א' חזיתית באיזור ואדי-אל-חצין. שם, או קצת אח"כ, הבחינו בתזוזה על התל, ואז הוחלט בצומת לפנות מזרחה.

            "לא יעלה על הדעת שהמג"ד יחליט החלטה כזו על דעת עצמו". ולהחליט על דעת עצמו – בלי אישור המח"ט – לשנות את התוכנית כן יעלה על הדעת?

            "אין גם עדות מיומני המבצעים שניתנה הוראה כזו ע"י המח"ט". ודאי שלא הייתה הוראה כזו ע"י המח"ט.

            "כן קיימת פקודה של רמ"ט צפון שלא לכבוש את תל עזזיאת לפני כיבוש תל פאחר". נכון. בהנחה שתל-פאחר מאוייש באוייב, ולא ריק. חוץ מזה, ייתכן והמג"ד מיהר לתפוס את חירבת-סודה, מוצב שממנו ירו עליהם, ולכתחילה סוכם שהגדוד שיסיים ראשון יכבוש אותו, וכן את בורג' בביל, מוצב שמלכתחילה יועד לו – ומשם הדרך לתל-עזזיאת קצרה…

            "דני: בשלב זה כבר נפגעו מאחור זחל"מים (כולל שלי) ומיסוך היה עוזר מאד". כנראה מהדיווח, המג"ד לא ידע על הפגיעות מאחור (בגלל הפיתולים). אם היה רואה, אכן היה צריך לבקש מיסוך.

            "דני: בראש ובראשונה הקש"א בהוראת מג"ד 12." – אך הם לא עשו זאת. אולי בגלל הלחץ בו היו כשהחלו הפגיעות.

            "אחרי 18:00 הופעלה ארטילריה על הסככה כשכבר היו שם כוחותינו"; "דני: מסיכומי קציני המכמ"ת 334 שהתפרסמו כאן בעבר." – – – לא מצאתי. אשמח לקבל קישור. מצאתי רק שמג"ד 334 סיפר בראיון לבלוג: "יונה אמר לסמח"ט ולסיירת לעלות לדרך הנפט ולתקוף מכיוון מזרח למערב. להפעיל ארטילריה כבר אי אפשר, כי הכוחות למעלה", וגם: "לפני שירדנו לבניאס קרה עוד משהו: גדוד ארטילריה אחר, לא שלי, היה צריך לירות למטרה מסוימת ופתאום מפגיזים אותנו בתל פאחר. תותח אחד יורה על תל פאחר. יונה אומר לי מה זה? הוא היה בטוח שזה הסורים. אני מתקשר למג"ד הארטירליה ואומר לו – יש עוד תותח אחד שלך שיורה על תל פאחר, תפסיק אותו מיד. זה היה בבוקר ה-10 ביוני. הוא פשוט לא ירה למטרה שלו, נפלו שניים-שלושה פגזים בסביבה, אבל לא קרה כלום". גם בדו"ח סיכום שלו, אחרי המלחמה, הוא סיפר: "כתוצאה מאובדן הקשר עם גדוד 12 לא ניתן היה לחדש את אש הסיוע על תל פאחר מחשש לפגיעה בכוחותינו שלפי הידיעות הסתערו על התל". עוד בדו"ח ההוא: "עם גמר כיבוש תל עזזיאת פקדתי להעסיק ע"י שתי סוללות את עמדת 82 מ"מ שמצפון-מזרח לתל פאחר (9138, 9132) ונענו לעבר תל פאחר. לאחר שהגענו לתל פאחר . . בשעה 18:30 בערך הגענו לחלקו המזרחי של תל פאחר כאשר בדרך תיקנתי את האש של אחת הסוללות שירתה למחנה הבניאס וכיוונתי אותה לחלקו הדרום-מזרחי. עם הגיע הכוח לתל פאחר הפסקתי את אש הארטילריה". האם לסיום הזה התכוונת, "לחלקו הדרום-מזרחי", כשהכוונה לתל-פאחר? כלומר, שירו לשם עד 18:30 בערך? זה באמת מוזר מאד, ושהכותב לא מבחין בסתירה לדברים שכתב קודם, ש"לא ניתן היה לחדש את אש הסיוע על תל פאחר מחשש לפגיעה בכוחותינו שלפי הידיעות הסתערו על התל", והרי מאוחר יותר נוצר קשר עם הנמצאים במזרח. ובפרט שהיו שם הסמח"ט עם הקש"א עציון. מוזר. אולי הכוונה "לחלקו הדרום-מזרחי של מחנה הבניאס? (אם כי מההמשך, "עם הגיע הכוח לתל פאחר", לא נראה כך). האם מישהו מהכוח שבתל הדרומי סיפר על הפגזות שירדו עליהם מאוחר יותר? לא זכור לי.

            • לי זכור שלוחמים בדרומי שהגיעו בזחלמי הסמ"פים דיווחו שיש עליהם ירי מרגמות. אבל עכשיו בסיומו של יום עמוס מאין כמוהו בבלוג אין לי כוח לחפש מי אמר.
              ייתכן שמה שגרם לירי הזה, הן מצד הסורים והן של 334, היו פרפורי הקרב האחרונים. מצד אחד שני טנקים שעלו בדרך האוגפת והופיעו מצפון שעליהם פיקד סא"ל סלע שזמן-מה קודם הגיע עם החפ"ק מתחת לתל בשעה המשוערת 18:00 במסגרת מאמץ אחרון לסיים את הקרב בטרם תיעלם החרסה ונקבל את החלסטרה.

              • ב'יום תל פאחר' עמ' 67 מספר מפקד הסיירת על הזמן בו הגיע ליעד: "גלשתי לתל ונצמדתי לשערו הצפוני. בו ברגע התחילה הפגזת מרגמות על אזור השער, מחוץ לתל עצמו. משום-מה דימיתי שאלה אנשינו, היורים שלא בכיוון הנכון. ביקשתי מהמח"ט להפסיק את אש-הסיוע, שכן נמצאים אנו ליד השער, מזרחה לתל. יריתי גם 2 רקטות ירוקות לשם זיהוי. המח"ט השיב להפתעתי, כי אין כל אש-מסייעת באזור. התברר שהיה זה סיוע סורי".

                בפאנל שנערך ב-19 ליוני 67' סיפר מפקד הסיירת בקיצור: "באותו זמן דיווחתי לחטיבה. המח"ט שאל אותי איפה אני, אם אני נמצא ביעד או מחוצה לו. עניתי שאני נמצא על היעד ואני מבקש שיפסיקו את האש, אנחנו נסתדר לבד, יש עוד קיני התנגדות."

                המרואיין בפוסט הנוכחי חורץ דינה של הסיירת מבלי לציין את ירי המרגמות עליה: "היא לא עמדה, היא התחבאה מאחורי שיחי הצבר לכיוון של המרגמות 120. הם הגיעו לשער וברחו מתחת לסברס"…

            • דני 1: "לא יעלה על הדעת שהמג"ד יחליט החלטה כזו על דעת עצמו". ולהחליט על דעת עצמו – בלי אישור המח"ט – לשנות את התוכנית כן יעלה על הדעת?

              "אין גם עדות מיומני המבצעים שניתנה הוראה כזו ע"י המח"ט". ודאי שלא הייתה הוראה כזו ע"י המח"ט.

              "כן קיימת פקודה של רמ"ט צפון שלא לכבוש את תל עזזיאת לפני כיבוש תל פאחר".
              שמואל"ק2: נכון. בהנחה שתל-פאחר מאוייש באוייב, ולא ריק.
              דני2: לא ברורה לי ההסתיגות "בהנחה שתל פאחר מאוייש באויב". לא יתכן שהמג"ד יחליט שהתל נטוש ממעבר מתחתיו ויחליט שהוא פונה ליעד אחר! צה"ל הוא אמנם צבא של יהודים אבל יש גבול לכל ברדק.

              שמואל2: חוץ מזה, ייתכן והמג"ד מיהר לתפוס את חירבת-סודה, מוצב שממנו ירו עליהם,
              דני2: אני מטיל ספק גדול שהמג"ד ידע בשלב זה מאין יורים. גם כשנעצר אחרי שפנה מזרחה לא הורה לשום כוח לפנות מערבה לעבר בורג' בביל או חירבת סודה. רק אחרי שהמג"ד עזב את ראש הטור והלך דרומה, הורה יוסי פרידמן לסולוביץ, סמ"פ ב', לנוע לבורג' בביל וזאת כדי לחלץ אותם מגיא ההריגה. במבט לאחור יתכן שתנועה זו עצרה את ירי הטנקים הסוריים.

              שמואל"ק2: ולכתחילה סוכם שהגדוד שיסיים ראשון יכבוש אותו, וכן את בורג' בביל, מוצב שמלכתחילה יועד לו – ומשם הדרך לתל-עזזיאת קצרה…
              דני2: השערה זו לא מתאימה למה שמקובל אפילו בצה"ל.

              "דני: בשלב זה כבר נפגעו מאחור זחל"מים (כולל שלי) ומיסוך היה עוזר מאד". כנראה מהדיווח, המג"ד לא ידע על הפגיעות מאחור (בגלל הפיתולים). אם היה רואה, אכן היה צריך לבקש מיסוך.
              דני2: סביר שלא ידע על הפגיעות מאחור.

              "דני: בראש ובראשונה הקש"א בהוראת מג"ד 12." – אך הם לא עשו זאת. אולי בגלל הלחץ בו היו כשהחלו הפגיעות.
              דני2: מאד הגיוני שהלחץ הוא שגרם לכך.

              שמואל"ק2: "אחרי 18:00 הופעלה ארטילריה על הסככה כשכבר היו שם כוחותינו"; "דני: מסיכומי קציני המכמ"ת 334 שהתפרסמו כאן בעבר." – – – לא מצאתי. אשמח לקבל קישור.
              דני2: כתבתי זאת מהזיכרון ואצטרך לחפש. מהכרותי את זיכרוני, לא סביר שהמצאתי ירי על הסככה מדימיוני, אבל עוד מעט ואני בן 70 🙂

              שמואל"ק2:. האם לסיום הזה התכוונת, "לחלקו הדרום-מזרחי", כשהכוונה לתל-פאחר?
              דני2: לא
              שמואל"ק2: האם מישהו מהכוח שבתל הדרומי סיפר על הפגזות שירדו עליהם מאוחר יותר? לא זכור לי.
              דני2: גם לי לא זכור.

      • דני, אענה לך בקיצור ממה שאני יודע, ואני ביליתי יום שלם במרכז המידע בבית התותחן. התשובות אינן כסדר השאלות:
        כל עוד היה קשר בין הקש"א למס"ח, הכל הלך מצויין. לטעמי, שליטת המס"ח הייתה מצויינת, ועובדה שהוא הצליח לנייד יחידות אש, כאשר באותו זמן עמדו לרשותו יחידות אש נוספות. חלקן הופעל לטובת גדוד 51 וחלקן לטובת אש נ"ס. הוא הפעיל אף את כל מרגמות ה-81 של גולני בריכוזים ארטילריים. משה הראל ביקש את הפסקת האש סמוך לפני שאבד לו הקשר. מאז אותו רגע, לא היו למס"ח עיניים על התל. אני מניח שהוא ידע את מה שידעו בחפ"ק המח"ט. לטעמי, זה היה חסר אחריות להפעיל אש על התל כאשר אתם הייתם עליו. גדעון עציון, שצפה מגבעת האם, צורף לכח הסמח"ט. את שעת הגעת הכח אתה ודאי יודע. אני לא יודע מי צפה על הכח מהעמדה בדפנה. זה לא פשוט לנהל אש מכיוונים שונים ותצפיות שלא יודעות הכל ולא רואות הכל.
        רמת הבניאס הופגזה ע"י המס"ח. המרגמות שהיו עליה נפגעו מאש נ"ס שלנו. לגבי ח'ירבת סודה, איני יודע מה היה המידע. לא מצאתי על כך דבר בחומר. כיוון שהטיווח נעשה בשלב זה מגבעת האם, יתכן שלחפ"ק לא היה ידוע על מקור אש הטנקים. כדאי לסרוק את הפוסטים השונים ולמצוא מידע. דומני שידעו שבעזזיאת יש טנק שיורה על 12.
        הקש"א עלה עם המג"ד עם מק-10. לכן לא היה לו קשר ליחידות הסיוע.

        • בני: כל עוד היה קשר בין הקש"א למס"ח, הכל הלך מצויין. לטעמי, שליטת המס"ח הייתה מצויינת, ועובדה שהוא הצליח לנייד יחידות אש, כאשר באותו זמן עמדו לרשותו יחידות אש נוספות. חלקן הופעל לטובת גדוד 51 וחלקן לטובת אש נ"ס. הוא הפעיל אף את כל מרגמות ה-81 של גולני בריכוזים ארטילריים.
          דני: אמת ויציב.
          בני: משה הראל ביקש את הפסקת האש סמוך לפני שאבד לו הקשר.
          דני: לא ידוע לי שאיבד את הקשר עם המס"ח. כאשר המג"ד פקד עליו להצטרף אליו והם עזבו את הזחל"ם שלהם, הוא לקח מ"ק 10 ולא 9. כ"כ לא צירף אליו את הקשר שלו ולא את אחד הקשרים שנשארו ליד הזחל"ם.
          בני: מאז אותו רגע, לא היו למס"ח עיניים על התל. אני מניח שהוא ידע את מה שידעו בחפ"ק המח"ט.
          דני: אני מדבר בעיקר על מיסוך עשן שאינו מסכן כלל את כוחותינו ומאידך היה מציל רבים.
          בני: לטעמי, זה היה חסר אחריות להפעיל אש על התל כאשר אתם הייתם עליו.
          דני: עשן לא מסכן.
          בני: גדעון עציון, שצפה מגבעת האם, צורף לכח הסמח"ט. את שעת הגעת הכח אתה ודאי יודע.
          דני: ובכל זאת הם הפעילו ב-18:00 אש על הסככה.
          בני: אני לא יודע מי צפה על הכח מהעמדה בדפנה.
          דני: מישהוא מהטנקיסטים שהיה לידם ושהיפנה גם את תשומת ליבם שהוא מזהה שם טנקים שלנו.
          בני: זה לא פשוט לנהל אש מכיוונים שונים ותצפיות שלא יודעות הכל ולא רואות הכל.
          דני: מסכים.
          בני: כיוון שהטיווח נעשה בשלב זה מגבעת האם, יתכן שלחפ"ק לא היה ידוע על מקור אש הטנקים.
          דני: בשלב מסוים בסביבות 15:10 ואילך התחיל דיוו"ח היסטרי של מ"פ הטנקים שכלל כיווני ירי של האויב שרובו היה נכון וחלקו שגוי.
          בני: דומני שידעו שבעזזיאת יש טנק שיורה על 12.
          דני: דווקא הטנק הזה לא ירה על 12 אלא על גבעת האם.
          בני: הקש"א עלה עם המג"ד עם מק-10. לכן לא היה לו קשר ליחידות הסיוע.
          דני: הוא אשר אמרתי וחבל.

          • רק הערה אחת. האש על הסככה הופעלה רק כאשר כח הסמח"ט נטל פיקוד. צריך לבדוק מי הורה לקש"א להפעיל את האש.

            • אם אינני טועה, הכוח שהפעיל את הירי בא ממערב ולכן איננו של הסמח"ט אלא של המח"ט.

  27. שלמה, אחרי שאתה מציג בפני אחד המרואיינים את העובדה שפרט מסויים מופיע "כבר ביומן הקשר" (שהמח"ט אומר שם משהו, בתחילת הקרב, משפט העומד בסתירה למשפט שאמר לך המרואיין רגע קודם, שזה משהו "שהתחיל אחרי המלחמה כשהיה נוח להם"), המרואיין מגיב ואומר (על המח"ט, שכבר אינו בין החיים ואינו יכול להשיב) שהוא "שתל את זה ופיתח את זה". על כך אתה מקשה: "שתל ביומן הקשר?" [ומשמעות השאלה: האם טענתך היא שאחרי המלחמה המח"ט זייף את היומן והכניס בו דברים לא אמיתיים, שלא נאמרו בזמן המלחמה], והתשובה שאתה מקבל, מהמרואיין השותף: "זה בהתבטאות שלו". איך פירשת את התשובה הזו?

    • "בהתבטאות שלו" – הכוונה שהמח"ט הטמיע את עניין הטעות בסדר היום של התנהלות הקרב והמשיך לפמפם את זה אחרי המלחמה. עובדה שבאחד מסיכומי מחלקת היסטוריה המוקדמים נכתב על התנועה של מג"ד 12 – "טעות הרת גורל".

      • מה זה "הטמיע בסדר היום"? האם זה משהו שהוא עשה בכוונה כדי שיהיה לו מה לספר אחרי המלחמה? איני חושב שאתה מאמין בזה. הוא אמר מה שאמר, כי זה מה שחשב באותו רגע. הוא ניסה לסדר את העניין עם מג"ד 51, אך לא ממש זכה לשיתוף פעולה.

        ויש לא מעט שחושבים עד היום שזו הייתה טעות להמשיך צפונה (אזכיר שהייתה גם אופציה, שלדברי קמב"צ הגדוד אף דובר עליה לפני הקרב, לעלות עם הכוחות רגלי עד לציר הנפט, וזה לא נעשה). וכולם חושבים שההמשך צפונה היה צעד גורלי שגרר אבדות כבדות.

        זה שהמח"ט, ולא רק הוא, חשב גם אחרי המלחמה שהייתה טעות בזיהוי המקום המיועד לעלייה לציר הנפט ("לא זיהה אותו כי הקטע הזה קשה מאוד לזיהוי"), דווקא הוציאה את המג"ד בזול יחסית. מה רצינו שיגיד? שהמג"ד זיהה את המקום ובכל זאת המשיך להחליט, מבלי ליידע על כך את מפקדת החטיבה?

        אגב, את הסיכום שהזכרת, בו נכתב המשפט "טעות הרת גורל", כבר פירסמת בבלוג? חיפשתי ולא מצאתי (רק ברשימה של גיסו של המג"ד, הוא כותב על "התנועה הגורלית על תוואי ההטיה" וכו'. את הרשימה ההיא הכתרת בכותרת “פנייה הרת גורל”. לזה התכוונת?).

        • "טעות הרת גורל" – חשבתי שפרסמתי. עכשיו אני רואה שלא פרסמתי. 🙂
          רושם את זה ברשימת המטלות.

          לגבי יונה ששתל/הטמיע – כשזה קרה בזמן אמת ברור שזה מה שהמח"ט חשב, אבל אחרי המלחמה כשהוא עשה את הבדיקות בשטח וראה בעצמו שבתכלס אין תוואי לעלות למעלה זה הסתדר לו יופי להמשיך לדבר על טעות בניווט.

          • "אחרי המלחמה כשהוא עשה את הבדיקות בשטח וראה בעצמו שבתכלס אין תוואי לעלות למעלה". כנראה רצית לכתוב: ש*כן* יש תוואי לעלות למעלה.

          • ציטוט: "טעות הרת גורל" – חשבתי שפרסמתי. עכשיו אני רואה שלא פרסמתי.:)
            רושם את זה ברשימת המטלות. עד כאן ציטוט.

            כנראה הכוונה לדברים שכתב אברהם אלון ואשר צוטטו (ובצילום הקטע הרלוונטי) בפוסט 184: "טעות שיקול הרת אסון" (ושם שמדובר בחיבור בשם 'המערכה בחזית הצפון במלחמת ששת הימים – ניתוח אירוע', אשר נכתב ב-1974, 7 שנים אחרי המלחמה, ולא ממש "מסיכומי מחלקת היסטוריה המוקדמים").

            אם לזה הכוונה, הרי שכבר אפשר למחוק מרשימת המטלות…

        • שמואל"ק: ויש לא מעט שחושבים עד היום שזו הייתה טעות להמשיך צפונה (אזכיר שהייתה גם אופציה, שלדברי קמב"צ הגדוד אף דובר עליה לפני הקרב, לעלות עם הכוחות רגלי עד לציר הנפט, וזה לא נעשה). וכולם חושבים שההמשך צפונה היה צעד גורלי שגרר אבדות כבדות.
          דני: בואדי שזו החלטה גורלית. ושאלתי שנותרה עדין ללא מענה, מה היתה פקודת המח"ט בהקשר זה?
          הרי ברור לכל אחד מהתצ"א שהשטח מצפון לעין אדיסה הוא שטח הריגה שסביבו שדות מוקשים המשתרעים מערבה וצפונה וסגורים ממזרח ע"י תל פאחר. כל מ"מ מבין שזה שיש בשולי האיזור עמדות טנקים שהוכנו סביבו לפחות שנה קודם הוא איזור שהאויב מאד מעונין שנכנס אליו.
          המג"ד אכן הוא שהחליט להכנס לשטח ההריגה אבל האם נאמר לו שאין לעשות זאת בשום פנים ואופן וביחוד אחרי שהתוכנית לתקית לילה שונתה לתקיפה ביום?

          שמואל"ק: זה שהמח"ט, ולא רק הוא, חשב גם אחרי המלחמה שהייתה טעות בזיהוי המקום המיועד לעלייה לציר הנפט ("לא זיהה אותו כי הקטע הזה קשה מאוד לזיהוי"), דווקא הוציאה את המג"ד בזול יחסית. מה רצינו שיגיד? שהמג"ד זיהה את המקום ובכל זאת המשיך להחליט, מבלי ליידע על כך את מפקדת החטיבה?
          דני: כפי ששציינתי לעיל, גם המח"ט יוצא כך יותר טוב כי כפי הנראה לא הזהיר את המג"ד שאין להמשיך צפונה בשום פנים!

          • "דני: בוודאי שזו החלטה גורלית. ושאלתי שנותרה עדין ללא מענה, מה היתה פקודת המח"ט בהקשר זה?"; "האם נאמר לו שאין לעשות זאת בשום פנים ואופן וביחוד אחרי שהתוכנית לתקיפת לילה שונתה לתקיפה ביום?" – – – הרי אין לנו הקלטה מקבוצת הפקודות (יש ממנה רק סרטון קצר ותמונות בלי קול…) ואין סיכוי שדבר כזה יתברר (ואם כבר, אז שאלה כזו הייתם צריכים להפנות לקמ"ן שמחוני, שהיה שם. אף שקשה להאמין שהוא יכול לזכור דבר כזה), אבל, אחרי שאתה כותב שזה "ברור לכל אחד", ו"כל מ"מ מבין", האם עדיין צריך שמח"ט יגיד למג"ד שזה צעד שאסור לבצע? הרי זה מובן לבד!

            ואכן, פתחת בשאלה "שנותרה עדין ללא מענה", וסיימת ב-"כפי הנראה לא הזהיר את המג"ד שאין להמשיך צפונה בשום פנים!"… – ייתכן מפני שגם אתה מסכים שהמג"ד לא הוצרך להזהיר מצעד כזה, כי זה דבר ש"ברור לכל אחד", ו"כל מ"מ מבין".

            • כל מ"מ שנותנים לו הזדמנות לראות את התצ"א המפוענח יכול להעריך שזה שטח השמדה.
              התצ"א היה ברשותו של המג"ד ובודאי ברשותו של המח"ט.
              כנותנים פקודה יש להתיחס לניתוח הקרקע והאויב ולשער דרכי פעולה אפשריות של האויב.
              אני משער שהאפשרות שהאויב תיכנן את שטח ההשמדה היתה ידועה למודיעין פיקוד צפון ולמתכנני מקבת.
              מששונתה התוכנית כבר ביום רביעי מתקיפת לילה ליום, המצאות שטח ההשמדה ממערב לתל פאחר היתה צריכה להפוך לנושא מרכזי בתידרוך ובפקודה. אני משער שהמח"ט והמטה שלו ניפגשו בשני הימים שקדמו ל-9 ליוני ודנו באפשרויות השונות.
              לא יתכן שנושא כזה יושאר למג"ד ללא הסבת תשומת ליבו גם אם מצופה מי מ"מ להבין את התצ"א ומשמעותו.
              אין אפשרות להשליך גם את הנושא הזה על המג"ד בלבד.
              עלי להודות שגם לו עלה גדוד 12 כמתוכנן בעין אדיסה, היתה אפשרות שהטנקים בחירבת סודה ינסו לפגוע בכוח העולה.
              אבל הכניסה לטווח של פחות מ-1000 מטר מעמדות טנקים שהיו ידועות לפחות שנה קודם באור יום היא סכנה שאסור שתשאר ללא הדגשה של הדרג הפוקד שמעל הגדוד. למרות שגם העובדה הבאה ברורה לכל, והפעם מספיק מ"כ, ששטח ההשמדה נמצא למרגלות התל הצפוני מאפשר לאויב לירות גם ממזרח על הכוח התוקף ולהשתמש לא רק בנ"ט אלא גם באש נק"ל. להערכתי מספר הנפגעים בגיא ההריגה מצליפות היה כ-50% מהנפגעים שם.
              יש לתת קרדיט למתכנני התקיפה המקורית שתיכננו לעלות מזרחה לפני שטח ההריגה, במקום שהוא יחסית נוח לתנועת טנקים וזחל"מים, להגיע מדרום לתל לגבעת הרתק ששולטת היטב על התל הדרומי ועל חלק גדול מהצפוני, להשאיר שם מחלקת טנקים ועד כמה שזכור לי גם מקלעי 0.5 של הגדוד.

    • יומני הקשר נכתבו בכתב יד ע"י סמלי המבצעים זחל"ם החפ"ק של המח"ט וחפ"ק האחורי שתופעל ע"י קצין האג"ם גורודיש. לא נראה לי שמישהו שינה אותם לאחר מכן.
      את אשר התרחש ונאמר בתחקירים שנערכו אח"כ לא לי לשפוט.
      אני כן מתרשם שהם לא היו מקצועיים ולא הוכנו כראוי.
      השתתפו בהם רק מי שהיה זמין ולא שותפו קצינים וחיילים שהיו בבתי החולים.
      האשמה לכך מוטלת על המח"ט ועל פיקוד צפון.
      אני גם מתרשם שלא נעשה מאמץ בתחקירים (כנראה מחוסר אומץ) להתמודד עם הדברים הקשים ולהסיק את המסקנות המתבקשות.
      אני חושד שמאחורי הקלעים ברמת המג"דים האחרים בחטיבה ומעלה הוטלה אשמה על המג"ד בלבד ובכך סתמו את הגולל על תחקור רציני.
      המוטיב המרכזי שחוזר בסיפור תל פאחר אבל גם בסיכומי ההנדסה וחטיבה 8 הוא חוסר מיקצועיות של הפיקוד הבכיר.
      האופוריה של הניצחון החמירה את הבעיה עד לממדים שחזינו בהם כעבור שש שנים בלבד.

      • בהמשך למה שכתב דני: מבקרים קשות את המח"ט על התנהלותו בקרב, קבלת ההחלטות שלו וזמן תגובה איטי. כרגע אני נוטה להסכים עם הביקורת בכללותה, אבל התחקיר שנעשה בבלוג הזה מתגלגל כבר 3 שנים וכל פעם צץ משהו שמשנה מעט את התמונה. זה לא אומר שעוד יתברר שהמח"ט ייצא חף מטעויות. כמו שבפיקוד צפון מיהרו בזמנו להטיל את האשם על קמב"צ 3 בתנועה השגויה של חטיבה 8 למשימתה, כך מזהים את המגמה גם בסיפור תל פאחר שהפיקוד משליך את מה שקרה שם על המג"ד. אלא שלא המג"ד קבע את מסלול התנועה, לא הוא זיהה בתצ"א שיש נקודת פיצול מההטיה לנפט ולא הוא החליט שהדרך בר בשטח אל ציר הנפט עבירה לטנקים וזחלמים.

        בהקשר זה חובה לציין שעד עכשיו בארכיון צה"ל מצאתי [ופרסמתי] תחקירים על תל פאחר שמח' היסטוריה עשתה עם הקש"א, עם קצין אג"מ חט' 1, עם קצין קישור לשריון, עם מ"פ הטנקים, עם מ"מים מהטנקים ועם קצין שלישות חטיבה 1.

        טרם נמצא תחקיר עם המח"ט, הסמח"ט והקמ"ן. וזה כשלעצמו עניין די מטריד.

  28. ציטוטים: "יום אחד הגיע אליי הספר של יעקב אורלנד, שבו אורלנד מתאר את קרב תל פאחר: והנה יונה והקרב, והחיילים ויונה, והרבה דן שילון והרבה ראובקה מהסיירת ועוד אחרים. אני ממשיך לקרוא, חיפשתי משהו אחד – את המילה מוסא. מצאתי את שמו, אבל לא בהדגשים הראויים לו ביחס לכל האחרים"; "אחרי שאני מספר לך את זה שאתה רואה מתוך הכתוב, אתה מרגיש בו את האחרים, לא את מוסא".

    גם באמתחתי ביקורת לא מעטה על ספרו של אורלנד, אך היא קובעת ברכה לעצמה. בשורות הבאות אנסה לבדוק ביחד עם הקוראים, האם אכן משה קליין לא הוזכר בה "בהדגשים הראויים לו ביחס לכל האחרים", כטענה שצוטטה לעיל, בתלונה נגד המח"ט יונה אפרת, כאילו לא עשה מספיק על מנת שבספר זה יונצח זכרו של המג"ד.

    לאחר שקיימתי את המלצת הביקורת בפוסט הנוכחי: "תקרא את הספר עוד פעם", אתכבד בשורות הבאות לשתף את הקוראים במבחר ציטוטים מ'יום תל פאחר', ירושלים תשל"ו 1976 (הטקסט ברובו, בחלק ה'שירי', מנוקד ולכן בכתיב חסר, אך להלן, כתוצאה מנוחות ההעתקה, שיניתי לכתיב מלא. יתכן ופספסתי עוד כמה איזכורים, עשיתי מלאכה זו במהירות ומי שיכול מוזמן לתקן ולהשלים ותע"ב).

    עמ' 24:
    פה, בין שני האיקליפטים,
    נפל אחד מבין שליחיו, כאות-מזעיק להתרחשות אפוקליפטית,
    כמו ברק, כמו הקשת-בענן של טרם-מבול,
    לפני שיעבר הגבול
    ותשתלח היד שנית אל המעונה והמעולה והקדוש
    שנתגלה בלב אנוש:
    'בטרם יבוא החרסה, ביום א' סיון תשכ"ז, 9 ביוני 1967
    נפל כאן מסתער (לעת ערב, בחמש ורבע)
    בראש לוחמיו – משה קליין . . . מוסה . . .'
    "בוא, הזמן אינו עומד – אומר יונה – והמטוס על המסלול. נטוסה."

    משמעות השורה האחרונה, בה הוזכר יונה – ואמירתו "נטוסה" מתחרזת עם סיום השורה שלפניה: "מוסה" – באה בהמשך למסופר בתחילת הרשימה (המתחילה בעמ' 12, בכותרת "שיר מראית למפקד"), שם מספר המשורר על פגישתו בשדה-תעופה צבאי בקירבת חיפה עם מח"ט גולני שלקחו עמו לסיור אווירי בגולן. אחר שהציג עצמו אמר המח"ט (עמ' 16):

    …שמעתי במטה שהתעניינת ב'תל פאחר', כתבו די והותר
    עליו בעתונים. אבל לכתוב בשיר – זה כבר עניין אחר.
    סימון שהנושא אינו "ברווז-עיתונאות"
    ויש לך גם זיקה אליו, וכנראה – גם להיטות.
    אם כך, אמרתי לעצמי, מוטב שאהיה *אני* מדריך
    לאיש הזה, חורז החרוזים, אראה לו כל שיהא צריך

    בין היתר רושם שם אורלנד בשמו:

    כדי שתקבל מושג מן האוויר על צירי הלחימה כולה
    ועל פרישת הכוח בצפון בשעות הפעולה,
    זה יקל עליך להבין איך תוכננו הענינים מראש
    ואיך גם נשתבשו מעט – בתוקף הנסיבות – ואם רק ראש
    לך על הכתפיים, תוכל לצייר כבר בנקל
    את תווי הסתערותנו על התל . . .

    שימו לב: כאן, המקום הראשון (מתוך שניים. השני יצוטט להלן) מכל 149 עמודי הספר בו הוזכר כי התוכנית נשתבשה "מעט", "בתוקף הנסיבות", אין אפילו צל של רמיזה לאשמה כלשהי של מישהו!

    בהמשך (עמ' 23) מעיד אורלנד על עצמו (יועתק כאן בדילוג):

    'תל-פאחר' … פעמים רבות חזרתי לכאן במשך השנים. שרכתי עצמי בתעלותיה
    של עלילת הגיבורים הדוממה, אשר קפאה בסלע ובעץ,
    בבונקרים המבוטנים … בשיחי-הצברים ומן הבאר ומן התהום.

    ["הבאר", אולי הכוונה לבריכת המים הקטנה ששרידיה – בשטח התחום בגדרות – במרכז התל-הצפוני]

    ובהמשך לתיאור ביקוריו בתל מופיע הציטוט דלעיל: "בטרם יבוא החרסה . . נפל כאן מסתער", שהוא ציטוט מאנדרטה צנועה, שהייתה פעם על התל וכבר שנים שאיננה [למה? לאנשי הגדוד פתרונים], שאת תמונתה מצאתי בשעתו ברשת אתר 'הצנחנים', הנה היא שוב:

    אלא שעל הנוסח שבה הוסיף אורלנד בין סוגריים: "(לעת ערב, בחמש ורבע)" – כאשר תוספת זו, יודע כל מי שקרא כאן את התחקירים בבלוג, רחוקה מלהיות מדוייקת, שכן המג"ד נפל עוד קודם לכן (באחד מיומני הקשר יש ידיעה שכבר ב16:30 נמסרה ידיעה למח"ט כי "מג"ד 12 נהרג"). לא ברור מי ועל סמך-מה מסר לאורלנד את השעה הזו. אך גם מנסחי האנדרטה סברו לאחר את השעה, ולכן פתחו בנוסח "בטרם יבוא החרסה". זהו קטע מפסוק בספר שופטים, פרק יד פסוק יח: "ויאמרו לו [לשמשון] אנשי העיר [תימנה] ביום השביעי, בטרם יבא הַחַרְסָה: 'מה מתוק מדבש ומה עז מארי?' ויאמר להם: 'לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי' ". "החרסה" האמור היא השמש, האדומה כחרס. אף כאן, בראש האנדרטה, נתכוונו לומר שנפל במועד זה, טרם שקיעת החמה. אך מרמת-הגולן הסתיימה שקיעת השמש בשעה 18:44, ואילו מוסא (ש'החרסה' נתחרזה עם כינויו) נפל כמה שעות קודם לכן [גם הכתובת שעל האנדרטה, על הסתערות בראש "לוחמיו", לשון רבים, אינה תואמת כ"כ את המציאות, וגם היא נועדה לשוות לאירוע נופך דרמטי].

    שימו לב: בתיאור הביקור ב'תל-פאחר' מוזכר רק שם אחד, עם תיאור מדוייק של מקום נפילתו ("בין שני האיקליפטים"). ובאיזה תוארים הוא מוכתר? ראו שוב: "המעונה והמעולה והקדוש שנתגלה בלב אנוש"!

    ואם עדיין אין זה מספיק, יש לדפדף אל עמודים נוספים ולקרוא בהם:

    עמ' 42:
    זה היה גדוד 'ברק' בפקודו של מוסה קליין,
    איזה מג"ד, בן-אדם, איזה מג"ד…
    ודאי כבר אמרו לך. אבל לא רק אני, זה כל אחד
    בגדוד יגיד לך, מלמעלה עד למטה,
    אותו-אותו דבר, בטח כבר שמעת.
    ולא מפני שזה אחרי המוות, "גבור" וכל הצ'יזבטים של הקרב,
    אלא מפני שהוא היה כזה, מילה אחת – זהב.
    אנ'לא יודע מה קרה ולמה החליט פתאום לשנות כיוון
    ולא לעקוף ימינה. זה בטח לא היה לשם גיוון
    האסטרטגיה. אף פעם לא נדע איזה היסוסים מרים
    היו לו. אולי חס על חיי הבחורים
    שלו, שנפלו כזבובים צלויים סביב לרכב הפגוע ולוהב
    בלי שהספיקו ליצור מגע ישיר עם האוייב.
    מה שלא יהיה הטעם, קיבלנו פקודה לבקוע כחוד-חנית
    ולתקוף את היעד חזיתית.

    שימו לב שוב: אין שום רמיזה על אשמה כלשהי בקשר להחלטה לשנות כיוון. אדרבה, יש כאן לימוד זכות.

    עמ' 43:
    ואת סגן אהרן מן הגדוד שלך, סגן אהרן מיפעת,
    אינך מכיר אותו? כשאתה רואה אותם רצים ומתנפלים
    על הגדר, בלי להוריד אפילו את ה'בונגלורים' מעל הזחלים,
    וקוצי-התיל ננעצים בהם, בעצם-החזה שם פנימה,
    והם קוראים לאחור: 'יאלה, חבר'ה, טפסו עלינו ו…קדימה!'

    תגיד לחבר'ה שיקחו שמאלה, מצפון לתעלות ההן,
    גם המג"ד יצא לשם.

    ע' 58 [בהמשך הראיון עם "דן, כתב שידורי-ישראל, שנתלווה ללוחמים ברמה, ישב בזחל-הפיקוד הגדודי ויצא ראשון בטור הזחל"מים לעבר תל-פאחר", הוא דן שילון]
    היה לי קצת לא נוח, אם אתה רוצה לדעת,
    מפני שיום אחד, לפני זה, הייתי עד בדיון על עברת-משמעת
    של חייל אחד מגדוד "ברק".
    אנ'לא זוכר כבר בדיוק, אני יודע רק
    שהיה זה משהו שולי לפי התקן החוקי:
    איחור לקום, או "עוזי" לא נקי,
    או בדומה לזה. מוסה, המג"ד, נהג ביד קשה
    ודן אותו לסוג-של-ענישה
    שרק בצה"ל יש לו משמעות, בלי טקס רב
    ובקול יבש ופסקני, קבע: 'אתה לא תשתתף בקרב'.
    ……
    אך מסתבר שהמח"ט "תפש-ת'רמז" בלי בעיות
    ואמר: 'בסדר, רוצה בחוויות? –
    אז לך לגדוד של מוסה, במקרה של ארועים –
    יהיו לך שם כל הסיכויים
    לחוויות. זהו מין מג"ד
    שעל כמותו אומרים – כזה יש רק אחד.
    הוא כבר ישבץ אותך

    ע' 98:
    ועל יד הברושים
    בראש התל, נפל מוסה, מוסה קליין, הנפלא באנשים,
    שקיים בגופו כל מה שהטיף לאחרים על "רוח-צוות",
    המפקד שפרץ חשוף-לגיהנום, לחפות על טוראיו באש צולבת . . .

    ע' 125 [ציטוט בלתי מחורז שמקורו – שלא נרשם בספר – ברשימת 'הקרב על התל' של אהרן מגד]:
    "…היה הכרח להמשיך, המג"ד איבד את הקשר עם הכוח שמאחוריו. הוא הורה ליוסי לחזור ברגל אל הציר ולהורות לפלוגות א' וג' להתקדם אחריו אל תל-פאחר. הוא נוכח שמערכת-ההיגוי בזחל נפגעה, והחליט לעלות ברגל אל התל, בדרך הקצרה ובכל המהירות… "
    [הערה: כך, "לפלוגות א' ו*ג'*", מופיע גם ברשימתו של מגד. זה גם מתאים לידוע על סדר התקדמות הגדוד, פלוגה א', אחריה פלוגה ג' ובסוף פלוגה ב', כעתודה. משום-מה, בהעתקת רשימתו לבלוג, במרץ האחרון, שונה: ""לפלוגות א' ו*ב'*". שלמה, האם זה שינוי מכוון?]
    [הערה נוספת: המשפט "הוא נוכח" נראה כאן כמכוון על המג"ד. אלא שבמקור יש לפניו כמה משפטים נוספים, על הקש"א משה [הראל], והוא שנוכח וכו', ואז: "המג"ד החליט לקחת עמו את קצין הקישור הארטלירי עימו, ולעלות ברגל…"]

    עמ' 127:
    ". . . כשהגיעו הטנקים למרגלות תל-פאחר, נפגעו מיד כמה מהם. סגן אהרן קיבל פקודה מן המג"ד לתקוף ישירות את התל ולעלות לשם ברגל (ליעד הדרומי) "

    אסיים בציטוט מהעמוד האחורי של כריכת הספר, מתוך 'לקסיקון לבטחון ישראל':
    "במהלך הקרב הבלתי מסודר נפגעו חיילים רבים, בתוכם מפקד גדוד "ברק" סגן-אלוף משה (מוסה) קליין."

    שימוב לב: זהו הלוחם היחיד שהוזכר בשמו על כריכת הספר. לא יונה, לא ראובקה, ואפילו לא שילון. רק המג"ד.

    מה עוד, לדעת המלינים, היה צריך אפרת לדרוש מאורלנד? להגיע לגן-עדן ולערוך ראיון עם המג"ד?

    • אזכור שמו של המג"ד בכריכה אחורית לא היה בהקשר של הספר, אלא כמו שציינת מציטוט מספר אחר כדי להבהיר לקורא בתמצית מהו קרב תל פאחר.

      הבאת כאן כמה ציטוטים על מוסא קליין וזה נראה מרשים וכאילו לתחושות של ורדי לא היה כיסוי, אבל צריך לשקלל את אוסף הציטוטים הזה בתוך כ-150 עמודי הספר. אם סופרים כמה עמודים קיבל דן שילון שנוכחותו בקרב היא לא יותר מאפיזודה תקשורתית זניחה והבחור זכה ל-8 עמודים! או יעקב העליון שאין לו שום תרומה לקרב עצמו – וזאת מבלי לגרוע מרגעי גבורתו כשאץ עם הטנק שלו לעזרת הטנק המוביל של המ"מ ברוש ונפצע קשה מאוד, וגם הוא קיבל 8 עמודים. רובקה אליעז מפקד הסיור קיבל 7 עמודים – ובעצם איפה גדוד 12? איפה סיפור אישי של מישהו מגדוד 12?

      יש לאורך הספר כולו התייחסות ל"יוסףל'ה" שמוצג כאיש חי"ר מחטיבת גולני, אבל סיפור אישי של מישהו מגדוד 12 כמו שמצא המשורר לנכון לתת לאיש טנקים, לאיש סיירת, לעיתונאי ואולי לעוד מישהו, וכמובן קרדיט רב למח"ט. מה עם סיפור אישי למשל של חמווי? של יהושע ישי? של מוראד? של הוברמן? לא חסרים אנשים וסיפורים מהגדוד, וזה כנראה מה שהפריע לוורדי.

      עזוב אם מוסא הוזכר פעם אחת, 5 פעמים או 8 פעמים, בעיניו של ורדי מוסא הוא שם כולל לגדוד 12, ולתחושתו הגדוד לא מקבל הבלטה בספר השירה הזה של אורלנד שאמור לתאר את הקרב לאשורו, אבל קצת מתפזר למחוזות אחרים. זו זכותו של אורלנד לשורר למי שהוא רוצה, אבל להפוך את זה כספר תנ"ך של חטיבת גולני – על זה יצא קצפו של המ"פ.

      ואגב, הספר הזה לכשעצמו על חרוזיו, הוא בעיניי ספר משובח של משורר נפלא.

      • אתה סניגור משובח! אענה לך בהמשך (ולא כקטיגור), אך לבינתיים אסתפק ב'צימוק': אם מה שהפריע לוורדי זה שלא הובא סיפורו האישי של חמאווי… אז אני מסכים… [הממ.. והוא המליץ עליו לצל"ש? האמת היא, שלבחור לא הגיע צל"ש… אחד, הגיעו לו כמה צל"שים!]

        • זרקתי את שמו של חמווי כדוגמה שאני מביא, לא ורדי.
          אגב, גם אני חושב שהגיע לחמווי צל"ש. הבחור תיפקד היטב וריתק אליו למשך זמן את החלק הצפוני. המח"ט שמע ממנו את סיפורו בתחקיר על התל ומשום-מה החליט לא לתת לו.

      • בתגובתי זו אצעד מהסוף להתחלה:

        "הספר הזה לכשעצמו על חרוזיו, הוא בעיניי ספר משובח של משורר נפלא" – – – ייתכן, אך גם אם המשורר עשה את המיטב מבחינתו, הרי שהספר פספס את הנחלת תודעת הקרב, שצריכה להעשות בשפה פשוטה (גולני, לא?.. 🙂 ). היה לאפרת ללמוד מהספרים (והחוברות) שמוטה גור אירגן לצנחנים, 'הר הבית בידינו', 'שער האריות', ועוד ועוד. כיוצא בזה, לטעמי, אם במקום האיורים (מפרי מכחולו של פרופ' לאמנות…) התופסים עמודים שלמים, היו מכניסים לספר תמונות, של לוחמים, אזור הקרב, תצ"אות (שוב, אזכיר את התצ"א המתקפל והמסומן שהדביק מוטה גור לספריו), הספר היה "תופס" יותר.

        בהזדמנות זו, כמדומני שזה עדיין לא הובא בבלוג, אצרף פה קישור ל'חיים שכאלה' עם המשורר. ראו בו דקה 1:12:21. יונה אפרת בדקה 1:13:51.

        ראו שם שאפרת אומר שהבקשה להדריך את המשורר הגיעה מדובר צה"ל, ואורלנד מספר על כתיבה במשך חמש שנים, ושאלו אותו " למה לא כתבת על גבעת התחמושת. מה זה תל פאחר? מקום בלתי נודע…" [האם לא ידע שנתבקש לכתוב כקונטרה לפירסומי הצנחנים, כולל השיר המפורסם, על גה"ת?] ולא חסרה גם הצטנעות: "אני אינני היסטוריון של הקרב"… (וראו גם שם בדקה 1:22:46 בדברי העיתונאי אריה אבנרי).

        בתגובתי למעלה התייחסתי לטענה שהמג"ד קליין לא הוזכר בספר "בהדגשים הראויים לו ביחס לכל האחרים".

        אמנם, כפי שכתב אורלנד בפתח השיר, יואב ויוסף'לה, שתי דמויות היסוד בעלילה, בדיוניות הן, אך לדבריו, "מה שאירע *למעשה* עם יואב ויוסף'לה במהלך הקרב, הנו צרוף של חוויות *ממשיות* מסיפוריהם של לוחמים שונים בקרב על התל". או שכן, או שלא, זו כאמור הייתה בחירתו כמשורר, ולדעתי הענייה, פספוס בהנצחת הקרב.

        זה לגבי שאלתך "מה עם סיפור אישי למשל" של אנשי גדוד 12. אגב, הם הוזכרו בשמות. גם המ"פ ורדי ("סגן אהרן מיפעת" בקטע שצטטתי ממנו למעלה),

        [אגב, בסמוך לו הוזכר ש"יואב" הוא "איזה סרן-טנקים אלמוני", "והוא קטן כזה"; "מצומק", שהיה שותף במעבר על הגדרות. מה פה קרוב למציאות? מי מהטנקים השתתף בחציית הגדרות? בעמ' 51 נכתב עליו שהיה בחור תימני בשם "רחמים שרעבי", אשר נפל בקרב. נראה כי הדמיון גבר פה על המציאות]

        אך גם האחרים (אכן, לא כולם): בעמ' 98 – ". . . ופה מת אלכס . . אלכס קרינסקי . . ושם, בתעלה הסמוכה, מצפון לביתן-האבן, נפל סולוביץ' . . " [הערה: "מצפון לביתן-האבן", הכוונה לביתן שבמרכז התל – לא לזה שבצפונו (הסמוך לשביל) – שמצפון-מערב לו נפל סולוביץ' עם עוד ארבעה לוחמים]; "ופה, על גב הבונקר, לבדו עם טרם-תשע-עשרה שנותיו, / רבץ המום ומכותר רב"ט יצחק חמאוי והחזיק בחוט נשימותיו / של גינזבורג הפצוע, ולחש לו "הֵרגע רעי, זה רק עוד מעט, / תכף ננצל, בחור". . . כשהדם והתקוה נוזלים-אוזלים לאט – – / ושמיל גולדברג – – "; ובעמ' 106: "חמאוי יושב בודד בחפירה. תשעים דקות הוא יושב בין פלנטה לפלנטה. חייו תלויים בקצה קור-אור המתמשך ממשרפות אושוויץ." [הערה: חמאווי לא ישב "בחפירה", אלא "על גב הבונקר", כמועתק לעיל, והוא לא רק הרגיע את גינצבורג הפצוע, אלא גם גרר אותו משטח מוכה אש לאזור מוגן. ועוד].

        כתבת: "אם סופרים כמה עמודים קיבל דן שילון שנוכחותו בקרב היא לא יותר מאפיזודה תקשורתית זניחה והבחור זכה ל-8 עמודים!" – – – ובכן, שילון עצמו, בתחילת הקטע הכתוב על שמו, מודה ש-"בסך הכל הייתי רק משקיף". האם הוא מספר רק על עצמו? ממש לא! הוא מספר (בעמ' 58) על המג"ד מוסא, על הריכולים שהיו בדרך בזחל"ם, על הרגע בו נפגע הזחל"ם, על טנק שנפגע בסמוך. וגם (בעמ' 63, אף שבזה הוא מאחר את המוקדם): "התל היה תמים כל-כך, עם איקליפטוסים צעירים / זקופים על פסגתו, תל חף מחשדות וללא אשָם. / אלכס קרינסקי ירד מן הרכב לראות מה קורה שם, / מדוע לא יורים: הסורים ברחו, או משהו ארע?"; "אני זוכר שחיפש לו שניים מתנדבים לסיור זה,"; "שניים, פלמונים כאלה, מעדות-המזרח שלנו, בצעד נחוש ומחשמל / ניגשו מיד לאלכס והפטירו בביטחה: / 'המפקד, אם צריך – צריך, אנחנו אתך'. / ויצאו איתו לדרך. היתה הרגשה ברורה / שלא נראה אותם עוד. איזו אמת ארורה / יש לפעמים באינטואיציה שלנו: / הם לא נראו עוד, הם לא חזרו." [=בזמנו ניסיתי לברר מי הם השניים, עליהם סיפר שילון גם בהקלטה המפורסמת, שהצטרפו לאלכס. לא דווקא שגם הם נפלו בקרב].

        גם ראובקה לא סיפר רק על אנשי הסיירת. הוא סיפר על גולדה (עמ' 67), על סולו (עמ' 68, 71), ויעקב העליון סיפר באריכות רבה על משה דרימר (עמ' 96-98) ועוד מלוחמי גולני (כמועתק לעיל).

        ובעמ' 127 הוזכרו שוב סגן אהרן ואנשיו, דוד שיראזי ויעקב [חודרה. הוא, כפי שכבר נכתב בכמה מקומות, ולא עמרם שטרית, כפי שסופר ב-2002] ] שנשכבו על הגדרות. על האש שנפתחה עליהם מהיעד הצפוני, ועל הנפגעים, בהם שיראזי שירה במאג עד שנפגע בראשו ונהרג. בעמ' 129 הוזכרו איש הקשר עמרם שיטרית, [המ"מ] שמואל מוראד והחיילים שאיתו שהתקדמו לעבר הסככה, אלה שנפצעו ודוב רוזנבלום שנהרג. בעמ' 134 הוזכר המ"מ דני [ביזר] ופציעתו, וגם יואל זבדי שנהרג כשניסה לחלץ את דני. בעמ' 135 הוזכר הוברמן שחילץ פצועים, נדלק וכובה ע"י סגן שמואל [הלא הוא שמיל]. הוזכרו גם המ"פ סגל, קצין-הקשר פליקס ושלמה קדוש. בעמ' 137 הוזכרו יוסי קילמן ומשה פינקס שנהרגו ויוסי רימר והבזוקאי [דוד פופוביץ'] שנפצעו. בעמ' 139 הוזכר שמיל שנפצע אך סירב להתפנות, ישי שירה את פצצות הבזוקה, לקח שבוי ועזר באיסוף הפצועים. בעמ' 144, הוזכרו המ"כ אלקה והמ"כ דוב, ושוב הוזכר גם חמאווי וחילוץ הפצועים (חלק גדול מהאיזכורים הוא בציטוטים מרשימתו של מגד). הוזכרו פה כמה מגדוד 12?

        "אזכור שמו של המג"ד בכריכה אחורית לא היה בהקשר של הספר, אלא כמו שציינת מציטוט מספר אחר כדי להבהיר לקורא בתמצית מהו קרב תל פאחר" – – – אז מה? הוא היחיד שהוזכר בכריכה, וזה בהחלט בהקשר לספר, הנושא את השם 'יום תל-פאחר'!

        אגב, באותו ציטוט (מ'לקסיקון לבטחון ישראל' של זאב שיף ואיתן הבר) נכלל גם המשפט: "מחמת האש העזה, שנורתה מהמוצב הסורי, ירדו החיילים מהזחל"מים והסתערו רגלית", כאשר תיאור זה, כידוע, אינו מדוייק. ההסתערות הרגלית הראשונה – כוח ורדי-קרינסקי – החלה קודם שנורתה אש מהמוצב, והחיילים ירדו מהזחל"מים שלא יכלו לעלות חזיתית. ההסתערות הבאה, ולמעשה, איגוף התל מצפון, נעשתה דווקא בזחל"מים, שהיו אמורים להגן במשהו מפני האש שנורתה.

        כמו כן, גם הציטוט "בקרב נהרגו עשרים ושניים מחיילי "גולני"." – לא נכון. 22 הוא מס' הנופלים מגדוד ברק. אך היו עוד נופלים מגולני, מהמחלקה המסייעת, מהסיירת, מבא"ח, וכן נהג זחל"ם במילואים וחללי השריון. מעניין שאף אחד לא טרח לתקן את זה, מה גם שבתוך הספר, בעמ' 24, הוזכרו "שלושים ושלשה הרוגים" (אף שאפשר ונכון היה לו הוסיפו גם אז למס' זה את החלל ה-34 שמת מפצעיו כעבור שנה וחצי מהמלחמה).

        אבל הציטוט מ'לקסיקון' זה דווקא התאים מאד ל"מורשת", שהרי המחברים הנ"ל דילגו בכלל על הקטע הקריטי של שינוי התוכנית…

        ולסיום, בכל אופן, כל המרבה וכל הממעיט, לא אותי אתה צריך לשכנע שמגוחך להפוך ספר שכזה, של משורר זה או אחר, למעין ספר תנ"ך…

        • לא מתווכח עם התחושות והרושם שזה הותיר על ורדי.

          מה שכן, הזכרת לי נשכחות. ב-1982 או אפילו סוף 1981 הייתי תחקירן של חיים שכאלה, השתתפתי בהכנת התוכניות על יוחאי בן נון, יהורם גאון, השופט חיים כהן ועוד מישהו. אם אני לא טועה, התחלתי אפילו לעבוד על התוכנית עם אורלנד, אבל אז עזבתי, לא זוכר למה.
          הקלטת התוכניות היתה באולפני הרצליה, כל הקלטה כזו ארכה כשש שעות ארוכות כנצח, שמהן היו משאירים שעתיים פלוס לכל תוכנית אחרי ימי עריכה ארוכים ומייגעים בטכנולוגיות של אז, בבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים.

  29. רבותי היה פענוח שגוי של תצא ובגלל זה הגדוד קיבל תדרוך לא נכון.כל האחריות על המחט והקמן.כל הכבוד למגד ולפקודיו שיצאו מזה.בשן ועין יצאו אבל יצאו ועמדו במשימה.כל היתר לא חשוב ולא משנה.

  30. התרגיל שעשה שמחוני לורדי עם הגיפ חזר גם אם בנו של המג'ד דודי קלין לפני שנים אחדות שלקח אותו לסיבוב בפרייבט בגבעות ליד תל פחר ואמר לו מפה היה צריך לעלות,תחפשו פורסם באתר זה

  31. אני מגיבה מכובע של משפחה שכולה משפחתו של מיכאל סייג ז"ל (אני גיסתו ) שלדאבוני לא הכרתי אותו אבל כמו רוב המשפחות השכולות והסוחבות מטען כבד על אובדן יקיריהם בשל חוסר תשומת הלב של ביקורים, הסברים, כלים להתמודדות וכו'…. אני רוצה לציין את תרומתו הגדולה של שלמה מן בהקמת בלוג נעמוש המספק מידע על המלחמה שהתנהלה (לא נכנסת לניהול קטונתי מלהבין)יוזמת המפגשים בתל עם הלוחמים והמפקדים כאחד הן באיזכור תאריך הלחימה והן במפגשים יזומים בתל עם תכנים ואפשרות לכל מי שרצה להתבטא , לספר את שעבר עליו בקרב .
    לנו אישית ההיכרות מקרוב והביחד עם הלוחמים והמפקדים הקל וסגר מעגלים ועל אחת כמה וכמה אחרי קריאת הראיון עם ורדי ושמיל אנו רואים שגם הם נושאים את אותו המטען ומספרים בגלוי על הנסיבות ולמרות שעברו 49 שנים הם לא מרפים ולא חוסכים במאמצים בהתקשרות ומפגשים עם הלוחמים הפצועים שיבדלו לחיים ארוכים ועם המשפחות השכולות.
    המסר שאני רוצה להעביר שיש עוד כמה משפחות שכולות המשיכות לשאת ולחיות עם המטען ומסרבות להפגש עם המפקדים/לוחמים/להגיע למפגשים וחבל…….. תמיד צריך לזכור שאז לא היו את הכלים שיש לנו היום להתמודדות . הפצע תמיד ישאר פתוח יקירנו ז"ל ילוו אותנו לעד יחד עם זאת יש להפתח לשמוע ,להקשיב ולהשלים העובדות לא ישתנו אבל לנפש תהיה הקלה
    . חג שבועות שמח לכולם

  32. שלום שרה
    זו הפעם הראשונה שאני מגיב בבלוג הזה מאז הקמתו. התראיינתי מידי פעם לבקשתו של שלמה מן. ההתייחסויות של הקוראים והמגיבים ראויים כשלעצמם מכיוון שכל אחד מספר את סיפורו ודעתו על האירועים ואין אמת אחת חלוטה, מה עוד שבחלוף השנים דברים מתבהרים ונראים אחרת, איני מתנצח עם איש אך קורא דעות של אחרים. אני מגיב לראשונה כאמור כי היטבת להתנסח ולהעלות את הדבר החשוב מכל, שמירת הקשר עם המשפחות השכולות והפצועים ובדרך שרציתי כי תתבצע זה לא עלה בידי יהיו הנסיבות אשר יהיו ושמיל כבר תאר אותם. החסר הזה מציק לי עד היום. ההשלמות בביקורי משפחות ופצועים שאנו עושים אני וקצינים מהפלוגה מידי פעם, מקלים במעט על התחושה אבל היא עדין קיימת. המסר שהעברת חשוב ונוגע למלחמות רבות במאבקנו על קיומנו.
    תודה לך – ורדי

  33. ורדי שלום
    תודה על התייחסותך, מקווה שהמסר יגיע לכלל בכלל ולפרט בעיקר, לפחות לאותן משפחות שאני אישית יצרתי קשר ודיברתי אתם. אני תקווה שהם עוקבים אחרי הבלוג אפילו בצורה אנונימית ואולי משהו יחלחל , אני אופטימית!!!!
    שרה'לה סייג

  34. ציטוט: "זה פאשלה של מודיעין ברמת על. כי מה אמרו לנו? שאיפה שיש כיסויי ראש זה לא חפור".

    ברצוני ללמד זכות, לכן אציע שהמשפט המצוטט אולי הוצא מהקשרו או לא הובן כהלכה. אם לא כן, האם הדוגמה שננקטה כאן, "שאיפה שיש כיסויי ראש זה לא חפור", היא פרט ב"פאשלה של מודיעין ברמת על" (רמת על של הפאשלה, או של מודיעין שהיה ברמת על)?

    בכלל, איני זוכר שקראתי על תקלה מסויימת שנבעה מכך שהמסתערים חשבו על מקום מסויים (שסומן במפה? שהייתה בידי מי?) שהוא לא חפור, והתברר להם תוך כדי הקרב שהוא כן חפור…

    ובפרט, לא כ"כ מסתבר שמפענחי תצ"אות במודיעין לא הבחינו שהמקומות הנראים מעל תעלות ובסיומן הם כיסויי ראש. מכל שכן מהעובדה שבפוטוסטט מ-66' רשומה (בתל הצפוני) "תעלה מכוסה", ואם הבחינו בה, בוודאי שהבחינו גם בכל הכיסויים, אף שאותם לא היה צורך לציין.

    בראיון עם קמ"ן פיקוד צפון הוא סיפר: "כל התעלות קשר, מרבית התעלות של הסורים היו עמוקות וחלקן היה מכוסה עם גג בטון כך שאי אפשר היה לקפוץ מלמעלה". ובראיון עם קצין הפיענוח: "עד היום אני זוכר בביטחון מוחלט את לב המוצב, שהוא תעלת קשר בצורת ח'. מה שאנחנו ראינו באופן שוטף, גם אני וגם מפענחים אחרים, זה צל – תעלה מכוסה ופתחים. מסתבר שלא כל התעלות היו מכוסות בגג, פה ושם היו פתחים, אז כתבנו 'תעלת קשר מכוסה לסירוגין'" [הכיתוב האחרון אמנם אינו מופיע בפוטוסטט הנ"ל, אך כוונתו כנראה לרישום "תעלה מכוסה" שסומן, שלא בדיוק, על 2/3 מתעלת הקשר בצורת ח' שהזכיר].

  35. אף אחד לא יוצא טוב מהקרב הזה (חוץ כמובן, מהמעטים שפיזית נלחמו בתעלות וסביב התל). ברור שלא המח"ט, שלא ראה ולא שמע ולא ברור כלל במה עסק בחפ"ק שלו (הוא ואנשיו) כשכל מה שהיה צריך לנהל זה שני טורים של חצי גדוד כל אחד שנעו על שני שבילים, ולפקח על אש סיוע על שני יעדים ברורים. אבל גם לא המג"ד, שאישית הוכיח גבורה (ושילם בחייו) אבל מקצועית – לא ניהל גדוד בלחימה. נעזוב את שינוי הכיוון וציר התנועה, שזה עניין של שיקול דעת בשטח תחת אש ונפגעים וקשה לשפוט מרחוק האם נכון או לא היה לעשות זאת, ולטעמי כלל לא נתון לביקורת. מישהו צריך היה להחליט וקיבל החלטה. אבל כן חייבים לבקר את המג"ד על שעזב את הגדוד המפורק שלו, על שלא נותר עם עיקר הכוח ולא ארגן מחדש וריכז כוח ונתן פקודות, אלא פשוט עזב את חייליו ואת ניהול הקרב ועלה כמעט לבדו לתל. הלו, המציאות היא לא סרט הוליוודי שבו ראמבו מנצח לבד את הרעים, זה קרב גדודי! המג"ד היה חייב להישאר עם עיקר הכוח, לרכז כלים ואנשים, ולמצוא דרך ושיטה לנצח את הקרב הזה. העובדה שעזב את הגדוד ועלה לתל, הותירה את גדוד 12 ללא פיקוד (שהרי גם הסמג"ד נפגע ושני מ"פאים נהרגו ומ"פ שלישי נותר מנותק על התל וחסר השפעה על המתרחש). היעדר הפיקוד גרם לברדק, ללחימה האישית של הפיקוד הזוטר בחוליות קטנות, זה מימין וזה משמאל, זה באיגוף מלמעלה וההוא מצפון, וכל זה בהרוגים ובנפגעים רבים: אלה שנפגעו בתנועה סביב התל, אלה שנפגעו באזור הש.ג, סולוביץ ואנשיו….ייתכן שאילו היה ניהול של הגדוד והקרב, כל זה לא היה קורה, אבל המג"ד, כאמור, הלך לבד, כאחרון הטוראים, והגדוד נותר יתום.
    אז בואו לא נקשור כתרים, לא למפקד הזה ולא למפקד ההוא. היה כאן קרב אישי של חיילים וקצינים זוטרים, והם ניצחו בו בגבורה, ושילם מי ששילם. , וחבל רק, שהלקחים לא הופקו והטעויות נעשו שוב, במלחמת יום כיפור ובמלחמות לבנון.

    • היטבת לסכם.

      חבל שהסמח"ט לא הגיע לתל לתפוס פיקוד בשעה 16:30 כפי שהיה יכול.
      חוסר מיקצועיות עוברת כחוט השני בסיפור הקרב הזה אבל גם ביתר הקרבות של כיבוש החלק הצפוני של הרמה.

      • בהקשר זה, הפרק הבא של פאנל הנדסה יציג חובבנות במיטבה של פיקוד צפון. הפעם בקרב של חטיבה 8.

    • תגובתי לדברים שלמעלה ("8 ביוני 2016 בשעה 8:41")

      בקשר למח"ט, "שלא ראה ולא שמע": אם המדובר על תחילת הקרב, הרי כבר כתבתי למעלה, שלאו-דווקא שיכל לראות ולהבחין מיד בשינוי התוכנית, וכמובן שאין להאשימו ש"לא שמע" הודעה שמעולם לא התקבלה (איני כותב: שלא שודרה, כי מי יודע, אולי היתה פה תקלה טכנית, שהמג"ד דיבר למכשיר וחשב שההודעה משודרת וזה לא קרה). אם מדובר על הכנת תוכנית הקרב, שהיו צריכים לארגן שיהיו הפגזות ומיסוך וכו' על כל המוצבים השולטים על הדרך, כמו חירבת סודה, אז באמת לא ברור למה זה לא נעשה. אלא שאיני בטוח שרק המח"ט אשם בזה, כי לא ברור לי שהוא קיבל מראש את המודיעין על כוח האוייב במוצבים הללו (כמו הטנקים בחירבת סודה).

      בקשר למג"ד, לא הזכרת את העובדה הקריטית שהוא לא הודיע בקשר על שינוי התוכנית (אך כאמור, אולי גרמה לכך תקלה טכנית). ולשאר דבריך הנוקבים, אציין שכבר קדמך הסמג"ד, שדבריו נכתבו בספר ב-2001: "המג"ד שלנו היה מטובי הלוחמים, אך הוא פעל כלוחם מהשורה ולא כמפקד גדוד. לא מצאתי סיבה לכך שהוא ירוץ ויסתער ראשון על היעד, כאשר הוא משאיר את הגדוד למטה, מבלי שאף אחד יידע מה קורה. מישהו הרי חייב לפקד על הגדוד", ושודרו ב-2002: "מפקד הוא לא לוחם. מפקד ברמה של מג"ד הוא לא לוחם. לא צריך לרוץ עם העוזי ולהרוג את האוייב. מפקד צריך לנהל את הגדוד ולדאוג שכל העניינים מתנהלים כפי שצריכים להתנהל".

      • שמואל"ק: "היו צריכים לארגן שיהיו הפגזות ומיסוך וכו' על כל המוצבים השולטים על הדרך, כמו חירבת סודה, אז באמת לא ברור למה זה לא נעשה. אלא שאיני בטוח שרק המח"ט אשם בזה, כי לא ברור לי שהוא קיבל מראש את המודיעין על כוח האוייב במוצבים הללו (כמו הטנקים בחירבת סודה)."
        דני: ניתן לראות ביומני המבצעים שהיו מספר אזהרות על זיהוי טנקים באותו בוקר שנימשכו גם אחה"צ שמקורן ברמ"ט פיקוד צפון (וכבר אספתי את כולן בעבר ופורסם כאן).
        ומדוע לא הפעיל את המיסוך כשכבר קיבל דיוו"ח ממ"פ הטנקים ז' שיורים עליו בנ"ט (הוא לא ציין טנקים אלא נ"ט)?

        שמואל: כבר קדמך הסמג"ד, שדבריו נכתבו בספר ב-2001: "המג"ד שלנו היה מטובי הלוחמים, אך הוא פעל כלוחם מהשורה ולא כמפקד גדוד. לא מצאתי סיבה לכך שהוא ירוץ ויסתער ראשון על היעד, כאשר הוא משאיר את הגדוד למטה, מבלי שאף אחד יידע מה קורה. מישהו הרי חייב לפקד על הגדוד"
        דני: מלים בסלע. אבל כמו במקרה הביקורת המוצדקת של הסמח"ט על רובקה שלא דן את עצמו לפי אותם כללים כך גם כאן שופט הסמג"ד בצדק את המג"ד אבל שוכח לבקר את עצמו שהסתער בראש פלוגה ג' כשתשבי לצידו. "מפקד ברמה של מג"ד הוא לא לוחם. לא צריך לרוץ עם העוזי ולהרוג את האוייב." הוא אמר, ומה דינו של סמג"ד שנוכח שאין מי שיפקד על הגדוד ומסתער על הגדרות?

        • [א]

          "דני: ניתן לראות ביומני המבצעים שהיו מספר אזהרות על זיהוי טנקים באותו בוקר שנימשכו גם אחה"צ שמקורן ברמ"ט פיקוד צפון (וכבר אספתי את כולן בעבר ופורסם כאן)." – – – אכן, אספת ופרסמת זאת (בפוסט 104, 'אי הוודאות'). אך בין כל האזהרות הללו אין אף אחת שהתייחסה לטנקים הנמצאים בעמדות במוצב קבוע – שעל-כך כתבתי לעיל: "לא ברור לי שהוא קיבל מראש את המודיעין על כוח האוייב במוצבים הללו (כמו הטנקים בחירבת סודה)." – אלא מדובר על טנקים שהיו בתנועה: אלו שנצפו בבורג' בביל נעו דרומה, הגיעו לגור-אל-אסכר והמשיכו דרומה, כך שלא היוו בעיה לתנועה של גדוד 12. אכן, הייתה גם הודעה על הטנק בתל עזזיאת, ולכן הורה המח"ט לוורמוט לחסלו, והייתה גם הודעה על טנקים ברמת הבניאס (שהם יכלו אכן להפריע לגדוד 12), אך בהמשך, עוד לפני שגדוד 12 הגיע לשטח, התקבלה הודעה שהטנקים מסתלקים משם. אז אני מבין שאין ציפייה מהמח"ט להורות על מיסוך לגבי טנקים שנמצאים בתנועה, במנוסה, ולא יודעים איפה הם. נותרו רק הטנקים שהיו במחפורות בחירבת-סודה, ועליהם כתבתי כאמור שאין ידיעה שהמח"ט ידע עליהם.

          "ומדוע לא הפעיל את המיסוך כשכבר קיבל דיווח ממ"פ הטנקים ז' שיורים עליו בנ"ט (הוא לא ציין טנקים אלא נ"ט)?" – – – כי המ"פ הנ"ל לא אמר *בדיוק* מאיפה יורים עליו, רק כך: "מצד דרום צפון ומערב". זו הודעה מבולבלת שאיני יודע אם אפשר היה לסמוך עליה (איפה בדיוק למסך בצד דרום?). אז אמרו לו לתפוס עמדות. חוץ מזה, הודעת מ"פ הטנקים שודרה לקצין השריון, סלע, שתפקידו היה לטפל בזה, ולא מח"ט גולני.

          [ב]

          "דני: מלים בסלע … כאן שופט הסמג"ד בצדק את המג"ד אבל שוכח לבקר את עצמו שהסתער בראש פלוגה ג' כשתשבי לצידו. "מפקד ברמה של מג"ד הוא לא לוחם. לא צריך לרוץ עם העוזי ולהרוג את האוייב." הוא אמר, ומה דינו של סמג"ד שנוכח שאין מי שיפקד על הגדוד ומסתער על הגדרות?" – – – צל"ש (כמו שקיבל מי שקיבל בעבור זה ש"ארגן כוח קטן והסתער בראשו על היעד"… – תיאור שאינו מתאים לעובדות!) אמנם לא מגיע לו, אך זאת מכיון שעשה בדיוק את המצופה ממנו כמפקד: כשהגיע הסמג"ד ל'גיא ההריגה' פגש את הקצין מתי רובינוביץ' (שנסע עם המג"ד בזחל"ם) שסיפר לו שהמג"ד כבר עלה על היעד. בהעדר קשר עם המג"ד, הורה הסמג"ד ללוחמים לרדת מהזחל"מים והסתער ביחד איתם לעבר הגדר. הוא אכן היה ראשון בהסתערות הזו (ותשבי אחריו) – אך היה זה ביודעו שכבר יש לוחמים על היעד ועמם המג"ד, והוא רצה לשמש דוגמה ומופת לשאר החיילים – אבל אז ראה שאין עמו מספיק לוחמים (כי השאר "פשוט לא קמו"). לפיכך, הוא כמובן שלא המשיך לבדו (או עם חיילים בודדים) עם העוזי, אלא רץ בחזרה לעבר הזחל"מים ועלה על הזחל"ם הראשון מתוך כוונה לאגף מצפון. הוא סימן לכולם על המשך התנועה, אלא שבשלב הזה חטף כדור בצוואר ונפצע קשה, אך גם אחרי הפגיעה עוד נתן הוראה לשאר להמשיך באיגוף. כאמור, נראה לי שהוא בהחלט התנהג כמפקד.

          בנוסף לכל זה, הוא גם מאלה שמסרו (כעבור שנים) עדות על כך שבתנועה אל התל שמו לב שלא נפתחה עליהם אש מכיוון תל-פאחר, שלכן חשבו שהסורים בטח ברחו משם. לעדות זו, בעיניי, יש משקל רב בחקר הקרב, ולהבנת ההחלטה הקריטית של המג"ד לשנות את התוכנית המקורית.

    • ציטוט: "נעזוב את שינוי הכיוון וציר התנועה, שזה עניין של שיקול דעת בשטח תחת אש ונפגעים וקשה לשפוט מרחוק האם נכון או לא היה לעשות זאת, ולטעמי כלל לא נתון לביקורת". – – – כבר נכתב כמה פעמים שאין עדות על כך ששיקול הדעת נעשה "תחת אש ונפגעים". אדרבה, נראה יותר שאז עדיין לא היתה אש על הכוח ולא היו נפגעים.

      כמו כן צויין כבר שנזנחה התוכנית המקורית לעלות עם כוח החי"ר ברגל (במקרה שאי אפשר לעלות ברכב).

      ושניתנה פקודה תמוהה להוריד את מחלקת הטנקים שכבר הגיעה למקום המתוכנן לה לתפוס עמדות רתק על היעד, ותמורת זה הובלו כל הטנקים אל מתחת ליעד, מקום שכמעט ולא יכלו לעשות בו דבר, רק לחטוף פגיעות.

  36. ראיון חזק שמיל וורדי גברים גברים, הלואי שיביאו אותם להרצאות בחטיבה שכל החברה בבסיס ישמעו וילמדו
    כאן במחנה שרגא קוראים אותכם גם כן

    • מחר יום השנה ה-49 לקרב. מספר קטן של לוחמים יהיו בתל בשעה 14:00 ותערך שם אזכרה לנופלים.
      השתתפות של נציגים משרגא תתקבל בכבוד.
      את ההרצאה בשרגא ניתן לארגן.
      09-7425671

  37. בראיון שלמעלה הוקדש זמן לדיון בתהייה עליה הוכרז בכותרת-המשנה לפוסט: "תוהה למה המח"ט והקמ"ן לקחו אותו בג'יפ לבדוק את הציר", באותה בדיקה שנערכה "יומיים אחרי הקרב".

    ["יומיים", כך סיפר גם שמחוני ברשימתו ב'מעריב' 2001: "המלחמה הסתיימה יום אחרי, בקונייטרה. למחרת קרא לי המח"ט אלוף (מיל.) יונה אפרת ושאל אם אני בטוח שהציר של מוסה היה עביר. ידעתי מה תהיה התשובה, במהלך הקרב כבר הגיעו כלי רכב שטיפסו מתוואי ההטייה לדרך הנפט והגיעו לתל פאחר מאחור, בהתחלה גולדה, אחריו הסיירת, אח"כ הסמח"ט". אך מאוחר יותר, בספרו, 2006, סיפר שמחוני: "כשהגענו למחרת לקוניטרה אמרתי ליונה המח"ט שאני רוצה שנחזור מיד לתל-פאחר – הוא, אני וורדי, מ"פ החוד של גדוד 12 – כדי לבדוק מה השתבש". משמע שנסעו יום אחד אחרי הקרב, וכך גם בדברי שלמה מן, בראיון עם שמחוני, פברואר 2014: "למחרת תל פאחר". אך פרט זה, יום או יומיים, אינו משמעותי, כמו גם השינוי בין המסופר למעלה: "הקמ"ן יושב פה, המח"ט נהג", לעומת המסופר במאי 2014: " אחרי כמה ימים … אני זוכר שישבתי מאחורה, אורי שמחוני נהג". מה שכן ראוי לתקן, אלו דברי שמחוני ברשימתו הנ"ל: "במהלך הקרב כבר הגיעו כלי רכב שטיפסו מתוואי ההטייה לדרך הנפט", שאינם נכונים (ואולי לכן לא חזר עליהם בספרו), כי הרכבים שהגיעו, שאותם הזכיר, *לא* טיפסו לשם "מתוואי ההטייה", אלא הגיעו מעלייה דרומית יותר].

    ובכן, "לקחו אותי בתור מי שהיה שם. והג'יפ עלה וירד [הערה: שמחוני סיפר שקודם ירדו ואח"כ עלו. אך גם פרט זה אינו משנה כרגע], ואורי שמחוני שואל אותי – נו, מה אתה אומר? אז אני אומר לו – אורי, אני לא יודע איפה עלינו ואיפה ירדנו, אני לא יודע מה התוכנית המקורית, אני הייתי מ"פ. לא הייתי קמ"ן הגדוד ולא מג"ד. ואני לא יודע איפה העלו אותי. האם העלו אותי בציר המתוכנן, או שלקחו אותי דרומה ועלו בלי בעיות"; "אני לא יודע באיזה ציר, לא היה לי מפה, לא ידעתי איפה הציר המתוכנן המקורי. אתה יושב מאחור בג'יפ בלי מפה, וגם אם היתה לי מפה, אני לא יודע מה הציר שתוכנן".

    וזה מאד מעניין שסגנו שומע את הדברים, "אני לא יודע מה התוכנית המקורית, אני הייתי מ"פ", ולא מגיב, בשעה שלפי דבריו, בראיון איתו ב-2014, "הרי כל מ"מ ידע איפה נקודת העלייה"! – אז איך זה ש-"כל מ"מ ידע", בעוד אחד המפ"אים "לא יודע מה הציר שתוכנן"?

    (וזה שבהמשך מספר הסמ"פ בשם הקמב"צ שמ"פ ב' – שנהרג בקרב – הוא "היחידי שהיה לו את המפה", לא רק שלא מתאים לדבריו ב-2014 ש-"כל מ"מ ידע איפה נקודת העלייה", הרי זה מוכחש גם מהעדויות של אלו שאחרי הקרב ראו את גופת המג"ד עם מפה).

    ויותר מעניין זה, שכעת המ"פ שואל: "למה הם לקחו אותי? למה הם לא נסעו לבד?", וסגנו יודע לענות ולקבוע ש"הם" – וזה כולל את המח"ט – חיפשו "אבן פינה לבניית סיפור. הם היו צריכים אותו כאבן פינה"; "כאבן יסוד"; "הם היו צריכים סיפור"; "והם היו צריכים אותו, כי אם הוא היה אומר 'כן' – הם היו בונים את כל התאוריה".

    בשעה שהתשובה לכך פשוטה, וכבר נמצאת בראיון עם הקמ"ן ב-2014. המראיין, שלמה, שאלו "מדוע לקחתם את המ"פ ורדי?" – ושמחוני השיב: "כי הוא היה במקום, רציתי שמישהו יגיד מאיפה רצו לעשות את הפנייה".

    הגיוני מאוד. בפרט אם מי שהיה במקום סיפר (ב-2001): "התעכבנו במקום יותר מחצי שעה בניסיון למצוא נתיב עלייה, אך לא הצלחנו" [כיום ידוע שההמתנה במקום לא הייתה "יותר" מחצי שעה, אך גם פרט זה לא נוגע לדיון כרגע], והיה סביר לצפות שהוא יזכור את המקום שבו נעשה הנסיון לעלות. אך זה לא קרה.

    למותר לכתוב שאני מציין זאת כעובדה, לא כתלונה, ובטח שלא על מי שבאותו זמן נפגע מרסיסים בגבו, ובכל זאת, למרות הכאב, המשיך בתפקידו.

    ואם יש עוד משהו מעניין בסיפור הזה שכדאי להזכיר, הנה הוא:

    בראיון איתו ב-2014 סיפר שמחוני: "ראיתי את הקוליס שהתחילו לעלות וירדו, הסימנים עוד היו טריים בשטח".

    ונראה לי לומר ששמחוני ראה את הקוליס של הטנקים ממחלקת ברוש, שאכן עלו ואח"כ ירדו, כפי שסיפר ברוש בתחקיר אחרי המלחמה. ומאחר שראו שם את הקוליס, החליטו לעשות במקום – בג'יפ המח"ט –את נסיון הבדיקה שלהם לעלייה מתוואי-ההטייה, נסיון שהצליח, ולא ידעו שעליהם לעשות את הבדיקה צפונית לשם, במקום שבו נעשה בעת המלחמה ניסיון העלייה של טנק המ"פ וזחל"ם המג"ד, הוא הניסיון שלא צלח. אילו היו ממשיכים צפונה, ייתכן וגם שם היו מוצאים עקבות לעלייה שלא צלחה (וכנראה ששם נערך מאוחר יותר הנסיון שעליו סיפר אריה יצחקי). על כך שניסיון העלייה נעשה צפונית למקום שבו עלתה מחלקת ברוש כבר כתבתי במקום אחר, ובהזדמנות ארחיב.

  38. בראיון הזה ישנו משפט, שיכול להחשב כמשפט מפתח בבירור השאלה מדוע לא עלה הכוח במקום שנועד לעלייה מדרך-ההטייה לציר-הנפט.

    "שמיל: "יוסי היה אחר כך סמ"פ שלי והיו לנו שיחות כל לילה".

  39. שלום לכולם
    בקשר לטקס למתן צל״שים במחנה שרגא
    אני לא זוכר את כל הפרטים. – זה היה לפני כ50 שנה
    מה שאני כן זוכר, הוא שאני ישבתי בצד ימין של המח״ט יונה ו בצד שמאל ישב רובקה.
    התנהלה שיחה קצרה בין יונה ורובקה לא ושמעתי על מה .אבל פתאום יונה אמר בקול רם יותר והשתיק את רובקה: ״אתה לא היית בסדר ״ .
    אני התחלתי להגיד ליונה משהו וגם ואותי הא השתיק ״גם אתה לא היית בסדר ״
    לא המשכתי את השיחה, תיארתי לעצמי שהוא מתייחס למקרה שקרה בזמן ההתקפה על הבניאס .
    למחרת בבוקר אחרי הכיבוש של תל פאחר אני לא לקחתי את 2 החללים שלנו שהועברו על יד אלונקאים לזחליהם התאג״ד.
    בבירורים לאחר מכן ,הסברתי לו דרך הרופא החטיבתי את המניעים שלי.

    על הצ״לש שלי חתום המג״ד של גדוד 12 שנתן לי ביד שלו .
    אני לא בטוח עם ורדי היה בטקס הזה
    אני חושב שהפעם האחרונה שראיתי את ורדי היה אחרי הכבוש של תל פאחר והוא היתיעץ
    איתי בצורה "by the way " על הפציעות הרבות של גבו העליון. אני אז התפלאתי שהוא לא עושה עניין גדול של פציעתו .
    דר ג'קי הורנר

    • https://naamoush.wordpress.com/2014/10/29/%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%92%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%A8/
      הורנר: "ישבנו אחר כך עם המח"ט שחילק את הפרסים האלה [צל"שים] בשרגא. ורדי קיבל את הצל"ש שלו עם ביקורת מהמח"ט. זה היה מוזר. הוא אמר לוורדי – לא מגיע לך. זה היה משהו מזעזע. ועל ידי ישב רובקה [מפקד סיירת גולני], ואני על יד המח"ט, ויש פה שיחה. והמח"ט אומר לרובקה שמה שהוא עשה גם זה לא בסדר, וגם כלפיי".

      מה הוא אמר לך שלא עשית בסדר? "הביקורת שלו כלפיי היתה, תראה, אנחנו הקמנו אחר כך את המרפאה בבניאס [בליל ה-10 ביוני] ושם נהרגו שני חיילים שלנו [גרשון טרטנר ואליעזר מושקוביץ מגדוד 51] על-ידי אש שלנו [סיוע מרגמות]. והביאו את שני החיילים אלה לתאג"ד. אתה שאלת מה עשינו עם הרגל של עזרא? פה עשינו משהו יותר גדול. הביאו את השניים האלה וראינו אותם, והורדנו אותם שם ושמנו אותם בשדה ועזבנו את המקום. ואחרי זה מצאו אותם ואספו אותם, וזה היה הסיבה של המח"ט לבקר אותי. אמרתי לו: מה אני יכולתי לעשות? לקחת איתי שתי גופות בתוך הזחל"ם שנוסעים אל הקרב? אז השארנו אותם שם. והוא אומר – אבל השארת ככה? לא עשית שום דבר? יש נוהל קרב מ-1948 שאתה שם לידו את הרובה עם כובע, זה סימן שיש הרוג. זו היתה ביקורת כלפיי שלא הייתי בסדר. וגם כלפי רובקה היה לו מה להגיד, ועל ורדי עוד יותר לא בסדר. זאת אומרת המון דברים נשאר בתוך הקרב הזה שהיה ידוע למח"ט, והוא טישטש את הכל, לא רצה להוציא את זה בפומבי. אבל אישית לא היתה לו בעיה להגיד".

      אתה זוכר מה המח"ט אמר לוורדי? הורנר: "אני לא זוכר מה. הוא קיבל את הצל"ש עם פליק. גם אני, גם רובקה. אני רק זוכר כמה מילים חריפות שאמר לוורדי".

      היתה גם ביקורת כלפיך שהעמסת פצועים על זחל"מים כשירים, במקום שישמשו את הלוחמים ללחימה. הורנר: "אני צריך שהחיילים שלי ימותו? מה יותר חשוב מבחינת האזרח? מבחינת הדרג הצבאי הלוחם, או הדרג הרפואי?".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s